לא אוהבת את שלמה ארצי

לא, אף פעם לא אהבתי את שלמה ארצי. לא כשהייתי בת 15, לא כשהייתי בת 25 ובטח שלא היום. פעולות הריכוך שהפעיל עלי מכבש הזמן לא פעלו בגזרת ארצי. לפני כמה שנים סיפר לי מישהו שהייתי איתו ביחסי קרבה לשלוש דקות שהוא הולך להופעה שלו. הייתי מזועזעת עמוקות. אני, שניקייב, פי ג'יי הארווי ופיטר האמיל, שלא לומר טום ווייטס היו האנשים שהייתי מוכנה לראות על הבמה, ובימים עליזים את נערי חנות חיות המחמד והמכשפות הייתי בשוק מכך שמישהו נוסע עד קיסריה כדי לראות את ארצי. אז נפרדתי ממנו. פחות ממשינה לא הייתי מוכנה לספוג לידי.

רגע, שנייה, עצרו. ייתכן שכילדה הדבקתי תמונות שלו מלהיטון על קירות החדר שלי, למגינת לבם של הורי, ששנאו את הדבק הפלסטי שקלקל את הדוגמאות המכוערות האלו, שעשו פעם ברולר על סיד (או צבע, נו, לא להתעצבן). יש מצב שהדבקתי את התמונות כי נאה היה הוא בעיני, אבל את המוזיקה שלו ידעתי כבר אז שאני לא מחבבת.

שום דבר אישי, באמת, שאלה של טעם, ואף פעם, מה לעשות, לא הייתי יצור רומנטי במיוחד שיכול להתרפק על שירי אהבה נוזליים של גברים רגישי מקלדת (או דף ועט, בזמנו).

והנה, אמש הוא קיבל פרס מפעל חיים מאקו"ם – פה הוא מדבר עם דני קושמרו, ובצד השני של הממיר, עם יעקב אילון, ו-ynet. בתשובה לשאלה איך הוא ממשיך להיות הוא, ענה ארצי לאילון "אני ממשיך לשמור על הילד שבתוכי".

איך שאני שומעת מישהו אומר את המשפט המופרך זה, על הילד שבתוכו, אני מצטמררת. מה זה בכלל אומר? מי יכול להגיד את המשפט הזה ולהאמין בו? מה, אתה תמים, אינפנטיל, לא מסוגל ליחסים בוגרים עם אנשים? מאמין בסנטה קלאוס? מה זה לשמור על הילד שבך? אתה בן 59 וארבעה חודשים, אדוני. די, הנח לו, הרפה. ובעיקר, שחרר את הקלישאות לדרכן, דרך מרפסת, דרך הדלת, לא משנה.

אני, מקסימום, יכולה לרחם על הילדה שהייתי ולנסות לחבב אותה, אבל זהו, היא איננה יותר, ולא תעזור שום אמירה שליימה ארצית כזאת. על הילדה שבתוכי צריך היה לשמור בזמן אמת, לא היום. ואני לא היחידה שרואה כך את עצמה, אני ממש משוכנעת בכך.