קחו את הזמן, לא, בעצם החזירו אותו

אחד הדברים שאני שונאת בחיים זה לחכות. החיכיון הוא מחלה ממארת. הוא מכרסם בך בכל פה, הוא מטריד. בעוד את מחכה למשהו החיים מושבתים במידה מסוימת, ואת מתמקדת כל כולך בחיכיון.

שאלה מנחה: האם מישהו עמד פעם בזמן שהוקצב לו, שהקצבתם לו? האם פקיד כלשהו שהבטיח לכם לחזור בתוך 24 שעות באמת חזר? האם פרויקט כלשהו שהבטיחו לכם שיעלה עד תאריך איקס עלה במועד? האם הכסף שהבטיחו לכם הגיע בזמן? אני חושבת שכל התשובות לשאלות האלו הן לא, לא ועוד פעם לא.

האם הייתם צריכים לקבוע פגישה עם כמה אנשים, בעיקר בגופים גדולים, והיא נדחתה פעם אחר פעם? האם פערי הזמן בין פגישות שונות הם לא בלתי נתפשים? איך זה ייתכן שארגונים גדולים וקטנים מתנהלים באטיות משוועת, בעצלתנות שאין שנייה לה? איך הם לא מתביישים למתוח את הדד ליינים שלהם פעם אחר פעם? ומה הם עושים, כל האנשים האלו עם הזמן האבוד שלי, שלכם, של כולם?

למה בני האדם חושבים שיחיו לנצח? מה הרעיון בלדחות, למתוח כמו מסטיק בזוקה (מה לעשות, הבלי-סוכרים לא נמתחים), לעכב, לקחת עוד קצת זמן. אתם לא מבינים שהזמן שאתם מורחים הוא זמן נטו מהחיים שלכם? עוד לא קלטתם שיש לכם זמן קצוב בעולם הזה, ושהבזבוז שלו הוא רק על חשבונכם?

כן, אני מדברת מתוך תסכול עמוק. מתוך כעס אינסופי על מיליון גופים שאני מתנהלת מולם או רואה איך הם מתנהלים, על פרויקטים מעולים שמתמסמסים, נמרחים ומתמזמזים מסיבות אידיוטיות לגמרי, הכרוכות בטיפשות, עצלות, חוסר ידע, חוסר מקצועיות ובעיקר שימת זין פראית.

יש כמה עניינים שאני אחראית עליהם בעצמי. או שהייתי אחראית. הן מבחינת היצירה שלהם והבאתם לידי גמר, והן מבחינת תשלום למי שעשה עבורי את העבודה. הן מבחינת קביעת פגישות עם מספר מצומצם של אנשים (שלא מעורבים במנגנוני ענק), והן מבחינת קידום עניינים. אני יודעת בוודאות שאפשר לייעל כל תהליך ב-500 אחוזים לפחות. אני לא רואה את זה קורה סביבי. אני יודעת שאני עושה ככל יכולתי כדי שכל דבר בו אני מעורבת אישית, עם שותף או שותפה לדרך, יתנהל במהירות המרבית. כל כך חבל שרק אני ועוד שניים-שלושה אנשים הם בעצם היחידים בעולם שנוהגים כך, ובשאר הזמן צריכים להתנהל בחלק גדול מהזמן על פי לוחות זמנים בדיוניים ומתסכלים רצח.

נראה לי שהשלב הבא יהיה הקמת מנגנון לניצול הזמן האבוד, מנגנון שישאב דקות, שעות, ימים וחודשים שאנשים משליכים על צד הדרך ככלי אין חפץ בו. איך, איך אנשים לא מבינים שזמן הוא המשאב היקר ביותר בעולם?

החיפזון מהשטן?
לא ולא ולא: החילזון הוא הסרטן.

18 מחשבות על “קחו את הזמן, לא, בעצם החזירו אותו

      • הו, לא. אני מתקתקת עניינים בו במקום; מתעבת לחכות; ומתפלצת מהסחבת. כך בהוצאת הספר לאור, ובעוד מיליון עניינים. האמת היא שאני מתקשה להאמין שיש עוד מישהו כמוני בעניין הזה.

  1. וואוו. כאילו שאת קוראת אותי. יש לי כל כך הרבה להגיד על הנושא ואין לי שמץ איפה להתחיל. אני מדברת של שיפור לא של 500% אלא בקטנה של 50% או 100%. אולי עדיף לחשוב על הדברים שאיכשהו כן מתקתקים. למשל, רפואה דחופה. למשל, פעולות בטחוניות מסויימות. למשל, אין לי עוד. הרבה נובע מהגישה של "אולי הפריץ ימות".

    להבנתי הרבה מהחיכיון נובע מכך שצריך לתת תעסוקה להרבה הרבה גורמים והם כדי להצדיק את קיומם משהים את התהליך. זה ניכר בבתי משפט, בענייני ממסד/אזרח, ענייני ביטוח שונים, פעילויות כלכליות ואחרות של ארגונים גדולים (דוגמה שעולה לי ישר בראש זה ההתנהלות של רשתות המזון הגדולות כגון שופרסל או מגה לעומת חצי חינם או רמי לוי), קבלת החלטות בהמון נושאים ממשפחה דרך ועד בית עד ניהול מועדוני כדורגל וכו' וכו'. (בהערכה שלי בארגוני הפשע יש הרבה פחות חיכיונות ואולי גם זה תורם לפריחתם בכל העולם, גם בעולם הטרור שהוא סוג של פשע).

    אשתדל לחזור לנושא (חחח, עוד חיכיון).

    אגב, המשאב היקר ביותר בעולם הוא בריאות שרק לאחר שהוא קיים אפשר להנות מהזמן החולף לאיטו או לא.

  2. ועוד לא קל לנשום, ועוד לא קל
    לחשוב מול הרוח
    ומאוד לא פשוט לחכות
    הסערה נוגעת בריסים,
    ומשתבר כל רגע לרסיסים
    אך הירוק היום ירוק מאוד.
    – לאה גולדברג

    היה גם ספר ילדים , לא זוכר את שמו, בהוצאת "מרגנית", שבו אנשים אפורים עשו סיגרים אפורים מהזמן של האנשים, מין פרחים כאלו שהם ייבשו, ומזה הם חיו. והגיבור (גיבורה?) נלחמת באנשים האלו ובמזימה שלהם לגנוב את הזמן של בני האדם. נראה לי שזה די תואם את המטאפורה שלך, למרות שאני לא מצליח לזכור כרגע את שם הספר.

  3. אני אלך על שימת זין פראית.

    תיאוריה שחשבתי עליה ממש עכשיו. המוני אנשים עובדים בעבודות שהן לא ממש ההיי לייט של החיים שלהם. לפעמים אפילו ההיפך. אז אלה אנשים שעשויים פשוט להגיע לעבודה, לעשות את המינימום האפשרי או את הכסת"ח האפשרי וזהו.

    הם אומללים, את אומללה.

    כמובן שיש טיפוסים שייתגייסו ויזדהו עם העבודה הכי לא קשורה אליהם, ויעשו אותה על הצד הטוב, כי הם פשוט כאלה. אבל הם מעטים.

    וההערה של עודדית על ארגוני הפשע גאונית. אף אחד לא מתגייס לארגון פשע משעמום או בשביל התלוש. כולם שם בהתלהבות של עשייה. את מתארת לך את פקידי הארנונה של עיריית ת"א בהתלהבות של פושעים זוטרים? עם אותה יצירתיות ותשוקה לעבודה? נאאאהה.

  4. חג שמח

    הם מודעים לזמן המוגבל ודואגים שזמנם ינוצל על פי בחירתם. הם מבזבזים את זמנם של האחרים, המאחרים הללו.

    כל טוב
    שולמית 🙂

  5. פינגבק: לחיות את חייה - דבורית שרגל » שנת העצמאות שלי‏

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s