רישיון לערוג

מה שצריך היה לקרות לי בגיל 16 בעולם אוטופי קרה עכשיו, לא מעט שנים לאחר מכן.
יש לי רישיון לאופנוע. קטנטון, פעוטון, אבל רישיון אמיתי, כמו של גדולים (בני 16). זה לא היה קל, זה היה מאוד קשה ומלא תקלות ועניינים ובכיות, אבל עשיתי את זה בנחישות ובאובססיה, כמו שאני יודעת כשאני רוצה משהו מאוד מאוד מאוד.

הכל התחיל פה, עם סיפור התיאוריה המורכב.
אחר כך היו המון המון שיעורים. חלקם הלא מבוטל מיותרים.
או-אז היה טסט ראשון, בו נכשלתי, עובדה שהובילה להתמוטטותי המוחלטת ולשיבזון בן יומיים.
אחר כך הייתה תאונת היד השבורה.

זה המקום לציין, בחשיפה ראשונה, שזה קרה לי על המגרש במשרד הרישוי בחולון, לפני הטסט השני. נפלתי, עשיתי את הטסט, הגעתי לחדר מיון, נכשלתי.

אחרי שבועיים של גבס+מלחמה ברשויות, הגעתי ביום שלישי האחרון לטסט השלישי ועברתי.
אני כותבת כלאחר יד "עברתי" אבל רישיון היה אחד מאבני הנגף שלי כל החיים, לא תיארתי לעצמי שאי פעם אצליח לעבור את שני המבחנים הללו, תיאוריה וטסט. לא בגלל שאני מפחדת לרכוב/לנהוג, בכלל לא, אלא בגלל מורא הבחינות וההצלחה המזערית שלי בהן כל חיי. אז למדתי הרבה, הרבה יותר מכל בן אנוש שאני מכירה, אבל אני אחרי זה, ואני, כמה שזה יישמע מוגזם או דרמה-קוויני, מתהלכת כבחלום. לפעמים באמת הייתי מתעוררת מחלומות בהם נהגתי, והבאסה הייתה גדולה.

אינפו: הרבה כסף עלה לי הסיפור. כל טסט עולה 510 שקלים (כולל שיעור כפול אותו עושים לפני כן, על המגרש בחולון ובמסלולי הטסט) + אגרה – 120 ש'. כלומר, שלושת הטסטים עלו 1,890 ש'.
כל שיעור עולה 80 ש'. לא, על השאלה כמה שיעורים עברתי אני לא רוצה לענות. אפילו לא לעצמי. לידע כללי, הממוצע הוא עשרה.

בין הטסט הראשון לשניים האחרים החלפתי מורה. המורה השני בו בחרתי (איציק ל"אופיר") מלמד ביפו, ליד בלומפילד, על מגרש שנראה אחד לאחד כמו המגרש החולוני (חשוב מאוד!), והשיעורים נערכים במסלולי הטסט השונים.

מסקנה קריטית (לאנשים שלא נחנו בכישרון מולד, או אפילו ביכולת בינונית, אלא למאותגרים קצת יותר): למדו במגרש הנראה כמו זה החולוני, ותרגלו את מסלולי הטסט האמיתיים.

ואני? אני באופוריה. משחזרת שובשוב את רגעיי הגדולים, כאילו הייתי רוקי הרץ על המדרגות, או מטאדור שהכניע שור זועם. וחי נפשי שאני לא מגזימה.

dvoritavra