מבקרת בקולנוע

בכל פעם שאני מועדת ומגיעה לאיזשהו סרט גרוע, אף שאני עושה לעצמי סינונים על גבי סינונים, אני מתמלאת מחדש שמחה על שאני לא מבקרת קולנוע יותר. אני יודעת שרבים הם המבקרים שחושבים שגם סרט רע זה טוב, אבל אני איבדתי מזמן את הסבלנות (המילה הזו תחזור בכל מערכה ומערכה, וכדורים יירו בשפע), והמחשבה על בזבוז טונות של שעות בבתי הקולנוע, כמו שעשיתי במסגרת תפקידי, נראית לי כיום חוויה שלא הייתי רוצה לחזור עליה. כן, זה התאים לי בזמנו, אבל אני מאוד מרוצה מכך שאני לא שם יותר.

ולמרות זאת יצא לי לדגום כמה בתי קולנוע בשבועות האחרונים, הרבה יותר מהממוצע בשנה וחצי האחרונות, ויש לי כמה מסקנות. לא הייתי אומרת חדשניות, אבל מסקנות. ראשית, כפי שכבר נכתב באחרונה, ממבטה של מי שמגיעה לקופות, נראה שאכן יש פריחה בבתי הקולנוע: כלומר יותר צופים מגיעים אליהם. יכול להיות שלחג שזה עתה הסתיים יש חלק בכך, ובכל זאת. אם הבנתי נכון את ההיגיון, הרי שסרט עדיין נחשב בילוי עממי (אם לא מספחים לו פופקורנים, דיאט קולות, חניות ובייביסיטרים), ולכן הגיוני שיותר אנשים יגיעו אליו, בעת שקיצצו בבילויים יותר יקרים (מסעדות, הצגות, וכאלה).

קולנוע לב בסנטר בחול המועד שקק כפי שלא ראיתיו שנים. שנים. העומדים בקופות היו מעצבנים כדרכם (למשל, תור מטורף, כארבעה סרטים עומדים להתחיל בכל שנייה, ובחורה אחת שולפת שקית עם שקלים בודדים ומתחילה לספור אותם כדי להגיע ל-35 שקלים. בי נשבעתי). עכשיו תשאלו, אז למה לא הלכת למכונות בהן יכולים אנשים בעלי מנוי לשלוף כרטיסים מיד? או. מכונה אחת מתוך השלוש לא פעלה, ובשתיים האחרות היה כמובן תור נורא. כשכבר הגעתי, התברר לי שהמכונה מתקשה לחדש לי את המנוי, אף שיש פונקציה הולמת לכך. אמנם האנשים שאחוריי היו סבלנים ביותר, אבל אני איבדתי את סבלנותי ובמקום לבעוט במכונה, הלכתי לעמוד בתור.

הקולנוע הבא שדגמתי היה סינמה סיטי. כן, טעיתי, חול המועד, שעות הבוקר – נו, לא הפגנתי ממש היגיון בריא כשהגעתי לשם. בסינמה סיטי אפשר להזמין כרטיסים מראש ואז לשלוף אותם מהמכונות. אבל לרכוש כרטיסים בכרטיס אשראי או בכסף? מה פתאום, לא צריך להגזים.
אוקיי, אז צריך לבחור במה לצפות (מאחר שהייתי ספונטנית, ואמרתי לעצמי מה, מתוך מיליון הסרטים המוקרנים שם בכל רגע נתון לא אמצא אחד? ציפיתי לראות שורה אלקטרונית רצה ומרצדת מעל הקופה, כמקובל בעולם הנאור, ובישראל לפחות במרכז הקולנועי הכי משוכלל? אין. פשוט אין. לשאלתי למה אין הושיט לי הקופאי ברושור שבו הייתי צריכה להתחיל חפש סרט ואת שעות ההקרנה שלו. לא חבל על הניירות האלו?
 מאחר שהתור מאחורי גדל וכבר לא היה לי נעים פשוט שאלתי אותו מה עומד להתחיל. ענה הקופאי – רק סרטי ילדים בשעה הקרובה. הלכתי משם בלא כלום. מזל שהביקור בסינמה סיטי היה במסגרת טיולי האופנוע שלי.

הקולנוע השלישי אליו הגעתי הוא קולנוע דיזנגוף, גם הוא בד. סנטר. פה אין מה לדבר על שורה מרצדת. קופאי אחד, תור ארוך בשבת אחרי הצהריים (אמרתי לכם שיש פרוספריטי), ושום מכונה בה אפשר לרכוש כרטיסים. קולנוע דיזנגוף נשאר כשהיה זה שנים. אין שינוי.

אם לסכם
1.  קשטו את הקופות בשורות מרצדות עם שמות הסרטים ושעות ההקרנה.
2. הוסיפו מכונות אוטומטיות.
3. על שדרוג הריחות באולם, הורדת מחיר הפופקורן, וחידוש ציוד ההקרנה אני לא מדברת. לא צריך להגזים. פרה פרה.

ובמה בכל זאת צפיתי ומה אני אומרת?
פרידות – נחמד ומשעשע (כן, משעשע). עמוק באדמה בגרסה היפנית. היפנים, כמתבקש, עושים את זה אחרת לגמרי, ומכינים את המת לקבורה מול פני האומה. כלומר המשפחה. ומה, יותר טוב מואלס עם באשיר, ממנו הוא גזל את האוסקר? ממש ממש לא. ללכת? ברור.

preidot

מילק – כל המבקרים שאני אוהבת שבחו, הסרט גרף כמה אוסקרים, כך שהייתי משוכנעת שההנאה מובטחת. בנוסף, אני אוהבת את גאס ואן סנט, ושון פן הוא התאום שלי, כך ש. אלא מה, זה אחד הסרטים הגרועים שראיתי בשנה האחרונה. משעמם, מורט עצבים, סתמי. הייתי שמחה לראות סרט דוקומנטרי על הארווי מילק, ולא את הדרמה הלזו. מהסרטים שבהם צבטתי את עצמי כל כמה דקות כדי לוודא שאני שומעת את הקולות ורואה את המראות. אין בו אפילו עצם אחת מקורית. אכזבה גדולה.

milk

ברוכים הבאים לצפון – הסרט הקופתי ביותר בצרפת, מזכיר קצת את פרידות (גבר עוזב את מקום העבודה הנוכחי שלו וצריך למצוא את עצמו מחדש בעיר אחרת. איך יתמודו הוא והמשפחה עם החיים החדשים?). צחקתי בקול (זה לא קורה לי הרבה בקולנוע). אמירה ראויה על דעות קדומות, סטריוטיפים, והתנשאות של בני העיר על ההילביליז. חמוד.

bruchim

הזדמנות אחרונה לאהבה – דסטין הופמן, האמריקאי הגרוש הבודד ואמה תומפסון, הרווקה הבריטית המטופלת באם קרצייתית מתאהבים בלונדון. סרט של שני שחקנים אהובים. לא יותר, לא פחות. אהבתי.

hizdamnut

21 מחשבות על “מבקרת בקולנוע

  1. שמחה שעוד מישהו חושב ש"מילק" מיגע..
    חזרתי כעת מ"פרידות", לטעמי מעולה. גם התוכן וגם המשחק.
    האחרים…ברשימה.
    ממליצה לך לבקר בלב-מנדרין. גם סרטי איכות, גם חנייה פשוטה
    וגם מיני מרכז קניות משופץ וחביב.
    לגבי שורה מרצדת..אמממ…לא שמתי לב.

  2. מילק בהחלט מאכזב. שמחה לגלות שאני לא היחידה שחושבת כך. לרגע חשבתי שאני הסתומה היחידה שלא הבינה משהו.

    (רגע של דאווין: מורי לשעבר וידידי הווארד רוזנמן מופיע שם בתפקיד ההומו העשיר, פעם ראשונה שהוא משחק, והוא גם כתב על זה בל"א טיימס: http://latimesblogs.latimes.com/the_big_picture/2008/11/milks-hot-new-a.html )

      • סדנת הפקה איתו ועם סוזן ב' לנדאו שגם היא מפיקה-מפיקה, יחד עם סטודנטים לקולנוע מ-LA שבאו לארץ ועם פוסט-סטודנטים ישראלים. שנה אחרי זה אני נסעתי לשם באותה מסגרת – שת"פ של מוסדות תרבות ת"א, הפדרציה היהודית של LA ואונ' ת"א לקידום הקולנוע הישראלי. ז"א האמריקאים רוצים לעשות ציונות באמצעות קולנוע, שזה יפה בעיניי.

  3. מי הולך לסרט בחול המועד???
    למיטב זכרוני היתה שורה מרצדת מאחורי שורת הקופת בסינמה סיטי, מוזר שנעלם.

  4. יש סרט תיעודי על הארווי מילק שאף זכה באוסקר ב1984. בקשר לבתי קולנוע, אני מדיר את רגליי. יש דברים שאני פשוט כבר לא מוכן לסבול, אז נראה את הסרט בדי.וי.די או אפילו נוריד אותו, רק לא דיבורים ורחשים וצלצולי סלולרי. הקרבה גדולה מדי? אני חושב שלא. 😀

  5. מבחינת אולמות, אמנם ה-yes פלאנט המוני לא פחות מהסינמה סיטי, אבל לפחות הוא מורם מעט מהעם (מבחינת הקומה הנפרדת מעל הקניון), ויש בו גם עמדות אשראי רבות (לרכישה במקום!) וגם קופאים/ות רבים/ות, והכי חשוב – אולמות משובחים.
    מבחינת הסרטים, אני מסכים עם ההבחנות לגבי מילק, אלא שאני חיבבתיו, אולי זו החיבה לסן-פרנסיסקו, אולי סתם כי זה סרט סוחף. למרות שאני מסכים, בהחלט לא ואן-סנט בגדולתו – אם את רוצה ואן-סנט מוצלח ועדכני, קחי את פאראנויד פארק ב-DVD.
    את פרידות אני משום צה לא מצליח להביא את עצמי לראות, למרות שדי חיכיתי לא על פניו זה נשמע כמו סרט שאני חייב לאהוב (עמוק באדמה + יפנים = 🙂 ) אבל כבר כמה פעמים עברתי ליד האולם שהקרין אותו והחלטתי שלא להיכנס. אולי מחר…

    • כן, אני יודעת שיס פלאנט הוא The best, אבל לא דגמתי אותו בסיבוב הזה. אולי, במסגרת טיולי הקטנוע שלי אעשה סקירת בתי קולנוע ברחבי הארץ. נראה.

  6. תודה רבה על ההמלצה לסרט עם דסטין הופמן ואמה תומפסון. מאוד אוהב את שניהם.
    אבל נמאס לי מהקולנוע, בגלל הסיבות ש(לא) פירטת בסעיף שלוש – הריח, הרעש, המחירים, האין-פוקוס.

  7. ראשונים סולקו העיתונים, אחריהם הטלוויזיה, לרדיו אני מאזינה רק ברכב, ואויה – אפילו הסינמה אהובתי שבקה חיים לכל חי (פה ושם סרט ב-DVD).

    אבל פעם המינימום היה סרט בשבוע, והיו פסטיבלי סרטים בי-ם, והיו אפילו מרתונים של סרטי סטודנטים.

    ומה נשאר מכל זה? עכבר-אקדמיה ששורץ בכתבים אניגמטיים עד חסרי פשר, ועוד מרוצה מזה.

    קולנוע כוכב ברמת השרון נמצא במרחק יריקה מביתי, כך שצפיתי ב"ברוכים הבאים לצפון", וגם אני צחקתי בקול.

  8. מצטער לוולווט אותך, דבורית יקירה, אבל בקטע על הסרט "ברוכים הבאים לצפון" צריך להיות במקום "סטריוטיפים" ==> "סטריאוטיפים" נכון?
    וחוץ מזה, אני (ואני בטוח שגם כל השאר) מתים לשמוע עוד על חוויותייך מהרכיבה על גבי האופנוע האימתני שקנית. אגב,איך קוראים לו? להזכירך, לאופנוע של קישון, קראו "הדוקטור". או שאת מעדיפה בלי פרסוניפיקציה מוגזמת?

    • תודה על הוולווט, אתקן.
      בעניין הקטנוע, אז יש לו שם: "חמוד". אני יודעת שזה נורא נדוש, אבל זה מה שהוא. חמוד.
      הוא כזה מבסוט מעצמו, אבל בחמדמדות שלא תיאמן.
      אתה בטוח שאנשים רוצים לשמוע חוויות? כי נדמה לי שייגעתי אותם עד מוות בנושא, ושלאף אחד אין סבלנות יותר לשמוע את התובנות המדהימות שלי, שכל בן 16 מגלה אחרי שני קילומטרים, לא? אני טועה?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s