שנת העצמאות שלי

ממש היום לפני שנה נפרדתי מתפוז. באותה שנייה גמלה בלבי ההחלטה: אני את חיי כשכירה בעולם הזה סיימתי. אחרי עשרות שנים הבנתי שהגיע הזמן. נכון, השנתיים האחרונות עד לאותו רגע היו טבילת אש: הייתי גם עצמאית וגם שכירה. התחלתי, כבר לפני שלוש שנים כמעט, להחזיק ברו"ח צמוד ולכתוב חשבוניות, ולהבין איך מתנהל העולם הזה.

העזיבה שלי את תפוז, שכבר מאוחר מדי לדבר עליה או לנתח אותה, וגם לא יעיל בשום צורה שהיא, הייתה הקש, והביאה להחלטה הנחרצת שלי, שאין מצב בו אני מחפשת עבודה אצל מישהו, משמע יושבת באיזה מקום, ועושה כל מיני דברים, בעוד המנכ"לים, הסמנכ"לים, המנהלים ועורכי העל מתרוצצים למעלה כמשוגעים, ומשחקים בכיסאות מוזיקליים.

אני את הפרויקטים שלי אביא בעצמי, ואזום ואעשה, כך החלטתי. איכשהו האישיות שלי מורכבת מפחדנות עצומה בתחומים מסוימים, ומאומץ לב, כך מתברר, בתחומים אחרים. כך שממש לא פחדתי מהצעד הזה שלי, להיות עצמאית לגמרי.

ועכשיו עלי לסכם את השנה האחרונה, כלומר הראשונה, לעצמאותי הטוטאלית. ובכן. עבדתי עם המון אנשים ובהרבה מאוד מקומות, ומחלק הארי התאכזבתי מאוד. התברר לי, כמה מפתיע, שרוב האנשים שרוצים "לעשות משהו", בכלל לא יודעים מה הם רוצים לעשות, ולא מבינים בו. יש להם איזשהו חזון מעורפל, אבל הקשר שלו למציאות לא ממש חזק. למדתי שמנגנונים גדולים הם סיוט עלי אדמות, ושאין שום מנגנון גדול שמתפקד בצורה מתקבלת על הדעת. הבנתי, בדרך הקשה, שבחלק גדול מהמקרים אני צריכה לרדוף אחרי הכסף שלי, כי משומה, האנשים שצריכים לשלם אותו לא ממש מזדרזים. וזו תופעה שאני לא מבינה: הרי להיות חייב למישהו זה הדבר הנורא ביותר בעולם (טוב, אז אחד מהם, אם אתם לא אני), איך אפשר לעמוד בזה, בלהיות חייב כספים לאנשים שעשו בשבילך עבודה? כאן בטח חושבים הקוראים ישרי השכל שאני מפגרת, ויש מצב, אני לא אומרת שלא. הראייה שלי את העולם לוקה בסוג של פיגור סביבתי. מצד שני, היו מקומות שבהחלט תקתקו את התשלומים שלהם בזמן, בלי שאצייץ אפילו.

נכון לעכשיו, די הרבה דברים עומדים לקרות. אני לא יכולה להבטיח שמחר או מחרתיים, אבל יקרו.
מה לא קרה בשנה האחרונה, כלומר הראשונה?
לא הרציתי מספיק, שזה משהו שרציתי לעשות, הקורס הקצרצר שלימדתי לא התנהל כפי שרציתי, לצערי, כך שהחוויה הזו שלי לא מספקת, לא כתבתי מספיק, אם כי בהחלט התחלתי, ואני בדרך, ועוד משהו קטן, פעוט: לא התעשרתי. כלומר, סך כל ההכנסות שלי השנה נמוך מסך השנה שעברה. אבל אני, אני לא מפחדת, יש לי איזושהי אמונה מאוד גדולה בכושר ההישרדות שלי. נכון שאני רוצה יותר לחיות מאשר לשרוד, אבל בסדר, יש לי זמן. הרי גם רישיון רכיבה זעיר עשיתי רק לפני חודש.

ומה, האם אני ממליצה? אין לי על כך תשובה. זה היה מהלך שמאוד התאים לי, ולאופן בו התארגנו חיי. האם זה מתאים לאחרים? תלוי. זה מאוד מאוד אישי. קחו את הנתונים שלי ולושו אותם כרצונכם.

התקבלתי לדוקו challenge

כלומר איילת דקל (בעלת Hi-D) ואני, שהגשנו הצעה לפני פסח, קיבלנו בשעה האחרונה הודעה שאנחנו בפנים.

אני מאושרת שאין לתאר, זו הפעם הראשונה מאז לימודי הקולנוע שלי שאני חוזרת ממש לעשייה קולנועית פיזית. וואוו.

אבל מה זה דוקו צ'אלנג'?

פרויקט של Yes דוקו:

האתגר הדוקומנטרי הגדול, או "דוקו-צ'אלנג'”, הינו פרויקט קולנוע בינלאומי, המתקיים לראשונה בישראל, ובמרכזו תחרות ליצירת סרטים קצרים על נושא נתון ובזמן קצוב. לרשות הקולנוענים שיתקבלו לתחרות יעמדו 5 ימים בלבד כדי ליצור סרט דוקומנטרי באורך 4-7 דקות.
כל הצוותים יעבדו על הסרטים באותם ימים ויגישו את הסרטים המוכנים ביום ובשעה שנקבעו.

מתי זה קורה? בתחילת מאי. עוד שנייה. יואו. אני בהיפרוונטילציה.
פרטים יבואו.

No Date for U

דבורית שלום, קראתי, מעניין לי, פנויה למערכת יחסים לא רצינית??? שואל ברצינות. תגובה כזאת או אחרת תתקבל בברכה באס אמ אס, משם אבין מה הלאה, כלום, כוס יין, שוקולד בלגי, שיחת נפש, סקס פרוע, וכו וכו ….
ניתן לסמן בעיגול את התשובה חצי בצחוק, שלושת רבעי ברצינות

את ההצעה הזו קיבלתי היום, דרך הבלוג, ועניתי שבאמת תודה, אבל אאלץ לוותר.
הדברים ברורים עבורי לגמרי: המונח "דייט" לא קיים בחיי. מבחינת משאבי אנוש התופעה הזו היא גזלנית האנרגיות מספר אחת. ראיתם פעם איך שעון מים רץ כשאתם פותחים את הברז? או שעון החשמל כשהמזגן מופעל? אותו דבר קורה אצלכם בנפש. השעון רץ, קילומטראז' מטורף נצבר, והכל על ריק. מיותר.

בדיוק כמו זכייה בלוטו או בטוטו, פעם בכמה זמן מישהו זוכה באיזה סכום מטורף, אבל תוך זמן קצר מבזבז אותו, לוקה במרה שחורה, נכנס לדיכאון, ועוד כל מיני רעות חולות שכאלו.

אני מדברת עם חברות, עם נשים על חייהן בפארק הדייטים ושומעת רק סיפורי זוועות. כל נסיונותיי להציע להן לתעל משאבים למקומות יותר פרודוקטיביים נתקלים בחומה בצורה, מתוך איזושהי תקווה שמשהו טוב, לכאורה, ייצא מאחד המפגשים הללו.

בדרך כלל ברור מתוך הדברים שאני כותבת ומהדרך בה אני מציגה את עצמי, שאני מחוץ למשחק (וכן, זה משחק ארור, אבל משחק), אבל לעתים מתעורר בי החשש שמישהו יחשוב אחרת. כשאני נפגשת עם חברים-גברים-קולגות, או מציעה להיפגש, אני נתקפת חשש לא פעם, שמישהו יחשוד שכוונתי אחרת. שיא השיאים היה לא מזמן, כשראיתי בשכונה מישהו שמחפש את דרכו, ורציתי לשאול אם אפשר לעזור לו, אבל חזרתי בי מיד, שמא יחשוב שכוונותיי אחרות.
קצת מוגזם, נכון, אבל זה סימפטום של פוסטראומה.

מודה, הייתי בגטודייט בעבר, והתקופה הזו, שנגמרה לפני כמה שנים, הייתה המזוויעה בחיי. ברגע שעשיתי קאט רווח לי פתאום, אפילו לנשום נהיה קל יותר. איזה כיף, פשוט מחליטים שלא, וזהו, העולם שוב מווריד.

והנה, מישהו שלא כל כך שם לב שאני לא במגרש בכלל מציע לי פתאום "מערכת יחסים לא רצינית". מה זה בכלל? מאיפה באה לעולם? ולמה מתכוון האיש בהצעה האטרקטיבית שלו?

אחסוך, למען טובת הציבור, את כל סיפורי הקח-תן והמקח וממכר שגברים ונשים מנהלים ביניהם היום, כשהכל כל כך נגיש לכאורה, והאינטרנט הוא שדה מרעה אינסופי לכל אחד ואחת (אם כי, נודה, הגברים הם הנהנים הגדולים מכך), אבל ההצעה הקסומה הזו היא רק דוגמה קטנטונת, והיא כלל לא אישית; אני אמרתי אמנם לא, אבל כמאה נשים אחרות, שוודאי וודאי רוצות "מערכת יחסים רצינית" ובטח קיבלו בו"ז אותה הצעה יגידו כן, בהנחה שהן אלו שיגרפו את הקופה, או לפחות יחיו באשליה שכזו לערב אחד שלם, כשלמחרת יחכו לסימוס הגואל, שאף פעם לא יבוא.

בעלת זבוב

Black Cat ביקש ממני לכתוב על חוויותיי על הכביש. אולי הוא היחיד, ולכל השאר באמת נמאס לשמוע טירונית אספלט דו גלגלית שכמוני, כולה 125 סמ"ק, שלושה שבועות על הכביש משלחת תובנות נדושות. אבל כמי שנאחזת בקרס, באין לי כרס, אני נענית לבקשתו.

איילון – בינתיים מחוץ לתחום. רוצה לצבור קילומטרז'.

איתות – משתדלת מאוד. אבל למה שאר האופנוענים לא מאותתים?

אפור כסוף – זה הצבע. מתאים לחיי האפרוריים (אוקיי, למעשה בולט בחשיכה).

ביקורת – כן, אוהבים אותו (פיאג'ו, פליי, ע"ע) בפול גז.

בית – חונה ליד הבית. ברור. אם הייתי יכולה להעלות אותו – בטח שהייתי עושה את זה. אבל הוא קצת כבד, החמוד (ע"ע).

גלגלים – יום אחד, בתחנת הדלק ראיתי בחורה ניגשת עם הקטנוע שלה לעמדת הניפוח. וואלה, אמרתי לעצמי, נכון, צריך לנפח, איך אדע מתי וכמה? פתחתי בתחקיר. עכשיו אני כבר יודעת מה הלחץ הנדרש, אבל עוד לא עשיתי את זה. בתדלוק הבא.

דלק – התחיל להתחבב עלי, התדלוק. כך לפחות אני פוצחת בשיחה עם המתדלקים, ויש לי עם מי לדבר על הקטנוע. אבל אני מאוד מודאגת. לעניות דעתי אני מתדלקת בתכיפות גדולה מדי. כן, כנראה גם בגלל שאני מפחדת להיתקע באמצע הכביש בלי דלק, ברגע שאני ברבע של המכל, אני כבר בתחנה.

הרמה – או. בהתחלה מדובר היה בסיוט. לא הצלחתי להרים את הג'ק כדי לחנות. לשחרר אותו כדי להתחיל בנסיעה היה הרבה יותר קל, אבל ההרמה דרשה כוח, ופחדתי שלעולם לא אעמוד בזה. תוך יומיים זה הפך לקלי קלות. כמה מוזר.

השתחלות – בשביל זה התאמנתי בנסיעה אטית בשורה ובסללום, לא? לא בלתי מאיים, אבל נראה לי ששאר הנהגים על הכביש מפחדים ממני יותר מאשר אני מהם. צריך להפוך את היחס.

ו – אין לי רעיון. בדיוק כמו בארץ עיר. חיה ב-וו. וירוס. ומפיר.

זבוב – ע"ע פליי.

חמוד – זה השם שלו. והוא מרים את הפנסים בשמחה כשאני קוראת לו.

טראומה – יצאתי מסינמה סיטי, מאחוריה הנאים, בדרך לתל אביב. בתחילת הפנייה ימינה יש כביש צר כזה, קטנטן, ובצדיו חורשות עצים, שטחי קרקע או משהו כזה. אבל תוך שניות נפתחת מניפה של מיליון נתיבים, ולא השכלתי לעבור בזמן מהנתיב הימני בו הייתי (ככה למדתי), לשמאליים, מהם פונים שמאלה, תל אביבה. לפני הצומת הבנתי את המחדל שלי, אבל כבר היה מאוחר מדי. ירדתי לשוליים (כן, סכנת נפשות), וניסיתי לכלכל את צעדיי בעוד אני בוהה בהלם, ומשאיות ענק חולפות בדהרה ופונות ימינה.
מה עשיתי? הגעתי לקטע הצר ביותר של הכביש, ועברתי במהירות, ובניגוד לכל חוק ודין, שמאלה. רק כמה שעות מאוחר יותר, בניתוח האירוע הבנתי שהייתי צריכה להמשיך ימינה, לחזור לסינמה סיטי ולעשות את המסלול שוב, הפעם בנתיב הנכון.

ידית הגז – ביומיים הראשונים כאבה לי יד ימין, אני שמאלית הרי. צ'יק צ'ק צ'יקן גם זה הסתדר.

כיסוי – קניתי לו. אחרי לילה בו חתולים נמו על המושב ודרכו עליו ברגליים מבוצבצות, ולא שכחו להותיר את ריח השתן שלהם הבנתי שהאהבה הלא קיימת שלי לבעלי חיים, נמוגה.

לילה – הכי מפחיד. איך יודעים מה המרחק של הפנסים האלו מאחורייך? עדיין מפחדת.

מאה עשרים וחמישה (125) – אמנם למדתי על 50, אבל ככה זה, עם רישיון A2 אפשר לרכוב גם על 125. בעצת מומחים, זה מה שעשיתי.

מדרכה – וויי, כל מדרכה היא חניה בפוטנציה. אבל אני משתדלת להתחשב בהולכי הרגל לסוגיהם.

מחוץ לעיר – פ"ת. בת ים. גבעתיים. צומת גלילות. רוצה להרחיב את אופקיי.

נוסע נוסף – אין סיכוי, בינתיים. לא מרכיבה.

סיבובים ופניות, כולל פרסות – דווקא בסדר. עושה אותם לאט ובזהירות.

עליות – לא בעיה, ממש לא כמו אופניים. אותם אני מזניחה, למרבה הבושה. אבל באיזה מצב עומדים בעלייה בצומת או ברמזור? עם ידיים על הברקסים?

פליי – כך קוראים לקטנוע שלי. או זבוב או לעוף. תלוי. ובי נשבעתי, עוד לא ראיתי כמותו בעיר. אני כבר בקיאה בכל השמות והדגמים (קימקו, קימקו, קימקו. סאן יאנג), אבל הכנפיים שלי, חריגות. פליי מתאים לדבורית, לא?

צינור – יום אחד, קפץ לו צינור קטן ושקוף מאזור המושב, שם נמצא המנוע. מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך? זה היה ממש עם פרוץ איזה חג, כך שנסעתי יומיים עם הצינור השובב בחוץ. בבוקר הראשון אחרי החג הגעתי למוסך מבוהלת, ואז התברר שהוא השתחרר מכיוון המצבר או משהו כזה. זה מסוכן? שאלתי בבהלה, לא, ענה לי המוסכניק, אבל בטח את משתוללת איתו וקופצת על דרכות, רואים עליך. ברור, עניתי.

קטנוע – זה מה שיש לי. לא אופנוע, קטנוע.

רכיבה מתקדמת – הציעו לי לעשות את הקורס, וכבר נרשמתי וכבר התכוננתי. בדקה התשעים הבנתי שאין לי שום יכולת פיזית לבלות שבע שעות וחצי תחת השמש הקופחת. חוץ מזה זה בניגוד לכל פקודות מטכ"ל. אז דחיתי לחורף. לא לפני שהצעתי לבעלי הדבר הצעת ייעול: להתחיל בקיץ בחמש בבוקר, או אחרי צהריים. לא נראה לי שהם התרשמו.

שמן – כן, הבנתי שצריך לבדוק שמן כל יום. לא כיף. אבל איך יודעים כמה למלא?

תיאוריה – מה הערך שלה, בכל זאת? יש ערך. למשל, חוקי הזכות קדימה, איך לעלות על המדרכה (רק בתשעים מעלות), ועוד.

מבקרת בקולנוע

בכל פעם שאני מועדת ומגיעה לאיזשהו סרט גרוע, אף שאני עושה לעצמי סינונים על גבי סינונים, אני מתמלאת מחדש שמחה על שאני לא מבקרת קולנוע יותר. אני יודעת שרבים הם המבקרים שחושבים שגם סרט רע זה טוב, אבל אני איבדתי מזמן את הסבלנות (המילה הזו תחזור בכל מערכה ומערכה, וכדורים יירו בשפע), והמחשבה על בזבוז טונות של שעות בבתי הקולנוע, כמו שעשיתי במסגרת תפקידי, נראית לי כיום חוויה שלא הייתי רוצה לחזור עליה. כן, זה התאים לי בזמנו, אבל אני מאוד מרוצה מכך שאני לא שם יותר.

ולמרות זאת יצא לי לדגום כמה בתי קולנוע בשבועות האחרונים, הרבה יותר מהממוצע בשנה וחצי האחרונות, ויש לי כמה מסקנות. לא הייתי אומרת חדשניות, אבל מסקנות. ראשית, כפי שכבר נכתב באחרונה, ממבטה של מי שמגיעה לקופות, נראה שאכן יש פריחה בבתי הקולנוע: כלומר יותר צופים מגיעים אליהם. יכול להיות שלחג שזה עתה הסתיים יש חלק בכך, ובכל זאת. אם הבנתי נכון את ההיגיון, הרי שסרט עדיין נחשב בילוי עממי (אם לא מספחים לו פופקורנים, דיאט קולות, חניות ובייביסיטרים), ולכן הגיוני שיותר אנשים יגיעו אליו, בעת שקיצצו בבילויים יותר יקרים (מסעדות, הצגות, וכאלה).

קולנוע לב בסנטר בחול המועד שקק כפי שלא ראיתיו שנים. שנים. העומדים בקופות היו מעצבנים כדרכם (למשל, תור מטורף, כארבעה סרטים עומדים להתחיל בכל שנייה, ובחורה אחת שולפת שקית עם שקלים בודדים ומתחילה לספור אותם כדי להגיע ל-35 שקלים. בי נשבעתי). עכשיו תשאלו, אז למה לא הלכת למכונות בהן יכולים אנשים בעלי מנוי לשלוף כרטיסים מיד? או. מכונה אחת מתוך השלוש לא פעלה, ובשתיים האחרות היה כמובן תור נורא. כשכבר הגעתי, התברר לי שהמכונה מתקשה לחדש לי את המנוי, אף שיש פונקציה הולמת לכך. אמנם האנשים שאחוריי היו סבלנים ביותר, אבל אני איבדתי את סבלנותי ובמקום לבעוט במכונה, הלכתי לעמוד בתור.

הקולנוע הבא שדגמתי היה סינמה סיטי. כן, טעיתי, חול המועד, שעות הבוקר – נו, לא הפגנתי ממש היגיון בריא כשהגעתי לשם. בסינמה סיטי אפשר להזמין כרטיסים מראש ואז לשלוף אותם מהמכונות. אבל לרכוש כרטיסים בכרטיס אשראי או בכסף? מה פתאום, לא צריך להגזים.
אוקיי, אז צריך לבחור במה לצפות (מאחר שהייתי ספונטנית, ואמרתי לעצמי מה, מתוך מיליון הסרטים המוקרנים שם בכל רגע נתון לא אמצא אחד? ציפיתי לראות שורה אלקטרונית רצה ומרצדת מעל הקופה, כמקובל בעולם הנאור, ובישראל לפחות במרכז הקולנועי הכי משוכלל? אין. פשוט אין. לשאלתי למה אין הושיט לי הקופאי ברושור שבו הייתי צריכה להתחיל חפש סרט ואת שעות ההקרנה שלו. לא חבל על הניירות האלו?
 מאחר שהתור מאחורי גדל וכבר לא היה לי נעים פשוט שאלתי אותו מה עומד להתחיל. ענה הקופאי – רק סרטי ילדים בשעה הקרובה. הלכתי משם בלא כלום. מזל שהביקור בסינמה סיטי היה במסגרת טיולי האופנוע שלי.

הקולנוע השלישי אליו הגעתי הוא קולנוע דיזנגוף, גם הוא בד. סנטר. פה אין מה לדבר על שורה מרצדת. קופאי אחד, תור ארוך בשבת אחרי הצהריים (אמרתי לכם שיש פרוספריטי), ושום מכונה בה אפשר לרכוש כרטיסים. קולנוע דיזנגוף נשאר כשהיה זה שנים. אין שינוי.

אם לסכם
1.  קשטו את הקופות בשורות מרצדות עם שמות הסרטים ושעות ההקרנה.
2. הוסיפו מכונות אוטומטיות.
3. על שדרוג הריחות באולם, הורדת מחיר הפופקורן, וחידוש ציוד ההקרנה אני לא מדברת. לא צריך להגזים. פרה פרה.

ובמה בכל זאת צפיתי ומה אני אומרת?
פרידות – נחמד ומשעשע (כן, משעשע). עמוק באדמה בגרסה היפנית. היפנים, כמתבקש, עושים את זה אחרת לגמרי, ומכינים את המת לקבורה מול פני האומה. כלומר המשפחה. ומה, יותר טוב מואלס עם באשיר, ממנו הוא גזל את האוסקר? ממש ממש לא. ללכת? ברור.

preidot

מילק – כל המבקרים שאני אוהבת שבחו, הסרט גרף כמה אוסקרים, כך שהייתי משוכנעת שההנאה מובטחת. בנוסף, אני אוהבת את גאס ואן סנט, ושון פן הוא התאום שלי, כך ש. אלא מה, זה אחד הסרטים הגרועים שראיתי בשנה האחרונה. משעמם, מורט עצבים, סתמי. הייתי שמחה לראות סרט דוקומנטרי על הארווי מילק, ולא את הדרמה הלזו. מהסרטים שבהם צבטתי את עצמי כל כמה דקות כדי לוודא שאני שומעת את הקולות ורואה את המראות. אין בו אפילו עצם אחת מקורית. אכזבה גדולה.

milk

ברוכים הבאים לצפון – הסרט הקופתי ביותר בצרפת, מזכיר קצת את פרידות (גבר עוזב את מקום העבודה הנוכחי שלו וצריך למצוא את עצמו מחדש בעיר אחרת. איך יתמודו הוא והמשפחה עם החיים החדשים?). צחקתי בקול (זה לא קורה לי הרבה בקולנוע). אמירה ראויה על דעות קדומות, סטריוטיפים, והתנשאות של בני העיר על ההילביליז. חמוד.

bruchim

הזדמנות אחרונה לאהבה – דסטין הופמן, האמריקאי הגרוש הבודד ואמה תומפסון, הרווקה הבריטית המטופלת באם קרצייתית מתאהבים בלונדון. סרט של שני שחקנים אהובים. לא יותר, לא פחות. אהבתי.

hizdamnut

לחיות את חייה, הסרט, הערב

בשמונה וחצי בערב, ואף מחר באחת בצהריים אפשר לצפות בלחיות את חייה, כלומר בסרט של גודאר, ב-yes 3, ולהבין על מה הרעש, ולמה בחרתי בשם הזה לבלוג.


זה הטריילר

11 דקות מתוך הסרט, ולמטה הדיאלוג.

ננה יושבת בבית קפה, ופותחת בשיחה עם זר.
ננה: אכפת לך אם אסתכל?
גבר: לא.
ננה: אתה נראה משועמם.
גבר: ממש לא.
– מה אתה עושה?
– קורא.
– תזמין אותי לדרינק?
– אם את רוצה.
– אתה בא לפה הרבה?
– לפעמים, כשיוצא.
– למה אתה קורא?
– זאת העבודה שלי.
– מוזר. פתאום אני לא יודעת מה להגיד. קורה לי לפעמים. אני יודעת מה אני רוצה להגיד, אני חושבת שאני יודעת למה אני מתכוונת, אבל כשמגיע הרגע להגיד את זה, אני לא מסוגלת.
– כן, כמובן. קראת את שלושת המוסקיטרים?
– לא, ראיתי את הסרט, למה?
– כי, יש שם את פורתוס –  בעצם בזה בספר ההמשך, המוסקיטרים אחרי 20 שנה – פורתוס, חזק, גבוה, קצת טיפש, אף פעם לא חשב בחיים שלו, צריך היה לשים פצצה במנהרה על מנת לפוצץ אותה. הוא עושה את זה, ממקם את הפצצה, מצית את הפתיל ובורח, אבל פתאום הוא מתחיל לחשוב: איזה רגל מזיזים קודם בזמן הריצה? בטח חשבת על זה גם את, ואז הוא מפסיק לרוץ, לא יכול להתקדם. הפצצה מתפוצצת, המרתף נופל עליו, הוא עוצר אותו בכתפיו אבל אחרי יום או יומיים הוא קורס ומת. זאת אומרת, בפעם הראשונה שהוא חשב, זה הרג אותו.
– למה סיפרת לי את הסיפור הזה?
– סתם כך, רק כדי ליצור שיחה, לדבר.
– למה תמיד צריך לדבר? צריך לשתוק לפעמים, ככל שאדם מדבר יותר, למילים יש פחות משמעות.
– יכול להיות, אבל זה אפשרי?
– לא יודעת.
– גיליתי שאנחנו לא יכולים לחיות בלי לדבר.
– הייתי רוצה לחיות בלי לדבר.
– כן, זה יכול להיות נחמד, לא?
– כמו לאהוב אחד את השני יותר. אבל זה לא אפשרי.
– למה? מילים צריכות להביע רק את מה שמישהו מתכוון לומר. האם הן בוגדות בנו?
– אבל אנחנו בוגדים בהן בחזרה, אדם צריך להיות מסוגל להביע את עצמו. זה מה שקורה בכתיבה.
– חשבי, מישהו כמו אפלטון, יכול להיות מובן אף שהוא כתב ביוונית לפני 2,500 שנים. אף אחד לא מבין את השפה, לא במדויק, בכל אופן, ועדיין, משהו אנחנו מבינים, ומכאן, שלפחות את עצמנו אנחנו צריכים להיות מסוגלים להביע. אנחנו חייבים.
– למה אנחנו חייבים להבין אחד את השני?
– אנחנו חייבים לחשוב, ובשביל זה אנחנו צריכים מילים. אין דרך אחרת לחשוב. כדי לתקשר אנחנו חייבים לדבר. אלו החיים שלנו.

– נכון, אבל זה נורא קשה. אני חושבת שהחיים צריכים להיות קלים. מה שאמרת על שלושת המוסקיטרים יכול להיות סיפור מצוין, אבל זה נורא.
– זה נורא, אבל הסיפור מסמל משהו. אני מאמין שמישהו לומד לדבר היטב רק כשהוא מוותר על החיים לאיזשהו זמן. זה המחיר.
– אז לדבר זה משהו הרה גורל?
– לדבר זה כמעט תחיית המתים, בהתייחס לחיים.
– לדבר זה ממש לחיות חיים אחרים, להבדיל מלא לדבר. כך שכדי לחיות תוך שהוא מדבר, צריך אדם לעבור דרך החיים, כלומר המוות, ללא דיבור. אני לא אומר את הדברים מספיק ברור, אבל יש איזשהו חוק אסתטי שמונע ממישהו לדבר היטב, עד שמישהו חווה נתק מהחיים.
– אבל אדם לא יכול לחיות את היום יום עם – אנלא יודעת.
– במנותק. אנחנו מאזנים. זאת הסיבה שאנחו עוברים משתיקה לדיבור. אנחנו מזגזגים ביניהם, כי זו תנועת החיים.

מקווה ששכנעתי מישהו לצפות בסרט.

המודעה השנייה

זאת הפעם הראשונה שעשיתי את הדרך ממונעת, לבדי, לפ"ת. הייתי נרגשת מאוד, תכננתי היטב את המסלול (לא נגזים, לא נורא מסובך – ז'בוטינסקי ז'בוטינסקי ז'בוטינסקי). הכביש היה ריק יחסית לאמצע השבוע, וניצלתי את הנתיב הצהוב והריק והכי ימני, כדי להימנע מעימותים ומעקיפות לא רצויות.

זה לא ייאמן כמה ריכוז צריך לכל רכיבה כזו. איך בכלל אפשר לאבד את הריכוז ולו לשנייה? אבל אולי זה רק בגלל שאני הכי טירונית כביש שרק אפשר. מה שמדהים אותי זה שפתאום רוכבי אופניים נראים לי (לי!) כמטרד, ועוד מפחיד. אני כל הזמן חוששת לפגוע בהם, וחשה כלפיהם טינה על שהם כל כך חשופים, כל כך פגיעים. ממש לא שותפות לדרך. מעניין אם זה יקרה לי גם בהקשר של רוכבי אופנוע אם ולכשאנהג במכונית אי מתי בגלגולון הבא.

אני צריכה בכל פעם לשפשף עיניים מחדש, להסתכל על מעיל הרכיבה או על המפתחות, כדי לדעת שאני לא חולמת, שיש לי רישיון, ושאני רוכבת על אופנוע. מדהים אותי שרק עכשיו הצלחתי לאסוף כוחות ולעשות את זה, בקשיים עצומים. זה די מפחיד, כי אם הפיגור הסביבתי שלי כל כך קשה, כמה שנים עוד ייקח לי כדי לבצע עוד כמה פעולות או מהלכים שלכל בנאדם מהשורה הם נהירים מנעוריו?

אין שום דבר חינני או חיובי בלהיות late bloomer, רק תחושה חמצמצה של החמצה, של החמצות בעצם, עם הידיעה המרה והמתעצמת ש- מי יודע כמה דברים הפסדתי והספדתי עד היום. וכמה אין זמן. בכלל. לכלום.

<<<>>>

בכניסה לבניין בו גרים הוריי נתלתה אתמול בבוקר מודעת אבל לשכן ממול.
לא, זה לא נגמר יפה: אלצהיימר וטיטולים. אז למה לחיות עד גיל 86?
לפני שבועיים המודעה הייתה לשכן מלמעלה.
המצור מתהדק.

אי סדר

לרגל הרגל, שיתוף פעולה בין-בלוגי עם מיא עשת

דבורית: אז מה את אומרת, שבע וחצי, המוני בית ישראל עושים את יודעת מה, ואילו אנחנו, שתי מיזנתרופיות עמיתות, יושבות בדד עם שני חתולים מתקוטטים ו-?

מיא: מה קרה לך? טופי לא מתקוטט. זאת אמה שמציקה לו.

ד: אוקיי, לא רק בני אדם אני לא מחבבת, גם לחתולים אני לא נקשרת. חוששתני שלא אדע להבדיל בין השניים, למגינתך.

מ: נכון, את צודקת. קשה להבדיל בין חתול ג'ינג'י ששוקל עשרה קילו לבין חתולה צנומה מפוספסת שחור לבן על רקע לבן.

ד: טוב, יש לי דיסלקציית חתולים. אבל תגידי, איך הגענו עד הלום? מילא אני, ידועה בנטיות ההתבודדות המוזרות שלי, אבל את? אישה מיושבת, אם לשניים וגרושה למופת, איך מצאת את עצמך איתי הערב?

מ: ילדיי הלכו עם בעלי-לשעבר למשפחתה החמה של החברה שלו, ואילו אני עמדתי כחומה בצורה בפני הזמנותיהן של אמי הביולוגית ושל אמי החורגת יבדל"א.

ד: שמעי, עם כל הכבוד לאירוח המופתי (על השולחן יוגורט עם גרנולה), אני שנמכתי את מצבי השנה לעומת פסח דאשתקד, עת ביליתי בפריז, כןכן, בפריז. אז עם כל הכבוד לתל אביב, אני ממש מרגישה שגורלי התאכזר אלי השנה.

מ: קודם כל אל תזלזלי בגרנולה היוקרתית של ההולנדי החתיך משוק האוכל בדיזנגוף סנטר שמכין אותה במו ידיו הסקסיות. שנית, פסח זה לא תירוץ לחפף בבריאות ובסגפנות, ומצות זה רעה חולה – גם ערך גליקמי גבוה בטירוף וגם עצירות מובטחת. שלישית, אני לעומתך שודרגתי, כי זה סדר ראשון שלי מזה מספר שנים בלי הילדים וזה כיף, היכולת להיות מסוגלת לא-לחגוג בלב שלם.

ד: אבל אני חיה את האקסטרים כבר המון שנים. בשבילי לא לחגוג את לילהסדר זה לחם חוק. מאוד יוז'ואלי. אני פשוט משתדלת לא לקיים טקסים ואירועים שאני לא מאמינה בהם. ואת דעתי על המשפחה הישראלית ועל משפחות בכלל כתבתי כבר חמישים אלף פעם. אבל מה הסיפור שלך?

מ: אני תמיד תיעבתי חגים וחגיגיות ובכלל טקסים כקונספט, למרות שבמשפחתי הסדר ממש היה אירוע נחמד. ואין מצב אחרי שיש לך ילדים, לא לחגוג, כי את כאילו מחבלת בחייהם. אז רק אחרי הגירושים נפתח לי חלון הזדמנויות. טקסים זה קטע מגוחך, כאילו, לא? למרות שאמי האנתרופולוגית כמובן תרצה לך שעות על חשיבותם וגם על הימצאותם בכל חברה, גם בחברות חילוניות ומתקדמות. לי זה נראה מלאכותי, ולא יעזור בית דין. לא מתאים לי שיגידו לי מתי לשמוח, ואיזה שטויות לדקלם ולעשות, בגלל אירוע היסטורי מפוברק. אני מוכנה ללמוד את ההיסטוריה וזה לא אומר שאני צריכה לקפוץ שמונה פעמים על רגל אחת ולהניף תרנגולת מעל הראש או להחביא חתיכת מצה בין כריות הספה לכבוד הנמלים שבדרך. כל הסיפור עם הנקמה בגויים נראה לי פאתט. נקמנו בהם מספיק. הסדר הזה הפך בעיניי מין פארודיה על הסדר.

ד: אני לא רוצה לפגוע חלילה באושיות החברה בשום פנים ואופן, ומצדי יתחברתו להן החברות עם אלפי טקסים וטקסין כאוות נפשן עד קץ הדורות, אלא שאני לא רוצה לקחת חלק בזה. אחת הסיבות, באמת, שלא חשקתי בילדים עד היום היא כדי שלא אצטרך להיות שבויה של חגי ומועדי ישראל. סיבה זוטרה, אבל מאחר שבסדרים ואי סדרים עסוקות אנו כעת, אני טורחת לציין אותה.

מ: המשפחתיות החונקת של החברה הישראלית שגובה קורבנות באינספור זוגות אומללים שלא מתגרשים, ואינספור אנשים שמתחתנים כדי לרצות את הוריהם, ואינספור אנשים, בעיקר גברים, שמולידים כדי לרצות את המשפחה, או מולידים יותר ילדים ממה שהם רוצים, באה לביטוי ביג טיים בחגים ובפרט בליל הסדר שהוא החג המשפחתי ביותר. הרי אם אתה כסינגל, משתתף באחד מאותם סדרי-ענק משפחתיים, מופעל עליך מכבש לחצים, וגם אם לא ייאמר דבר, אתה כבר תיכתש שם. להמון אנשים, לכן, הסדר הוא חוויה רעה.

ד: סינגליותי לא הפריעה לי אף פעם ובשום מצב, ולא הופעל עלי אפילו רבע מכבש, כך שלא זו הסיבה שאני לא משתתפת בכנסים רבי משתתפים. ולידיעתך, אפשר לחנך כל אחד, גם בני משפחה קרובים מדרגה ראשונה, לא להתערב לך בחיים ולהניח לך לחיות כרצונך. אני חושבת שהבעיה מתעוררת כשאנשים לא ממש בטוחים בעצמם ובדרכם, וחשים ומקרינים את חוסר הביטחון, סלש מצוקה, סלש אומללות לא שמחה בחלקה בעוון גלמודיותם הארעית, הפרמננטית, הממשית או המדומה. בכל מצב אחר, אין שום סיבה שהזולת יפשפש בתשמישך או במצבך בעולם, וירמוז רמזים שונים ומשונים, שהרי, כמו שכתבת למעלה, אנחנו שומעים ורואים מדי יום מצוקות קשות עוד יותר של מי שחיים במסגרות שאינם מחבבים, כך ש, לסיכום הסיכומים של הסינגליות, מבחינתי זו לא עילה לדיכאון חגים כזה או אחר. בכלל, דיכאון זו מלה שאני משתדלת להוציא מהלקסיקון שלי, אף שהיא הייתה בת בית בחיי ובכתביי ובנפשי שנים ארוכות. אבל די, חאלס, האייטיז נגמרו, ימוגר הדיכאון!

מ: יפה. גם אני מיא החדשה והעולזת (אופס, כבר שמונה? צריכה לקחת את הכדור). רק אזכיר שכעובדה בליל הסדר יותר אנשים, בודדים, מתאשפזים בחדר מיון ופונים לפסיכיאטרים. איי רסט מיי קייס. ויש לי עוד נקודה. פעם, בעבר, היה לכולם פחות-או-יותר אותו כסף. אחרי סדרת ממשלות עם מדיניות חברתית-כלכלית מהתחת, הפערים פה גדלו עד כדי כך, שכשהמשפחה המורחבת יושבת לשולחן – והסדר הוא החג שיחיד שמצליח לכנס את המשפחה המורחבת – יש כאלה מתחים מאחורי הקלעים וכאלה מאבקים על ירושות עתידיות וכעסים על ירושות שכבר חולקו (כי הרי במדינה המדאימה שלנו בנאדם לא יכול לקנות דירה ממשכורת), שפשוט האווירה מזעזעת. תקניני אם אני טועה.

ד: אה, מזה אני פטורה, לשמחתי: אין כסף, אין דאגות. רוצה לומר, אין בסביבתי הקרובה שום ירושה עתידית כזו או אחרת, כך שאין סיכוי שאריב עם מישהו על משהו. את רואה, דווקא כיף להשתייך למעמד העני (כן, יש דבר כזה, יוצאי מז' אירופה שלא מקבלים שילומים, ושאין למשפחתם קרקעות לא מופשרות ברישון או בפאתי נס ציונה). כך שבאמת, ריבים על כסף וירושות לא מדברים אלי. הפערים החברתיים גדלו? יכול להיות, אם כי תמיד ידעתי שנולדתי, איך אומרים, לא משו בכלל, מהבחינה הזאת, אני מתכוונת (מבחינה גנטית, תודה לאל אין טענות).

כשרי אריסון, גם אני לא נולדתי עם כפית זהב בפה (היא התבלבלה קצת עם הכסף), וזה, כנראה, הדבר היחיד המשותף לשתינו. חוץ מזה שהיא הצליחה, בינתיים, למלא את המזווה בעשרות סכו"מי זהב, ואני – לא.

מ: יאללה, תביאי את הכפית, גמני רוצה גרנולה עם יוגורט. שלא תחמיץ לנו חלילה לפני שתזרח השמש ואנחנו לא נגמור לקטר כאן.

ד: רגע, נפתח את הדלת, אולי ייכנס איזה מישהו, יש פה כיסא פנוי.

קחו את הזמן, לא, בעצם החזירו אותו

אחד הדברים שאני שונאת בחיים זה לחכות. החיכיון הוא מחלה ממארת. הוא מכרסם בך בכל פה, הוא מטריד. בעוד את מחכה למשהו החיים מושבתים במידה מסוימת, ואת מתמקדת כל כולך בחיכיון.

שאלה מנחה: האם מישהו עמד פעם בזמן שהוקצב לו, שהקצבתם לו? האם פקיד כלשהו שהבטיח לכם לחזור בתוך 24 שעות באמת חזר? האם פרויקט כלשהו שהבטיחו לכם שיעלה עד תאריך איקס עלה במועד? האם הכסף שהבטיחו לכם הגיע בזמן? אני חושבת שכל התשובות לשאלות האלו הן לא, לא ועוד פעם לא.

האם הייתם צריכים לקבוע פגישה עם כמה אנשים, בעיקר בגופים גדולים, והיא נדחתה פעם אחר פעם? האם פערי הזמן בין פגישות שונות הם לא בלתי נתפשים? איך זה ייתכן שארגונים גדולים וקטנים מתנהלים באטיות משוועת, בעצלתנות שאין שנייה לה? איך הם לא מתביישים למתוח את הדד ליינים שלהם פעם אחר פעם? ומה הם עושים, כל האנשים האלו עם הזמן האבוד שלי, שלכם, של כולם?

למה בני האדם חושבים שיחיו לנצח? מה הרעיון בלדחות, למתוח כמו מסטיק בזוקה (מה לעשות, הבלי-סוכרים לא נמתחים), לעכב, לקחת עוד קצת זמן. אתם לא מבינים שהזמן שאתם מורחים הוא זמן נטו מהחיים שלכם? עוד לא קלטתם שיש לכם זמן קצוב בעולם הזה, ושהבזבוז שלו הוא רק על חשבונכם?

כן, אני מדברת מתוך תסכול עמוק. מתוך כעס אינסופי על מיליון גופים שאני מתנהלת מולם או רואה איך הם מתנהלים, על פרויקטים מעולים שמתמסמסים, נמרחים ומתמזמזים מסיבות אידיוטיות לגמרי, הכרוכות בטיפשות, עצלות, חוסר ידע, חוסר מקצועיות ובעיקר שימת זין פראית.

יש כמה עניינים שאני אחראית עליהם בעצמי. או שהייתי אחראית. הן מבחינת היצירה שלהם והבאתם לידי גמר, והן מבחינת תשלום למי שעשה עבורי את העבודה. הן מבחינת קביעת פגישות עם מספר מצומצם של אנשים (שלא מעורבים במנגנוני ענק), והן מבחינת קידום עניינים. אני יודעת בוודאות שאפשר לייעל כל תהליך ב-500 אחוזים לפחות. אני לא רואה את זה קורה סביבי. אני יודעת שאני עושה ככל יכולתי כדי שכל דבר בו אני מעורבת אישית, עם שותף או שותפה לדרך, יתנהל במהירות המרבית. כל כך חבל שרק אני ועוד שניים-שלושה אנשים הם בעצם היחידים בעולם שנוהגים כך, ובשאר הזמן צריכים להתנהל בחלק גדול מהזמן על פי לוחות זמנים בדיוניים ומתסכלים רצח.

נראה לי שהשלב הבא יהיה הקמת מנגנון לניצול הזמן האבוד, מנגנון שישאב דקות, שעות, ימים וחודשים שאנשים משליכים על צד הדרך ככלי אין חפץ בו. איך, איך אנשים לא מבינים שזמן הוא המשאב היקר ביותר בעולם?

החיפזון מהשטן?
לא ולא ולא: החילזון הוא הסרטן.

אופנוענית

picture-009
צילום: אודליה ממן

מצויים אנו בגבול החוצץ בין הקלאסי והרומנטי, שמצדו האחד רואים אנו את האופנוע כפי שהוא מופיע לנגד עינינו באורח בלתי אמצעי – וזו דרך חשובה לראותו – ומצדו האחר אנו יכולים להתחיל לראותו במונחי הצורה העומדת בתשתיתו, כפי שעושה המכונאי – וגם זו דרך חשובה לראייתם של דברים. כלים אלה, למשל המפתח הזה, יש בהם יופי רומנטי מסוים, אך עם זאת תכליתם היא תמיד קלאסית טהורה; הם מתוכננים כדי לשנות את הצורה העומדת בתשתיתו של הרכב (זן ואומנות אחזקת האופנוע, ר. מ. פירסיג)

יואו. כמה קשה היה, כמה מפחיד. 20 הקילומטרים הראשונים בחיי שעשיתי סולו. זה לא דומה בכלום לאופניים. והפקקים. איזה אתגר. אחד האירועים המרגשים בחיי. העוצמה, גם באופנועון כזה קטן, אדירה.

אגב, למה לא מלמדים רכיבת לילה? מה הרעיון?