המודעה השנייה

זאת הפעם הראשונה שעשיתי את הדרך ממונעת, לבדי, לפ"ת. הייתי נרגשת מאוד, תכננתי היטב את המסלול (לא נגזים, לא נורא מסובך – ז'בוטינסקי ז'בוטינסקי ז'בוטינסקי). הכביש היה ריק יחסית לאמצע השבוע, וניצלתי את הנתיב הצהוב והריק והכי ימני, כדי להימנע מעימותים ומעקיפות לא רצויות.

זה לא ייאמן כמה ריכוז צריך לכל רכיבה כזו. איך בכלל אפשר לאבד את הריכוז ולו לשנייה? אבל אולי זה רק בגלל שאני הכי טירונית כביש שרק אפשר. מה שמדהים אותי זה שפתאום רוכבי אופניים נראים לי (לי!) כמטרד, ועוד מפחיד. אני כל הזמן חוששת לפגוע בהם, וחשה כלפיהם טינה על שהם כל כך חשופים, כל כך פגיעים. ממש לא שותפות לדרך. מעניין אם זה יקרה לי גם בהקשר של רוכבי אופנוע אם ולכשאנהג במכונית אי מתי בגלגולון הבא.

אני צריכה בכל פעם לשפשף עיניים מחדש, להסתכל על מעיל הרכיבה או על המפתחות, כדי לדעת שאני לא חולמת, שיש לי רישיון, ושאני רוכבת על אופנוע. מדהים אותי שרק עכשיו הצלחתי לאסוף כוחות ולעשות את זה, בקשיים עצומים. זה די מפחיד, כי אם הפיגור הסביבתי שלי כל כך קשה, כמה שנים עוד ייקח לי כדי לבצע עוד כמה פעולות או מהלכים שלכל בנאדם מהשורה הם נהירים מנעוריו?

אין שום דבר חינני או חיובי בלהיות late bloomer, רק תחושה חמצמצה של החמצה, של החמצות בעצם, עם הידיעה המרה והמתעצמת ש- מי יודע כמה דברים הפסדתי והספדתי עד היום. וכמה אין זמן. בכלל. לכלום.

<<<>>>

בכניסה לבניין בו גרים הוריי נתלתה אתמול בבוקר מודעת אבל לשכן ממול.
לא, זה לא נגמר יפה: אלצהיימר וטיטולים. אז למה לחיות עד גיל 86?
לפני שבועיים המודעה הייתה לשכן מלמעלה.
המצור מתהדק.