שברתי את היד (2) או: חלם באיכילוב

נכון, בעזרת סחטנות רגשית זולה ויבבות על ששברתי את היד הצלחתי לעורר את רחמי הציבור, לזכות לנזיפות על נסיונותיי להיות easy rider, לקבל מנות עזרה מכמה וכמה תואמות פלורנס נייטינגל, ולהרגיש כמה ימים מה זה להיות מוגבלת, מנוטרלת, נזקקת.
 
אבל הכל השתנה אתמול, עת הלכתי לביקור אצל האורתופד, כפי שצוויתי על ידי המיונאים מאיכילוב.

שלישי, ארבע
הד"ר מעלעל בניירות מביה"ח, מתעצבן: "אני לא מבין אף מילה. תביאי לי את הצילומים מבי"ח".
אני: "מה, אתה לא יכול להיכנס ולראות במחשב?"
ד"ר: "לא באיכילוב".
אני: "אבל למה לא נתנו לי מלכתחילה?"
ד"ר: "כי לישראל יש דרך מיוחדת להתמודד עם זכויות הפרט".
אני: "אוףףף".
ד"ר: "אני לא אתפלא אם בכלל אין לך שבר. זאת לא תהיה הפעם הראשונה".
אני: "טוב, אנסה להגיע לאיכילוב עכשיו, ואם יהיה פתוח במחלקה, אחזור".

(לוקחת מונית לאיכילוב. השעה ארבע ועשרים)
לפקידות הקבלה ברנטגן: "אני רוצה את הצילומים שלי".
פקידות: "עכשיו?? תבואי מחר".
אני: "עשו טובה, כבר הגעתי".
פקידות: "אין מי שיוציא לך. הוא עובד עד אחת וחצי".
(יוצאת, מקללת, חוזרת הביתה להזמין תור לרופא למחר)

רביעי, בוקר
שמונה בבוקר. תקתקתק, אני ממהרת לאיכילוב.
מבקשת מהפקידה דאתמול את הצילומים. לא, מתברר שהיא לא הפקידה הנכונה. הנכונה הלכה לרגע. שמונה בבוקר, קפה, נו, מה קורה לך. ותפסיקי לנדנד. אמרנו לך שהיא תכף תבוא! מחכה עשר דקות. היא מגיעה עם נס קפה דלוח.
אני מבקשת את הצילומים.
פקידה: "50 שקלים".
אני: "אה? למה? דיסק לא עולה חצי שקל?"
לוקחת הפקידה את השטר ומכניסה למעטפה. על המעטפה היא כותבת "לקרן מחקרים".
מה? מה זה צריך להיות? מי ביקש לתרום לקרן מחקרים? מה זה "קרן מחקרים"? איזה תשלום מכובס תרמתי כאן, ולמי? ולמה בכלל צריך לשלם על הצילומים הארורים?

זוכרים את הימים בהם הייתם יוצאים ממכון הרנטגן עם שקית ענקית ובה התצלומים שלכם? תשכחו מזה. רק אם האורתופד של קופ"ח יבקש – וסביר שהוא יבקש – יעלו לכם את התצלומים על דיסק, לא לפני שיטרטרו אתכם על פי שעות העבודה הביזאריות של צלמי הדיסקים באיכילוב, לא לפני שתיתזזו: אורתופד/ביתחולים/אורתופד.
אני מחכה 35 דקות ומקבלת את הדיסק.

yadi
יד הנפץ היקרה

רביעי, אחה"צ
מגיעה לאורתופד, הוא מסתכל על הצילומים ולא רואה שום שבר לדבריו.
יאללה, להוריד את הגבס. הוא נותן לי הפניה למוקד חירום. נשארו לי שעתיים עד שבע בערב, שעת פתיחת המוקד. אני לא מאמינה לאושר שנפל בחלקי.

רביעי, ערב
מגיעה למוקד, אורתופד מס' 2 מתבונן בדיסק הצילומים היקר, וגם הוא לא רואה שבר. מגיעים לחדר הניסור, והמסור האימתני מכניע את הגבס עצום המידות שלי. יואו, איזו הקלה, אבל אאוצ', כואבת לי היד. נקווה שזה זמני, עד שתחזור לעצמה.
בינתיים אני לא יכולה להפעיל לחץ על שורש כף היד, אבל היי, אני יכולה לעמוד תחת מים זורמים ולהפעיל אותה כמעט כרגיל. יופי, יופי שנגמר ככה. מה בכל זאת יש לי ביד? נראה בביקור הבא אצל האורתופד, ביום ראשון.
[
]
שאלות סיכום לאיכילוב
1. למה לא מציידים כל לקוח בצאתו לשלום בדיסק הצילומים שלו?
2. למה רופאי קופות החולים לא יכולים להיכנס לתיק הצילומים או לכל בדיקה אחרת באיכילוב?
3. למה גובים על השירות הזה 50 שקלים?
4. מה זה "קרן מחקרים"?
5. איפה למדו האורתופדים של המיון אם הם לא יודעים לאבחן שבר?
6. מה מוסר ההשכל?