דברים שרואים רק באוטובוס

אקופונקטורה
ליד הספורטק עולה ברנש כבן שלושים ומשהו, מתחיל לגדל כרס קטנה, לועס מסטיק באינטנסיביות מדאיגה, עד שהסתימות שלי כמעט עפו. שיערו קצוץ, שחור, מלא. יושב ברגוע.
רק שממרכז ראשו, ממש באמצע, בנקודה הכי גבוהה של הקודקוד תקועות שתי מחטים, שנראות לי כמו מחטי דיקור סיני.
מה לעשות? להגיד לו, היי חבר, המדקרים שכחו לך שתי מחטים בראש?
או: היי חבר, אתה לא מפחד שמישהו ייתן לך צ'פחה? או שתיתקע בגג של משהו, או שמישהו מהנוסעים יעיף עליך תיק?
ירדתי לפניו בלי להציל את חייו.

נרגילה
שלוש בנות יושבות על המושב המרובע (יענו שני כסאות פונים לכיוון הנסיעה ושניים בניגוד לו). שתיים מהן מאופרות בפס שחור שמקיף את כל העין ואז מזנק לו למעלה, בלכסון מתריס (זה אופנתי זה?). השלישית, עדינה למראה, לא מאופרת כלל. אחת שמנה, אחת רזה אחת בינונית.
הן בדרך לתל אביב, מדברות על סיגריות. כמה עולה חפיסה (20 ש'? ג'יז), ומה הן אוהבות (ML אאל"ט). זו לועסת מסטיק כשהיא נכנסת הביתה, אבל אמא שלה שמה לב מיד, זו שמה בושם, אבל אמא שלה אומרת לה, מה, את עובדת עלי? והשלישית, שפר עליה גורלה: בבית של אבא מותר לה לעשן חופשי, ולא רק זה, הוא הבטיח לה שכשתהיה בת 16 ייתן לה במתנה את הנרגילה שלו. למה, מתי תהיי בת 16, שואלת הבינונית? דאא, באוקטובר! עונה בעלת הנרגילה העתידית. אני יורדת, כמעט נתקלת במגף המסומר של הבינונית עם הפס.

מחוננת
ילדה כבת 11-12 שנראית כמו ילדה. היא לובשת בגדים של בנים, התלתלים הבלונדיניים שלה אסופים בצמה מרושלת. יש לה שלושה עגילים צבעוניים בתנוך אחד. בטח הייתה תינוקת חמודה אש, אבל עכשיו הפנים שלה זעופים. מאוד. על מה?
הסלולרי שלה מצלצל. בקול עייף היא אומרת: "מה לימור?" ואחרי שהקשיבה שתי שניות היא מסבירה ללימור מה עושים עם האפס נקודה שמונה אחוז בשאלה על העוגיות, ואיפה הנעלם במשוואה. "לא, מפגרת", היא אומרת בכעס, כשלימור לא מבינה, ואז היא מתעשתת וגומרת את ההסבר.
עוברת דקה וחצי, והטלפון מצלצל שוב:
"מה"? שואלת תכולת העיניים הרושפת: ואז, בעל פה, שהרי אנחנו באוטובוס, מסבירה לילדה שמעבר לקו איך נכנסים לתפריט מסוים במחשב, וממנו איך מגיעים לאתר כלשהו. היא מפרטת לה בקלילות כעשרים פעולות שונות, של מסך בתוך מסך בתוך מסך. ובסוף הטיפשה בצד השני, שיושבת מול המחשב, מצליחה, כנראה.
הגאונית הקטנה מזעיפה את גבותיה עוד יותר, ואני יורדת, מלאת קנאה.

רוסי
"נהג, תסגור את הרדיו, זה ברוסית!", צועקת אישה מקצה האוטובוס.
הנהג המבוגר לא שומע אותה. האישה, כבת 45, מגיעה עד הנהג:
"נהג, זה אוטובוס ציבורי, פה לא רוסיה, שים מוזיקה ישראלית!"
הנהג לא עונה. לידו עומד מישהו: "מה רע ברוסית?" הוא אומר לאישה במבטא רוסי בולט.
האישה חוזרת למקום.
פאק, הייתי צריכה להתערב ולסתום לה את הפה. שוב שתקתי.
אני יורדת אחרי הסיבוב.

אחותי
אני מצלצלת בפעמון ועומדת, מתכוננת לרדת. במושב שפניו מנוגדים לכיוון הנסיעה יושב אדם עם שפם ענקים. לא רואים כזה דבר, רק אצל רס"רים ותיקים. הוא נועץ מבט בכתף השמאלית שלי. אני מסובבת את הראש ורואה דבורה שוכנת עליה לבטח. אני מסתכלת עליו במבט מתחנן (כנראה), הוא מושיט יד ומעיף ממני את הדבורה.
אני אומרת תודה ויורדת.

בין שלוש ערים. ציפורים בז'בוטינסקי, מבעד לחלון די מטוונף
שבת, מבעד לחלון מונית מטונף. ציפורי ז'בוטינסקי-ב"ב נחות מפיח האוטובוסים