הגבר האמריקאי האחרון

ג'יזס, חודש וחצי שלא ראיתי סרט (הקודם היה חלון פנורמי), חשבתי כשהגעתי למטרות סידוריישן לדיזנגוף סנטר, הקניון הכי ותיק החביב עלי.
הכיף בלבחור סרט קניוני הוא שיש אופציות, והן מתרבות כשלא הולכים לקולנוע כל כך הרבה זמן. בכל פעם כזאת, בה אני מגיעה לקולנוע אחרי הפסקה ארוכה, אני נזכרת שפעם הייתי מבלה בחשכת ממלכת הפופקורן וריצודי הסלולר חמישה ערבים בשבוע (בשבועות קשים), מבלי שתהיה לי זכות בחירה במה לצפות ובמה לא. היום זה נראה לי בלתי נתפס.

הסיבה שהראשון שהפר את הצום היה גראן טורינו של קלינט איסטווד הייתה שעת ההקרנה הקרובה. לא הצטערתי על כך, מאחר שלא צריך להיות במצב רוח מיוחד כדי לראות את איסטווד. בעיקר אם יש לך חיבה בסיסית לאמריקאי היפה הזה.

gran-torino

וולט קובלסקי (איסטווד) לא יכול להתמודד עם העולם המתהפך. כלום לא נשאר כשהיה: הכל זז, גועש, זורם, נעלם, מתכלה. כבר בפתיחה מתה עליו אשתו: היא הייתה האישה הכי טובה בעולם, אין יותר כמוה, הוא מסביר. כמעט מתבקש לומר – לא מייצרים יותר כאלו. בדיוק כמו שלא מייצרים עוד גראן טורינו (כמו שלהם). או גברים כמו איסטווד.

והכאוס ממשיך. הרופא שלו, ד"ר פרידמן, מעניין מאיזה עדה, איננו. מחליפה אותו ד"ר צ'ו. לאן נעלמו היהודים, לעזאזל? הוא בטח חושב לעצמו, מה, אין רופאים יהודים חדשים (והמזכירה ההודית לא מסוגלת אפילו לבטא את שמו כשהוא ממתין לרופא, ומשמיטה את הלמד)?

גם המכוניות האמריקאיות נעלמו – איסטווד עבד כל חייו בפורד, אבל הבן שלו נוהג, טפו, ביפנית. קשה לו לקנות מכונית אמריקאית? הוא ממלמל.
הכל מסביב הולך ומתקלף, ואין שום דבר שיעצור את הדליפות, הדימומים והכליות. גם לא מאות כלי העבודה שצבר במשך חמישים שנים, כמו שהוא אומר. פעם הכלים האלו הספיקו לו לתקן את העולם, והיום?

את השכנים הוואספים בשכונה הפרברית בדטרויט החליפו אסיאתיים. הוא לא מבדיל ביניהם. כולם אותו דבר מבחינתו מאז לחם בקוריאה. קוריאה? איפה זה בכלל? תוהים הנכדים שלו, איתם הוא לא מסוגל להחליף אפילו מילה. לא איתם, לא עם ההורים שלהם. אבל אין מה לדאוג, האסיאתיים מתגלים כאנושיים יותר מהבנים שלו, הישועה (למרות הכומר הוורדרד והצעיר שמנג'ס לו) לא תפסח גם על קובלסקי הפולני, הארי המזוהם היורק בזעף על כל סביבותיו, ואפילו ישו מגיע להופעת אורח.

גראן טורינו הוא לא סרט מצוין, אבל הוא סרט של קלינט איסטווד ומיועד למי שלא יכולים לשבוע ממנו, למי שרוצים לראות אותו ואת פרצופיו עד הסוף, עד שייגמר, מתוך תקווה שלא ילך לשום מקום. שרק ימשיך להיות, רק להיות.

הביקורות
סינמסקופ

ואורי קליין
ומאיר שניצר
ואדם אבולעפיה
ותומר קמרלינג
והבלוג של קולנוע לב
>>
איפה ומתי