העיר והכבלים

תל אביב חוגגת עכשיו מאה ואני איתה, אבל בבית.
הכל התחיל בשש וחצי בערב. יצאתי החוצה על אופניי הזעירים, ונתקלתי במחסומים מכל עבר. אחרי כמה עקיפות וקללות הצלחתי להיחלץ מהשטח הסטרילי ולעבור לקצה השני של הכיכר, תוך שאני גומאת עשרות קילומטרים.

בדרך הבנתי שכל משטרת ישראל וצה"ל על כוחות הסדיר, המיל. והג"א מאבטחים את הגזרה. כבר בשעה הזו החלו לנהור אנשים לכיכר וזה השלב בו חזרתי לסורי והבנתי שגם הערב לא אתקהל עם עוד כמה מאות אלפים. בשמונה התחלתי חזרה את המסע הביתה, שוב, עקפתי את הכיכר עקיפה רבתי, ובכל רחוב בו עברתי ראיתי נהרות אדם שועטים לכיכר.

iria
כמה ימים קודם

אני מקווה שתל אביב תסלח לי על שלא קיפצצתי לצלילי מירי מסיקה או מאסטרו מהטה ביום חגה. מצד שני, גם אני לא אבקש ממנה לחגוג איתי את יומולדת מאה שלי. ולמה, אגב, לא עלה בדעת העירייה, במסגרת השקעת המיליונים (ארבעה) באירוע לשדר אותו איפשהו? אולי אפילו באתר העירייה, אם לא באחד הערוצים?

באוגוסט האחרון התלבטתי לכאורה באשר לתל אביביותי, לאור הפרויקט התמוה הזה של טיים אאוט, שקבע מיני פרמטרים לא סבירים להיותו של אדם תל אביבי, והזכרתי גם את כמיהתי לעיר מגיל 14, כמיהה שהגשמתי זמן קצר אחרי שהשתחררתי מהצבא. כן, היו ימים בהם בני עשרים היו עוזבים את הבית דקה אחרי הבקו"ם, ולא מסתופפים מתחת לסינר עד גיל 35.

בכל מקרה, אני תל אביבית בכל רמ"חי ולא אכפת לי כמה ינהמו באוזניי, "מהגרת היית ומהגרת תישארי". 18 השנים היחידות שחייתי בפ"ת נמוגו. כאבי הפנטום מתעוררים רק כשאני עושה את הדרך אליה בז'בוטינסקי, הצינור המטונף שמוליך אותי בעקשות כבמנהרת זמן כואבת במיוחד.

גם הקריירה העיתונאית שלי שזורה בתל אביב. עיתון חדשות ביגאל אלון, העיתון הראשון בו עבדתי, לאחר מכן מערכת עיתון תל אביב ברח' מיקוניס, ומשם למערכת זמן תל אביב ברחוב המלאכה שמול בית מעריב. לעבוד במקומונים בשנות התשעים היה בגדר גאוות יחידה שאין שנייה לה. כולנו במקומונים היינו מהגרים, כולנו מיששנו את הדופק שלה כל יום מחדש ומיהרנו לתעד אותו, לכתוב עליו, לשרטט את קווי המתאר של הוורידים הפועמים שלה. דווקא בגלל זה יכולנו לחוות את העיר ולמוץ אותה בשקיקה מבוקר עד בוקר, לעבוד עד השעות הקטנות, וללכת לרבוץ לאחר מכן במדבר ובגלולה, בבלפור ובברנר.
עברתי השבוע ליד המדבר, הבניין עומד שומם ונטוש. למה לא לפתוח, בעצם, ולנסות לשחזר את ימיו? מישהו? או שמא הבניין הזה בכלל מיועד להריסה, כדי לבנות בו עוד רב קומות יוקרתי?

היום אני כבר לא הולכת לפאבים. היום אני כבר לא עובדת במקומונים. קשה לי לדפדף בהם אפילו, אף שאני מחויבת לכך. אני לא מה שהייתי (ברור שיותר טובה), וגם היא כבר לא מה שהייתה (יותר מנוכרת? יותר מתוחכמת? לא נראה לי. פשוט אחרת).

אני שומעת עכשיו את מפלי הזיקוקין מהבית, את שריקת היציאות ואת ההתנפצות שלהם.
"בואי! מדהים פה!" – אני מקבלת סמס.

אוקיי, נראה, אני מתלבטת. אולי פשוט אפתח את התריסים במרפסת. העצים והאוויר הקריר, יחד עם זנבות זיקוקין שיהבהבו בין העפאים ומאחוריהם צלילים עמומים מהכיכר, זה מספיק.

אה, לא, רגע, אני שומעת את הג'ירפות, עם "אל תעשי תנועה טיפשית"! זה הקיו שלי.
יאללה, אני רצה.

iria2

iria1
ברווז ג'וניור צופה בהשתאות בנעשה בעירו

2 מחשבות על “העיר והכבלים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s