לחיות את חייה, הסרט, הערב

בשמונה וחצי בערב, ואף מחר באחת בצהריים אפשר לצפות בלחיות את חייה, כלומר בסרט של גודאר, ב-yes 3, ולהבין על מה הרעש, ולמה בחרתי בשם הזה לבלוג.


זה הטריילר

11 דקות מתוך הסרט, ולמטה הדיאלוג.

ננה יושבת בבית קפה, ופותחת בשיחה עם זר.
ננה: אכפת לך אם אסתכל?
גבר: לא.
ננה: אתה נראה משועמם.
גבר: ממש לא.
– מה אתה עושה?
– קורא.
– תזמין אותי לדרינק?
– אם את רוצה.
– אתה בא לפה הרבה?
– לפעמים, כשיוצא.
– למה אתה קורא?
– זאת העבודה שלי.
– מוזר. פתאום אני לא יודעת מה להגיד. קורה לי לפעמים. אני יודעת מה אני רוצה להגיד, אני חושבת שאני יודעת למה אני מתכוונת, אבל כשמגיע הרגע להגיד את זה, אני לא מסוגלת.
– כן, כמובן. קראת את שלושת המוסקיטרים?
– לא, ראיתי את הסרט, למה?
– כי, יש שם את פורתוס –  בעצם בזה בספר ההמשך, המוסקיטרים אחרי 20 שנה – פורתוס, חזק, גבוה, קצת טיפש, אף פעם לא חשב בחיים שלו, צריך היה לשים פצצה במנהרה על מנת לפוצץ אותה. הוא עושה את זה, ממקם את הפצצה, מצית את הפתיל ובורח, אבל פתאום הוא מתחיל לחשוב: איזה רגל מזיזים קודם בזמן הריצה? בטח חשבת על זה גם את, ואז הוא מפסיק לרוץ, לא יכול להתקדם. הפצצה מתפוצצת, המרתף נופל עליו, הוא עוצר אותו בכתפיו אבל אחרי יום או יומיים הוא קורס ומת. זאת אומרת, בפעם הראשונה שהוא חשב, זה הרג אותו.
– למה סיפרת לי את הסיפור הזה?
– סתם כך, רק כדי ליצור שיחה, לדבר.
– למה תמיד צריך לדבר? צריך לשתוק לפעמים, ככל שאדם מדבר יותר, למילים יש פחות משמעות.
– יכול להיות, אבל זה אפשרי?
– לא יודעת.
– גיליתי שאנחנו לא יכולים לחיות בלי לדבר.
– הייתי רוצה לחיות בלי לדבר.
– כן, זה יכול להיות נחמד, לא?
– כמו לאהוב אחד את השני יותר. אבל זה לא אפשרי.
– למה? מילים צריכות להביע רק את מה שמישהו מתכוון לומר. האם הן בוגדות בנו?
– אבל אנחנו בוגדים בהן בחזרה, אדם צריך להיות מסוגל להביע את עצמו. זה מה שקורה בכתיבה.
– חשבי, מישהו כמו אפלטון, יכול להיות מובן אף שהוא כתב ביוונית לפני 2,500 שנים. אף אחד לא מבין את השפה, לא במדויק, בכל אופן, ועדיין, משהו אנחנו מבינים, ומכאן, שלפחות את עצמנו אנחנו צריכים להיות מסוגלים להביע. אנחנו חייבים.
– למה אנחנו חייבים להבין אחד את השני?
– אנחנו חייבים לחשוב, ובשביל זה אנחנו צריכים מילים. אין דרך אחרת לחשוב. כדי לתקשר אנחנו חייבים לדבר. אלו החיים שלנו.

– נכון, אבל זה נורא קשה. אני חושבת שהחיים צריכים להיות קלים. מה שאמרת על שלושת המוסקיטרים יכול להיות סיפור מצוין, אבל זה נורא.
– זה נורא, אבל הסיפור מסמל משהו. אני מאמין שמישהו לומד לדבר היטב רק כשהוא מוותר על החיים לאיזשהו זמן. זה המחיר.
– אז לדבר זה משהו הרה גורל?
– לדבר זה כמעט תחיית המתים, בהתייחס לחיים.
– לדבר זה ממש לחיות חיים אחרים, להבדיל מלא לדבר. כך שכדי לחיות תוך שהוא מדבר, צריך אדם לעבור דרך החיים, כלומר המוות, ללא דיבור. אני לא אומר את הדברים מספיק ברור, אבל יש איזשהו חוק אסתטי שמונע ממישהו לדבר היטב, עד שמישהו חווה נתק מהחיים.
– אבל אדם לא יכול לחיות את היום יום עם – אנלא יודעת.
– במנותק. אנחנו מאזנים. זאת הסיבה שאנחו עוברים משתיקה לדיבור. אנחנו מזגזגים ביניהם, כי זו תנועת החיים.

מקווה ששכנעתי מישהו לצפות בסרט.