לחיות את חייה, הסרט, הערב

בשמונה וחצי בערב, ואף מחר באחת בצהריים אפשר לצפות בלחיות את חייה, כלומר בסרט של גודאר, ב-yes 3, ולהבין על מה הרעש, ולמה בחרתי בשם הזה לבלוג.


זה הטריילר

11 דקות מתוך הסרט, ולמטה הדיאלוג.

ננה יושבת בבית קפה, ופותחת בשיחה עם זר.
ננה: אכפת לך אם אסתכל?
גבר: לא.
ננה: אתה נראה משועמם.
גבר: ממש לא.
– מה אתה עושה?
– קורא.
– תזמין אותי לדרינק?
– אם את רוצה.
– אתה בא לפה הרבה?
– לפעמים, כשיוצא.
– למה אתה קורא?
– זאת העבודה שלי.
– מוזר. פתאום אני לא יודעת מה להגיד. קורה לי לפעמים. אני יודעת מה אני רוצה להגיד, אני חושבת שאני יודעת למה אני מתכוונת, אבל כשמגיע הרגע להגיד את זה, אני לא מסוגלת.
– כן, כמובן. קראת את שלושת המוסקיטרים?
– לא, ראיתי את הסרט, למה?
– כי, יש שם את פורתוס –  בעצם בזה בספר ההמשך, המוסקיטרים אחרי 20 שנה – פורתוס, חזק, גבוה, קצת טיפש, אף פעם לא חשב בחיים שלו, צריך היה לשים פצצה במנהרה על מנת לפוצץ אותה. הוא עושה את זה, ממקם את הפצצה, מצית את הפתיל ובורח, אבל פתאום הוא מתחיל לחשוב: איזה רגל מזיזים קודם בזמן הריצה? בטח חשבת על זה גם את, ואז הוא מפסיק לרוץ, לא יכול להתקדם. הפצצה מתפוצצת, המרתף נופל עליו, הוא עוצר אותו בכתפיו אבל אחרי יום או יומיים הוא קורס ומת. זאת אומרת, בפעם הראשונה שהוא חשב, זה הרג אותו.
– למה סיפרת לי את הסיפור הזה?
– סתם כך, רק כדי ליצור שיחה, לדבר.
– למה תמיד צריך לדבר? צריך לשתוק לפעמים, ככל שאדם מדבר יותר, למילים יש פחות משמעות.
– יכול להיות, אבל זה אפשרי?
– לא יודעת.
– גיליתי שאנחנו לא יכולים לחיות בלי לדבר.
– הייתי רוצה לחיות בלי לדבר.
– כן, זה יכול להיות נחמד, לא?
– כמו לאהוב אחד את השני יותר. אבל זה לא אפשרי.
– למה? מילים צריכות להביע רק את מה שמישהו מתכוון לומר. האם הן בוגדות בנו?
– אבל אנחנו בוגדים בהן בחזרה, אדם צריך להיות מסוגל להביע את עצמו. זה מה שקורה בכתיבה.
– חשבי, מישהו כמו אפלטון, יכול להיות מובן אף שהוא כתב ביוונית לפני 2,500 שנים. אף אחד לא מבין את השפה, לא במדויק, בכל אופן, ועדיין, משהו אנחנו מבינים, ומכאן, שלפחות את עצמנו אנחנו צריכים להיות מסוגלים להביע. אנחנו חייבים.
– למה אנחנו חייבים להבין אחד את השני?
– אנחנו חייבים לחשוב, ובשביל זה אנחנו צריכים מילים. אין דרך אחרת לחשוב. כדי לתקשר אנחנו חייבים לדבר. אלו החיים שלנו.

– נכון, אבל זה נורא קשה. אני חושבת שהחיים צריכים להיות קלים. מה שאמרת על שלושת המוסקיטרים יכול להיות סיפור מצוין, אבל זה נורא.
– זה נורא, אבל הסיפור מסמל משהו. אני מאמין שמישהו לומד לדבר היטב רק כשהוא מוותר על החיים לאיזשהו זמן. זה המחיר.
– אז לדבר זה משהו הרה גורל?
– לדבר זה כמעט תחיית המתים, בהתייחס לחיים.
– לדבר זה ממש לחיות חיים אחרים, להבדיל מלא לדבר. כך שכדי לחיות תוך שהוא מדבר, צריך אדם לעבור דרך החיים, כלומר המוות, ללא דיבור. אני לא אומר את הדברים מספיק ברור, אבל יש איזשהו חוק אסתטי שמונע ממישהו לדבר היטב, עד שמישהו חווה נתק מהחיים.
– אבל אדם לא יכול לחיות את היום יום עם – אנלא יודעת.
– במנותק. אנחנו מאזנים. זאת הסיבה שאנחו עוברים משתיקה לדיבור. אנחנו מזגזגים ביניהם, כי זו תנועת החיים.

מקווה ששכנעתי מישהו לצפות בסרט.

18 מחשבות על “לחיות את חייה, הסרט, הערב

  1. לא מכירה את תהליך עשיית הסרט הזה ושכחתי את האפיונים של סרטי "הגל החדש", אבל לתחושתי הדיאלוג הזה מאולתר ברובו. הייתכן?

    דבר נוסף, סרטים שאנו רואים בנעורינו המיוסרים נחקקים אצלנו לעד כיצירות הרות משמעות. לי זה קרה בצפייה בסרט "סיפורה של אדל" של טריפו. איזבל אדג'אני – היפה בנשים – גילמה בסרט דמות (בתו של ויקטור הוגו) שפחדתי אז פחד מוות להפוך לבת דמותה.

    • האיפיונים של ה"גל החדש" הם די פשוטים. מי שלא מבין קולנוע ולא מבין איך שפת הקולנוע אמורה לעבוד, עושה אחרת והדגש, כמובן, הוא על האחרת. רק שלאלה בגל החדש לא היה שום מושג מה צריך להיות אחרת ממה שהם לא הבינו מראש כנגד מה בעצם הם מתקוממים אז ויצא להם פשוט חארה. זו כל התורה כולה ואידך זיל וגמור שזה אומר בלשון הפסח מעתה צא ואמור גל חדש=חארה.
      באילתור יש וקורה שלפעמים יש חן ומיכוון שעסקינן בכאן בסצינה חסרת חן באופן הכי לא חני שאפשי, כזו שמפטשת לנו בראש קישקושים עלק פילוסופיים, אז מובן שמדובר בסצינה מתוסרטת לגמריי שבס"ה מבויימת בחוסר חן מובהק אלא אם ואולי והמושג חן הוא לא ממש אמיתי והוא שונה בין הבריות ואפשישיש פה ושם סוציומטיים (בהגדרה ולא כביקורת כלשהי) שמושכים אותו לאורך כל חייהם בהתרסה כנגד משו לא ברור. לא ראיתי תסרט אבל אני אומר בוודאות מוחלטת. זה סרט מהתחת (פארדון מיי לינגויטש) שכדאי מאוד לוותר עליו ובמקום לרדת ושתות בירה בפאב, או וודקה בהקפדה שהיא זוקקה מתפחוי אדמה לאלה שמקפידים עכשיו על כשרות.

      • הבה נתמקד בדבריו של המבקר חובב הוודקה:

        לא ראיתי תסרט אבל אני אומר בוודאות מוחלטת. זה סרט מהתחת

  2. אז פספסתי את הסרט.

    אבל ראיתי את הדיאלוג, כאן.

    מהו הדיאלוג הזה? הוא איננו פואטי, כלל וכלל. גם פרוזה קוהרנטית אין כאן. פילוסופיה? אפילו לא בגרוש. סתם צבר משפטים שאינם מתאחים לידי רעיון אחד. הטקסט עשוי היה להיות חלק מתאטרון אבסורד. אבל לשם כך יש צורך בשנינה מסוימת, בלוגיקה אבסורדית. וכאן סתם מלל ריק במיטב המסורת הצרפתית.

    כנראה שפיספסתי לא רק את הסרט אלא משהו עמוק הרבה יותר.

    • לא פיספת כלון. יכולת להפעיל את קטע הסרט ולהיוכח לך שגם אופן צילום הסצינה האווילית הוא קצת יותר מטומטם מהדיאלוג אבל רק אל תשכח שהעלק יוצרים הצרפתיים האהבלים הקולנועיים האלה ועם המחברות שלהם הם עדיין אבן יסוד צל מי שמתיימר להיות מבקר קולנוע במקומותנו. סליחה, מתיימרים לבקר. אז קצת ריספקט לבקרי האיכות (מקצוע שולי בכל ביח"ר) ובייחוד כשהדבר האחרון בעולם שמבקר מסוגל לו זה לספוג ביקורת. תה הבנת תזה ברוך?

    • חבל שפספסת. הדיאלוג ברור לכל. הוא מדבר על מילים ומחשבות, ועל הפער ביניהן, על היכולת של אדם להביע את עצמו, על ההבדלים בין דיבור לשתיקה.
      דו שיח שווה המתנהל בין בחורה פשוטה לכאורה לפילוסוף.

  3. הדיאלוג איננו בין שווים וגם איננו נראה כך.

    היא מהוססת, מתנצלת ובעיקר שואלת. הוא בטוח בעצמו, מרחיב בלי חוק, משיב. על כל מילה שלה שני משפטים שלו. אם יש ערך לסצנה הקולנועית הזו הוא נמצא דווקא בחוסר השוויון הזה. הפער בגיל, בעמדה כלפי החיים, ברעננות, ביופי, מעניק מתח מסוים לסצנה.

    אבל הטקסט? נדמה לי שסכמת אותו היטב. גודש המילים איננו מטיב עם הרעיונות אלא מערפל אותם כדרכם של יושבי הגדה השמאלית. שעמומון אינטלקטואלי יומרני ושטותי.

    אגב, הגעתי לכאן מ ynet, לאחר שראיתי איזו פמליא של מטה בחרת לך. כולם ראויים, פרט לקריסטבה. גגלי את שמה בצרוף המילה מתחזה (imposter) או מזויפת (phony) ותמצאי את הטקסטים ההזויים ביותר שנכתבו בידי אדם: נוסחאות מתמטיות חסרות שחר ושמוש מגוחך בטרמינולוגיה "מדעית". בלון נפוח שהתעופף לו לפריז ומצא שם את בני מינו.

    • ראשית – וולקאם.

      עצם העובדה שדיאלוג כזה מתנהל, ושהיא עונה לו ושואלת, זה העיקר.

      באשר לקריסטבה: אני לא רואה שהפוליטיקאים המקומיים יותר מוצלחים, הריהם משנים את דעתם כל יומיים ממילא, ואין לסמוך אף על מילה שלהם. חלקם נחקרים במיני פרשיות מביכות.
      אני חושבת שגם אם תגלל מילות נאצה ליד שמי (ורבים אחרים) תמצא בשפע. אז מה?

      • חן חן למארחת.

        מה ענין פוליטקאים לכאן? היא נידונה כאינטלקטואלית, אשת תרבות וספר, יוצרת. מגרש אחר. קריטריונים אחרים.

        אינני מסתמך על הנְאַצומטר של גוגל. הצעתי את גוגל רק כמקור לטקסטים. אני קורא אותם בעצמי (כמו גם את ספרם של בריקמונט וסוקל) ומודה למי ששת בטֻחות חכמה המאפשר לי לנאץ אותה ללא מתווכים. ואם אני אינני סמכות, אֵי סמכות בעולם? 🙂

        מאחר שאינני מכיר עדיין את הטקסטים שכתבת, תני לי במטותא מימך קצה חוט למילון הנאצות שעלי לגגל בסמוך לשמך, דבורית.

        נאץ הנעצוצי.

  4. שנים חלפו מאז ראיתי את הסרט הזה.אין לי יס.זה באמת אחד הסרטים שמזכירים לך למה אתה אוהב קולנוע.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s