לא אוהבת את שלמה ארצי

לא, אף פעם לא אהבתי את שלמה ארצי. לא כשהייתי בת 15, לא כשהייתי בת 25 ובטח שלא היום. פעולות הריכוך שהפעיל עלי מכבש הזמן לא פעלו בגזרת ארצי. לפני כמה שנים סיפר לי מישהו שהייתי איתו ביחסי קרבה לשלוש דקות שהוא הולך להופעה שלו. הייתי מזועזעת עמוקות. אני, שניקייב, פי ג'יי הארווי ופיטר האמיל, שלא לומר טום ווייטס היו האנשים שהייתי מוכנה לראות על הבמה, ובימים עליזים את נערי חנות חיות המחמד והמכשפות הייתי בשוק מכך שמישהו נוסע עד קיסריה כדי לראות את ארצי. אז נפרדתי ממנו. פחות ממשינה לא הייתי מוכנה לספוג לידי.

רגע, שנייה, עצרו. ייתכן שכילדה הדבקתי תמונות שלו מלהיטון על קירות החדר שלי, למגינת לבם של הורי, ששנאו את הדבק הפלסטי שקלקל את הדוגמאות המכוערות האלו, שעשו פעם ברולר על סיד (או צבע, נו, לא להתעצבן). יש מצב שהדבקתי את התמונות כי נאה היה הוא בעיני, אבל את המוזיקה שלו ידעתי כבר אז שאני לא מחבבת.

שום דבר אישי, באמת, שאלה של טעם, ואף פעם, מה לעשות, לא הייתי יצור רומנטי במיוחד שיכול להתרפק על שירי אהבה נוזליים של גברים רגישי מקלדת (או דף ועט, בזמנו).

והנה, אמש הוא קיבל פרס מפעל חיים מאקו"ם – פה הוא מדבר עם דני קושמרו, ובצד השני של הממיר, עם יעקב אילון, ו-ynet. בתשובה לשאלה איך הוא ממשיך להיות הוא, ענה ארצי לאילון "אני ממשיך לשמור על הילד שבתוכי".

איך שאני שומעת מישהו אומר את המשפט המופרך זה, על הילד שבתוכו, אני מצטמררת. מה זה בכלל אומר? מי יכול להגיד את המשפט הזה ולהאמין בו? מה, אתה תמים, אינפנטיל, לא מסוגל ליחסים בוגרים עם אנשים? מאמין בסנטה קלאוס? מה זה לשמור על הילד שבך? אתה בן 59 וארבעה חודשים, אדוני. די, הנח לו, הרפה. ובעיקר, שחרר את הקלישאות לדרכן, דרך מרפסת, דרך הדלת, לא משנה.

אני, מקסימום, יכולה לרחם על הילדה שהייתי ולנסות לחבב אותה, אבל זהו, היא איננה יותר, ולא תעזור שום אמירה שליימה ארצית כזאת. על הילדה שבתוכי צריך היה לשמור בזמן אמת, לא היום. ואני לא היחידה שרואה כך את עצמה, אני ממש משוכנעת בכך.

הגבר האמריקאי האחרון

ג'יזס, חודש וחצי שלא ראיתי סרט (הקודם היה חלון פנורמי), חשבתי כשהגעתי למטרות סידוריישן לדיזנגוף סנטר, הקניון הכי ותיק החביב עלי.
הכיף בלבחור סרט קניוני הוא שיש אופציות, והן מתרבות כשלא הולכים לקולנוע כל כך הרבה זמן. בכל פעם כזאת, בה אני מגיעה לקולנוע אחרי הפסקה ארוכה, אני נזכרת שפעם הייתי מבלה בחשכת ממלכת הפופקורן וריצודי הסלולר חמישה ערבים בשבוע (בשבועות קשים), מבלי שתהיה לי זכות בחירה במה לצפות ובמה לא. היום זה נראה לי בלתי נתפס.

הסיבה שהראשון שהפר את הצום היה גראן טורינו של קלינט איסטווד הייתה שעת ההקרנה הקרובה. לא הצטערתי על כך, מאחר שלא צריך להיות במצב רוח מיוחד כדי לראות את איסטווד. בעיקר אם יש לך חיבה בסיסית לאמריקאי היפה הזה.

gran-torino

וולט קובלסקי (איסטווד) לא יכול להתמודד עם העולם המתהפך. כלום לא נשאר כשהיה: הכל זז, גועש, זורם, נעלם, מתכלה. כבר בפתיחה מתה עליו אשתו: היא הייתה האישה הכי טובה בעולם, אין יותר כמוה, הוא מסביר. כמעט מתבקש לומר – לא מייצרים יותר כאלו. בדיוק כמו שלא מייצרים עוד גראן טורינו (כמו שלהם). או גברים כמו איסטווד.

והכאוס ממשיך. הרופא שלו, ד"ר פרידמן, מעניין מאיזה עדה, איננו. מחליפה אותו ד"ר צ'ו. לאן נעלמו היהודים, לעזאזל? הוא בטח חושב לעצמו, מה, אין רופאים יהודים חדשים (והמזכירה ההודית לא מסוגלת אפילו לבטא את שמו כשהוא ממתין לרופא, ומשמיטה את הלמד)?

גם המכוניות האמריקאיות נעלמו – איסטווד עבד כל חייו בפורד, אבל הבן שלו נוהג, טפו, ביפנית. קשה לו לקנות מכונית אמריקאית? הוא ממלמל.
הכל מסביב הולך ומתקלף, ואין שום דבר שיעצור את הדליפות, הדימומים והכליות. גם לא מאות כלי העבודה שצבר במשך חמישים שנים, כמו שהוא אומר. פעם הכלים האלו הספיקו לו לתקן את העולם, והיום?

את השכנים הוואספים בשכונה הפרברית בדטרויט החליפו אסיאתיים. הוא לא מבדיל ביניהם. כולם אותו דבר מבחינתו מאז לחם בקוריאה. קוריאה? איפה זה בכלל? תוהים הנכדים שלו, איתם הוא לא מסוגל להחליף אפילו מילה. לא איתם, לא עם ההורים שלהם. אבל אין מה לדאוג, האסיאתיים מתגלים כאנושיים יותר מהבנים שלו, הישועה (למרות הכומר הוורדרד והצעיר שמנג'ס לו) לא תפסח גם על קובלסקי הפולני, הארי המזוהם היורק בזעף על כל סביבותיו, ואפילו ישו מגיע להופעת אורח.

גראן טורינו הוא לא סרט מצוין, אבל הוא סרט של קלינט איסטווד ומיועד למי שלא יכולים לשבוע ממנו, למי שרוצים לראות אותו ואת פרצופיו עד הסוף, עד שייגמר, מתוך תקווה שלא ילך לשום מקום. שרק ימשיך להיות, רק להיות.

הביקורות
סינמסקופ

ואורי קליין
ומאיר שניצר
ואדם אבולעפיה
ותומר קמרלינג
והבלוג של קולנוע לב
>>
איפה ומתי

שברתי… (3) – איכילוב משיב

שש שאלות היו לי לסיכום סאגת יד הנפץ.
שלחתי את הפוסט לדוברת ביה"ח, אביבה שמר, וקיבלתי תשובות מד"ר רוני גמזו, מנהל ביה"ח הכללי, מרכז רפואי ת"א.
אני חוזרת על השאלות ולאחריהן התשובות של ד"ר גמזו.

1. למה לא מציידים כל לקוח בצאתו לשלום בדיסק הצילומים שלו?
"מציידים כל לקוח שעושה בדיקת רנטגן אלקטיבית, לא דחופה מהמיון. אבדוק אם ניתן לעשות זאת. יש הבדל מהותי בין התפעול והמשמעות של שני המצבים".

2. למה רופאי קופות החולים לא יכולים להיכנס לתיק הצילומים או לכל בדיקה אחרת באיכילוב?
"מבחינת סודיות רפואית זה לא פשוט. אינך רוצה שכל בדיקה שלך תגיע לכל רופא. יש לזה ודאי פתרון טכני אך מורכב. נבחן זאת. רופא של כללית יכול לראות בדיקות שנעשו בביה"ח של כללית, זה אותו גוף".

3. למה גובים על השירות הזה 50 שקלים?
"בתעריפון משרד הבריאות זה עולה יותר אבל קבענו סכום נמוך יותר. צדק מי שכתב ב-talkback שהדיסק הראשון הוא ללא תשלום, זה נכון למי שמגיע לבדיקת צילום בלבד כבדיקה אמבולטורית. הגישה לצילומים בחדר מיון דומה לאשפוז ואיננה כלולה. נבדוק שנית גם את המדיניות שלנו בעניין זה".

4. מה זה "קרן מחקרים"?
"לבתיה"ח הממשלתיים מערכת תפעולית נוספת פנימית שנקראת תאגיד הבריאות, קרן מחקרים לשעבר. השם הזה צריך להיעלם מהעולם. בכל מקרה הכל איכילוב, ורק איכילוב".

5. איפה למדו האורתופדים של המיון אם הם לא יודעים לאבחן שבר?
"צר לי מאד על האבחון השגוי ע"פ דבריך, אנחנו נוכל לבדוק את המקרה את תמסרי לנו פרט מזהה".
(אממ, יש לי יסוד סביר להניח שהקלדת הצירוף "דבורית שרגל" במחשב ביה"ח תניב תוצאה אחת בלבד. סזאם – היפתח).

6. מה מוסר ההשכל?
"מוסר ההשכל הוא שיש מה לשפר. העובדה היא שאנחנו מאוד רוצים לשפר. הכלי הוא הקשבה אליכם ועשייה מכוונת לשיפור. האמת היא שיש לנו מרכז רפואי מצוין שיש עוד הרבה מקומות בו לשפר. ונשפר!"

שברתי את היד (2) או: חלם באיכילוב

נכון, בעזרת סחטנות רגשית זולה ויבבות על ששברתי את היד הצלחתי לעורר את רחמי הציבור, לזכות לנזיפות על נסיונותיי להיות easy rider, לקבל מנות עזרה מכמה וכמה תואמות פלורנס נייטינגל, ולהרגיש כמה ימים מה זה להיות מוגבלת, מנוטרלת, נזקקת.
 
אבל הכל השתנה אתמול, עת הלכתי לביקור אצל האורתופד, כפי שצוויתי על ידי המיונאים מאיכילוב.

שלישי, ארבע
הד"ר מעלעל בניירות מביה"ח, מתעצבן: "אני לא מבין אף מילה. תביאי לי את הצילומים מבי"ח".
אני: "מה, אתה לא יכול להיכנס ולראות במחשב?"
ד"ר: "לא באיכילוב".
אני: "אבל למה לא נתנו לי מלכתחילה?"
ד"ר: "כי לישראל יש דרך מיוחדת להתמודד עם זכויות הפרט".
אני: "אוףףף".
ד"ר: "אני לא אתפלא אם בכלל אין לך שבר. זאת לא תהיה הפעם הראשונה".
אני: "טוב, אנסה להגיע לאיכילוב עכשיו, ואם יהיה פתוח במחלקה, אחזור".

(לוקחת מונית לאיכילוב. השעה ארבע ועשרים)
לפקידות הקבלה ברנטגן: "אני רוצה את הצילומים שלי".
פקידות: "עכשיו?? תבואי מחר".
אני: "עשו טובה, כבר הגעתי".
פקידות: "אין מי שיוציא לך. הוא עובד עד אחת וחצי".
(יוצאת, מקללת, חוזרת הביתה להזמין תור לרופא למחר)

רביעי, בוקר
שמונה בבוקר. תקתקתק, אני ממהרת לאיכילוב.
מבקשת מהפקידה דאתמול את הצילומים. לא, מתברר שהיא לא הפקידה הנכונה. הנכונה הלכה לרגע. שמונה בבוקר, קפה, נו, מה קורה לך. ותפסיקי לנדנד. אמרנו לך שהיא תכף תבוא! מחכה עשר דקות. היא מגיעה עם נס קפה דלוח.
אני מבקשת את הצילומים.
פקידה: "50 שקלים".
אני: "אה? למה? דיסק לא עולה חצי שקל?"
לוקחת הפקידה את השטר ומכניסה למעטפה. על המעטפה היא כותבת "לקרן מחקרים".
מה? מה זה צריך להיות? מי ביקש לתרום לקרן מחקרים? מה זה "קרן מחקרים"? איזה תשלום מכובס תרמתי כאן, ולמי? ולמה בכלל צריך לשלם על הצילומים הארורים?

זוכרים את הימים בהם הייתם יוצאים ממכון הרנטגן עם שקית ענקית ובה התצלומים שלכם? תשכחו מזה. רק אם האורתופד של קופ"ח יבקש – וסביר שהוא יבקש – יעלו לכם את התצלומים על דיסק, לא לפני שיטרטרו אתכם על פי שעות העבודה הביזאריות של צלמי הדיסקים באיכילוב, לא לפני שתיתזזו: אורתופד/ביתחולים/אורתופד.
אני מחכה 35 דקות ומקבלת את הדיסק.

yadi
יד הנפץ היקרה

רביעי, אחה"צ
מגיעה לאורתופד, הוא מסתכל על הצילומים ולא רואה שום שבר לדבריו.
יאללה, להוריד את הגבס. הוא נותן לי הפניה למוקד חירום. נשארו לי שעתיים עד שבע בערב, שעת פתיחת המוקד. אני לא מאמינה לאושר שנפל בחלקי.

רביעי, ערב
מגיעה למוקד, אורתופד מס' 2 מתבונן בדיסק הצילומים היקר, וגם הוא לא רואה שבר. מגיעים לחדר הניסור, והמסור האימתני מכניע את הגבס עצום המידות שלי. יואו, איזו הקלה, אבל אאוצ', כואבת לי היד. נקווה שזה זמני, עד שתחזור לעצמה.
בינתיים אני לא יכולה להפעיל לחץ על שורש כף היד, אבל היי, אני יכולה לעמוד תחת מים זורמים ולהפעיל אותה כמעט כרגיל. יופי, יופי שנגמר ככה. מה בכל זאת יש לי ביד? נראה בביקור הבא אצל האורתופד, ביום ראשון.
[
]
שאלות סיכום לאיכילוב
1. למה לא מציידים כל לקוח בצאתו לשלום בדיסק הצילומים שלו?
2. למה רופאי קופות החולים לא יכולים להיכנס לתיק הצילומים או לכל בדיקה אחרת באיכילוב?
3. למה גובים על השירות הזה 50 שקלים?
4. מה זה "קרן מחקרים"?
5. איפה למדו האורתופדים של המיון אם הם לא יודעים לאבחן שבר?
6. מה מוסר ההשכל?

מי יגאל אותי מהבינלאומי?

כל שבועיים וחצי אני חוטפת קריז על הבנק שלי בעשרים השנים האחרונות. בין אם בגלל העמלות הלא ייאמנו, ובין אם בגלל העובדה שאף פעם לא עונים שם לטלפון, ושממילא מספר הפעולות שאפשר לעשות באמצעות הטלפון, אם היו עונים לו, הוא דל להחריד.

היום החלטתי שדי, יישרף העולם – אחרי שלא הצלחתי להאריך ולשנות את הסכום באחת מהוראות הקבע – אני לוקחת את כל הרכוש העצום והרב שלי, ועוברת בנק. הרי סיפרו לי שנורא קל עכשיו להתנייד ולעבור בין הבנקים, לא? הכל קורה בשניות, אומרת את "רוצה אני", ומהבנק החדש כבר דואגים להעביר לך את כל התכולה לדירה החדשה. אפילו היה כתוב פה, כבר מזמן:

"…אבל האמת היא שזה בכלל לא מסובך ולא יקר לעבור בנק. כל מה שצריך זה להחליט שעוזבים, לבחור את הבנק החלופי, להשקיע קצת זמן במילוי טפסים בסניף הישן, ואח"כ בסניף החדש – וזהו בעצם. בכתבה זו נלווה אתכם צעד-צעד ונסביר מה צריך לעשות כדי לעבור בנק וכמה זה עולה"

"להשקיע קצת זמן במילוי טפסים"? הוווו, כל כך לא שבא לי לבכות. התקשרתי לישיר הראשון, אמרתי, רוצה אני לעבור עכשיו. ואז התחיל התחקיר. מה את עושה וכמה את מרוויחה. ותביאי תלושי משכורת. אבל לא, אני עצמאית, אז תביאי אישורים מרואה חשבון. ודפי חשבון. "ואיך קוראים לעסק שלך? מה זה אין לו שם. כותבת? מה זה כותבת?"
די, נו, רדי ממני.

אה, והכרטיס אשראי? לא יכול לעבור איתך. והוראות הקבע? את צריכה להעביר אותן אחת אחת. ולאשר אותן מחדש. והחסכונות שלך? נו בטח שלא, את צריכה לחכות שיגיע מועד פרעונם, אחד אחד, להעביר אותם לבנק החדש, ורק אחרי כל זה, ואחרי עשרים אלף ריצות וגיחות והעברות ופקסים ומסמכים ואישורים, תוכלי לעבור אלינו.

אז זהו, התייאשתי. רק אל תרמו אותי יותר עם "ניידות מהירה וקלה". כמה בולשיט אני יכולה עוד לשמוע? והבינלאומי? כנראה שאאלץ למות איתו. איזה ייאוש.

חשפן מלכות היופי

לא פעם מדוּוח לציבור על אנשים בעלי כישורים מיוחדים. אלו שמנגנים על קליפות בננה, בונים אוניות בתוך בקבוקי מים מינרליים, עוברים טסט במכה ראשונה, מחזיקים מעמד שנים במערכת יחסים, מנחשים בדיוק של 40% את זוכי האוסקר, כל מיני.

אבל הנה מישהו שניחן בכישור חדפעמי: המגיב האנונימי אלאמי אותו אני מכירה בנסיבות שיפה להן השתיקה הוא עורך דין במקצועו, שמדי יום עושק בשמחה אלמנות ויתומים, ומדי לילה מתבכיין על שהוא צריך לקום למחרת ולעשוק אלוי"ת.

אבל מה, ערב אחד בשנה הוא חוגג. מדובר בערב בו נבחרת מלכת יופי חדשה למדינת ישראל. זה 30 שנה, מהיום בו צימח שפמפמו לראשונה, מנחש אלאמי מי תהיה מלכת היופי החדשה. ברור שזה קרה גם השנה, עם עדי רודניצקי, מלכתנו החדשה (בתצלום). ניסיתי לפשפש בכישוריו של האיש.

צילום יח"צ משה ששון

צילום יח"צ משה ששון

איך ידעת שרודניצקי?
"עברתי ביעף בסלון בדרך לשירותים, בזווית העין ראיתי בטלוויזיה עשר בחורות בתפלצות תחרה, אמרתי לאשה – 'השנייה משמאל'. כשחזרתי, נינוח ומרוקן שלפוחית, כבר ביססנו ידידות של פירסט ניים, הודעתי 'רודניצקי' והלכתי לישון בטוח יותר מאי פעם".

מאיזו נקודה בזמן אתה יודע,  מהרגע בו מתפרסמים הפורטרטים שלהן בכפולת לאשה?
"לו הייתי רואה את כפולת לאשה, אני מניח שמאז. מכיוון שאינני, אז מהרגע שבו הן מסתערות על המסלול לשריקת הגוטמנית, ומספרות שהן מדעניות אטום שאוהבות ים וסוריקטות".

סוריקטה נאהבת

סוריקטה נאהבת

מה אתה מציע לבחורונת שרוצה להיות מלכה? באיזה גנים להצטייד?
"אין לזה פרמטרים ברורים, היא לא הכי יפה, היא הכי מלכת יופי, כשאני רואה, אני יודע. אם ממש לוחצים לפינה, זה משהו בלסת".

די נו, מה לסת?
"צר לי, זה מה שיש. אינטואיציה לא מוסברת, כמו בקזינו, שאתה יודע שייצא 24 שחור, שם את הז'יטונים ויוצא 14 אדום, אבל בלי ה-14 אדום. חוץ מזה, אם אתאר מרכיבים מישהו ישתמש בזה ויגנוב לי את הגיפט".

ומה עוד? נניח מה לצבוע, מה לגדל, מה לצמצם.
"תמיד טוב לצבוע בלונד, לגדל קאפ ולצמצם תחת – אני בעצמי עשיתי את זה, אל תקראו לי שוביניסט – וזה טוב לאו דווקא לתחרות, אלא לחיים".

לא היית רוצה למנף את כשרונך?
"זו השאלה, שמישהו יגלה לי איך עושים מזה כסף".

אתה רוצה לעשות כסף על חשבון נשים מחופצנות הנמדדות על פי מרחק העיניים שלהן אחת מהשנייה, טיב הקאפ ומושלמות האגן?
"את לא מקשיבה. אמרתי לך: הלסת ואינטואיציה. הכי דארוויניסטי שרק אפשר, בכפוף לדעתו החולקת של מנחםבן".

Zipi is on my tail

OMG

Hi, Dvorit (Dvorit).
Tzipi Livni (tzipi_livni) is now following your updates on Twitter.

לא אני אמורה לעקוב אחריה? מה יש לה לעקוב אחרי, for God's sake, ואיך יש לה זמן לשמוע מתי שברתי יד, מה אני חושבת על קצב, וכנהלאה. אה, אולי בגלל זה היא מסרבת להצטרף לקואליציה.
ככה, בספסלים האחוריים יהיה לה זמן לעקוב אחרי.

דברים שקשה לעשות ביד אחת

1. לעבור לאנגלית במחשב

2. לפתוח בקבוקים/ קופסאות/ מכלים/ משחת שיניים

3. להדליק גפרור

4. לאכול

5. לאסוף את השיער לקוקו

6. לחפוף

7. לקפל כביסה

8. לדפדף בעיתון

9. להחזיק ילד על הידיים

10. לחתל

11. לעשות צ'טורנגה דנדאסנה (תנוחה ביוגה הדומה לשכיבת סמיכה)

12. לתפור כפתור

13. לקנח את האף/ להוציא טישו מאריזה

14. לגרוב גרביים

15. ללבוש חולצה/ כנראה שגם חזייה

16. לנגב משקפיים

17. להדיח כלים

18. לפתוח ארנק

20. לסגור תיק

21. לדנטל את השיניים

22. לרכוב על אופניים/ אופנוע/ לנהוג

23. לשרוך שרוכים

24. להכניס לינק

25. לצלם

26. לרחוץ/לגלח/למשוח את בית השחי של היד הפעילה

27. למחוא כפיים

28. למרוח קרם ידיים

29. לשפוך זבל לצפרדע הירוקה

30. לכבד את הרצפה

מה שכחתי?

שברתי את היד

אפשר לומר למעשה שמדובר בסדק מעל שורש כף היד.

ואם לצטט את סיכומו של האורתופד האיכילובי –
חשד לשבר ללא תזוזה של הרדיוס הדיסטלי.

כן, גם כף רגלי הימנית קובעה בחבישת נעל, כשטיב הפגיעה לא ממש ברור לי.

yad

איך קרה –
הבוקר, על המגרש, נפלתי עם האופנוע, שנפל עלי.
עברו כמה שעות עד שהכאבים צפו ועד שהבנתי שזו לא נפילה סטנדרטית.
מדהים, לא?
מאחר שהיד הסדוקה/שבורה מגובסת ומעוגנת במתלה, אני למעשה לא יכולה ללבוש כלום, למעט חצי חלוק.

האם בחדר המיון סייעו לי להתמודד עם נכותי החדשה או השיאו לי עצות? הצחקתם.
למה היא עוד פה, שאל הרופא שגיבס לי את היד את האחות שחבשה לי את הרגל.
בינתיים למדתי להתרחץ על רגל אחת עם יד אחת.
כל ילדותי כמהתי לגבס. עכשיו זה קרה, ובזמן הכי פחות מוצלח מבחינתי, בהנחה המופרכת שיש דבר כזה, זמן מוצלח.

עצות מבעלי ניסיון?

חלם בתל אביב

לא חוכמה. בכל עיר גדולה, למעשה בכל גוף ציבורי אפשר למצוא חלמאויות לרוב, כך שאני לא מגלה פה את אמריקה ולא חושפת אווילויות בסדר גודל פנומנלי, אבל הנה שתיים קטנות, מהשבוע האחרון.

חושך על הים

אחד המבצעים הראויים של ראש העיר הוא סלילת הטיילת עד יפו. אכן, מקסים, יפה, מדהים ומצוין. אבל מה, איש באגף התאורה של העיריה לא מעלה בדעתו להאיר את הטיילת. כך שעם רדת החשכה היא בעצם סגורה ומסוגרת להליכות ספורטיביות. אי אפשר לעשות הליכה מהירה בחשיכה מוחלטת מחשש מעידות, ובכלל, לא נעים, אני יוצאת להליכה, לא לניווט לילי, כן?

אה, אני יודעת מה תגידו, חוסכים, את לא מבינה? לא, אני לא מבינה. אני חושבת שלהאיר את הטיילת עד חצות זה די סביר. מילא אני ושכמותי, אבל רוצים אתם שגם תיירים יגיעו לעיר, לא? אז למה שלא יוכלו להלך על הטיילת היפה לעת לילה?

d7aad79ed795d7a0d794015

בלגאן בארנונה

לא מזמן שדרגה העיריה את טפסי הארנונה שלה, אלו עם האלף מספרים שצריך להקליד או לתקתק או להקריא והפכה אותם נאים יותר. אבל חוץ מנאות אין בהם כלום. רוצה בת אדם לשלם את חובה לחברה באמצעות אתר האינטרנט, אבל זה מתכחש לספרות שהזינה במרץ. אין חשבון כזה, טוענת המערכת המשופצרת. מתקשרת המתוסכלת למוקדנים, ואלו אומרים לה, נכון, המספר לא קיים במערכת, את צריכה להגיע אלינו.

לוקחת את עצמי ואת הטופס החדש שלי ומגיעה לגן העיר. שם, בקומה התחתונה, יש אגף ארנונה ענק ויפה, המאוכלס בכחמישים פקידים, ונשבעת שאני עושה חסד ומצמצמת את מספרם. יושבים החמישים עם מדי תכלת מדוגמים ומשתעממים פחד. אין שם עבודה לחמישים פקידים. גם לא לחמישה. אז למה כל כך הרבה אנשים מקבלים משכורת ועל מה?

לכדתי ארנונית אחת והסברתי לה שהמערכת (גם היא), מתכחשת לי. משועממת בהתה היא בי, ולא הבינה מה אני רוצה ממנה. בסוף הקלידה את המספר שלי, והנה פלא, המערכת הסכימה לקבל ממנה, כלומר ממני, כסף.

אמרתי למוכשרת, אולי תבדקו מה לא בסדר במערכת? לא כל כך בא לי לבוא לפה בעוד חודשיים, כן? ארנונית נעצה בי במבט אטום. הארנונן שישב לידה ייצב את הצמיד העבה שעל מפרק ידו, והרים אלי עיניים עגולות. לא נרשמו סימני אינטליגנציה אנושית במח' הארנונה, אבל הם לפחות הצליחו לשלם עבורי את החשבון.
אנא, החזירו את המערכת הישנה ואת הטפסים המכוערים, הם לפחות זיהו אותי.

arnona