מכה שורש

מהרגע שחייה 2.0 עלה לאוויר והובא לידיעת הציבור, ב-24 בפברואר, פרסמתי עשרה פוסטים. לא הרבה פוסטים, מעט מאוד זמן. אבל מאחר שאני כבר לא כבשה תמימה בבלוגוספירה, יש לי בסיס להשוואה, והמסקנות, כמו שכתבה ריקי הן שפלטפורמה שבה יש מקבץ בלוגים מועילה לכולנו.

אבל ההבדל ביננו (ריקי ואני) לבין רבים אחרים בבלוגוספירה, מסינמסקופ (בגרסת טרום אורנג') דרך יובל דרור ועידוק היא שאנחנו נשענו מלכתחילה על קבי הפלטפורמה, כך שרוב הקוראים התרגלו לקרוא כשיש פוסט חדש שמופיע בגלילה בעמוד הבית של רשימות, ולא נקטו באקט מעקב נוסף אחרי הבלוג.

חוץ מזה, חלק גדול מקוראיי ברשימות (אני מדברת על מנויי הדואר, על השאר לא יכולתי לדעת שם) לא העביר את המנוי שלו לפה. לכאורה אותו בלוג, אותם תכנים (נכון, הרבה פחות קולנוע, תקופה כזו בחיים), ובכל זאת, מתברר שיש מי שלוקחים את הזמן, לא עוברים תוך רגע למקום החדש, צריכים ליצור לעצמם שוב הרגלי כניסה וקריאה.

להבדיל מריקי, כנרת ואחרים, לי לא חסרה סביבה חברתית כמו זו שנוצרה בקפה, בנוסח הגב לי ואגיב לך, כל מיני מאזניי אימה מפחידים שכאלו או מסיבות פורים ומפגשי חברים. אני רוצה להגיב כשיש לי מה לומר, ולא בגלל שמישהו הגיב אצלי, ואני רוצה שכך יתייחסו גם אלי – אם אני מגיבה אני ממש לא מצפה לתגובת גומלין.

את הבלוג הזה אני כותבת בעיקר כדי להדהד את עצמי. בטח שאני שמחה שיש לו קוראים, וברור שאני רוצה שמספרם יטוס ויטפס, אבל יש לי זמן, ואני מבינה שיש דברים שקורים לאט יותר מאחרים. בינתיים אני נהנית לעשב את הערוגה.

etz31
צילמתי את המטאפורה בסמטאות יפו. לא יודעת של מי היצירה
רוניבק מעדכנת: "עץ התפוז התלוי"/ רן מורין.

24 מחשבות על “מכה שורש

  1. אני מתה על היצירה הזו מיפו. לפני המון שנים צילמתי אותה (או אחרת ממש דומה, במיקום אחר, מהתמונה אני לא מזהה מיקום מוכר) במצלמת פילם וחיכיתי כמה חודשים עד שיסתיים הפילם ואראה מה יצא אבל פתיחה לא נכונה של המצלמה שרפה את הפילם. שמרתי אותו למזכרת.
    ובקשר למה שכתבת, לא שמתי לעובדה שאפשר לקבל פה עדכונים במייל, עד עכשיו. אני מקבלת עדכונים על פוסט חדש בפייסבוק ו/או בטוויטר או נכנסת עצמאית לראות אם התחדש משהו.

  2. הערוגה הנוכחית היא הכי יפה והכי מוצלחת מקודמותיה, לדעתי. ואת צודקת, מאז עידן ה-RSS הכה מבורך אי אפשר לדעת מי נרשם, מי עורב וכו'. Google Analytics עוזר לזה, ממליצה בחום.

  3. את כמו בית"ר ירושלים, אחרייך באש ובמים 🙂
    לו הייתי יודע כיצד, הייתי שמח לעבור דירה. תשמחי שאת לא נמצאת יותר בסביבה שבה משפט אחד בנאלי ומפגר זוכה ל50 תגובות ומלנת'לפים כוכבים.

  4. בהחלט נושא שאני מהרהר בו רבות לאחרונה – מהו זמן הנביטה והגדילה של בלוג עד שהוא יכול לעמוד לבדו? והאם, כמו במקרה של חייה, מעבר של מקום מחייב גידול מחדש או סתם תהליך של התאקלמות?

    • יש חילוקי דעות בנושא (אני לא סגורה על עצמי), רבים לא אוהבים לראות פוסט שלם במייל.
      בנוסף, אם קוראים הכל במייל, איך רואים את התגובות/מגיבים?

      • אני יכול לומר שבתור מי שאת רוב קריאת הבלוגים שלו עושה דרך RSS, אני מסכים עם אריק.
        במייל זה באמת יכול להיות לא נוח, אבל דרך RSS לרוב המסגרת שבה הם מוצגים (אם זה google reader ודומיהם או תוכנות אחרות) עושות את זה הרבה יותר נוח. כמו עיתון יומי שמכיל רק את הכתבות שבאמת מעניינות אותך.
        כשהכתבה היא בסך הכל שלוש שורות, העצלנות הטכנולוגית המובנית בנו הרבה פעמים משכנעת לא להכנס, ופשוט להמשיך לרסס הבא. לעומת זאת, כשכל הפוסט מוצג, מי שרוצה להגיב כבר נכנס לפוסט באתר עצמו.
        יכול להיות שבפוסטים שהדיון עליהם חשוב לפחות כמו הפוסט, יש מקום לשים רק "מתאבן". זה כבר תלוי כנראה באיך אתה רואה את התוכן של עצמך ומה הדרך שבה חשוב לך להגיע לאנשים.

  5. הפסל נקרא "עץ התפוז התלוי" והוא של רן מורין.
    (וגם אני מנויה עכשיו, ולא הייתי קודם [אבל קרוא קראתי כל פוסט!])

  6. נו טוב. הנה אני מזדהה. עוקבת אחרייך (בעדינות כמובן) כבר כמה שנים ובזכות הפוסט הזה אני נרשמת.

    כיף לקרוא אותך. כיף.

  7. איכות ולעולם לעולם היא נגזרת מתוך הכמות ורק מתוך הכמות.
    לא יודע אם תביני את מה שאני כותב אבל מנסה בכ"ז ומכוון לפער (הקוראים) שבין הבלוג המופנם שך לעומת הבלוג המפפולר של ידידך המסניסקופפי.
    היו פעם שניים. האחד מוצלח מכל בחינה שאת יכולה להעלות בדעתך והאחר כשלון בכל פרמטר שאפשר לבחון בו אנוש. אבל, במבחן התוצאה (לעניין הכי הכי חשוב לחיים) התברר כי הלא יוצלח הוא זה שמזיין כל יום ואילו המוצלח מגיע למצב האטרקטיבי הזה אולי פעם בשנה. יצאו החוקרים לבדוק הכיצד. באו אצל המוצלח ושאלו לו מה מפריע לו לזיין כל יום. השיב להם הלז שאין לו שמץ כי הוא נורא משתדל וברגע שהוא רואה בחורה שוות זיון הוא משקיע המון בלשכנע אותה בלהשתקם במיטתו אבל מה לעשות שזה לא תמיד מצליח. פנו החוקרים לברר אצל הלא יוצלח מה סוד הצלחותיו, לדעת מהי מילת הקסם שפותחת בפניו את רגלי הריבות הרבות שהוא משגל. אמר להם. השיטה פשוטה. בכל יום כשאני יוצא לרחוב, כל בחורה שאני רואה אני שואל אותה אם יש מצב לזיון. לפעמים זה מצריך לשאול אפילו מאה פעמים ביום אבל מניסיון ומסטטיסטיקה תמיד תהיה אחת שתאמר כן וזה מספיק. אז לפעמים זה קורה לי אצל הראשונה ןולפעמים אצל האחרונה אבל תמיד בסוף זה כן. ואיך זה שיך בהנחה שלא הבנת. ביום שתהיי מסוגלת לנפק 18 פוסטים מטומטמים וחסרי פשר וקשר ליום ובלי להיות רגישה לאיכותם, תאמיני לי שמס' הקוראים שך יגדל בטור חשבוני בריבוע.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s