מכה שורש

מהרגע שחייה 2.0 עלה לאוויר והובא לידיעת הציבור, ב-24 בפברואר, פרסמתי עשרה פוסטים. לא הרבה פוסטים, מעט מאוד זמן. אבל מאחר שאני כבר לא כבשה תמימה בבלוגוספירה, יש לי בסיס להשוואה, והמסקנות, כמו שכתבה ריקי הן שפלטפורמה שבה יש מקבץ בלוגים מועילה לכולנו.

אבל ההבדל ביננו (ריקי ואני) לבין רבים אחרים בבלוגוספירה, מסינמסקופ (בגרסת טרום אורנג') דרך יובל דרור ועידוק היא שאנחנו נשענו מלכתחילה על קבי הפלטפורמה, כך שרוב הקוראים התרגלו לקרוא כשיש פוסט חדש שמופיע בגלילה בעמוד הבית של רשימות, ולא נקטו באקט מעקב נוסף אחרי הבלוג.

חוץ מזה, חלק גדול מקוראיי ברשימות (אני מדברת על מנויי הדואר, על השאר לא יכולתי לדעת שם) לא העביר את המנוי שלו לפה. לכאורה אותו בלוג, אותם תכנים (נכון, הרבה פחות קולנוע, תקופה כזו בחיים), ובכל זאת, מתברר שיש מי שלוקחים את הזמן, לא עוברים תוך רגע למקום החדש, צריכים ליצור לעצמם שוב הרגלי כניסה וקריאה.

להבדיל מריקי, כנרת ואחרים, לי לא חסרה סביבה חברתית כמו זו שנוצרה בקפה, בנוסח הגב לי ואגיב לך, כל מיני מאזניי אימה מפחידים שכאלו או מסיבות פורים ומפגשי חברים. אני רוצה להגיב כשיש לי מה לומר, ולא בגלל שמישהו הגיב אצלי, ואני רוצה שכך יתייחסו גם אלי – אם אני מגיבה אני ממש לא מצפה לתגובת גומלין.

את הבלוג הזה אני כותבת בעיקר כדי להדהד את עצמי. בטח שאני שמחה שיש לו קוראים, וברור שאני רוצה שמספרם יטוס ויטפס, אבל יש לי זמן, ואני מבינה שיש דברים שקורים לאט יותר מאחרים. בינתיים אני נהנית לעשב את הערוגה.

etz31
צילמתי את המטאפורה בסמטאות יפו. לא יודעת של מי היצירה
רוניבק מעדכנת: "עץ התפוז התלוי"/ רן מורין.