בעלת זבוב

Black Cat ביקש ממני לכתוב על חוויותיי על הכביש. אולי הוא היחיד, ולכל השאר באמת נמאס לשמוע טירונית אספלט דו גלגלית שכמוני, כולה 125 סמ"ק, שלושה שבועות על הכביש משלחת תובנות נדושות. אבל כמי שנאחזת בקרס, באין לי כרס, אני נענית לבקשתו.

איילון – בינתיים מחוץ לתחום. רוצה לצבור קילומטרז'.

איתות – משתדלת מאוד. אבל למה שאר האופנוענים לא מאותתים?

אפור כסוף – זה הצבע. מתאים לחיי האפרוריים (אוקיי, למעשה בולט בחשיכה).

ביקורת – כן, אוהבים אותו (פיאג'ו, פליי, ע"ע) בפול גז.

בית – חונה ליד הבית. ברור. אם הייתי יכולה להעלות אותו – בטח שהייתי עושה את זה. אבל הוא קצת כבד, החמוד (ע"ע).

גלגלים – יום אחד, בתחנת הדלק ראיתי בחורה ניגשת עם הקטנוע שלה לעמדת הניפוח. וואלה, אמרתי לעצמי, נכון, צריך לנפח, איך אדע מתי וכמה? פתחתי בתחקיר. עכשיו אני כבר יודעת מה הלחץ הנדרש, אבל עוד לא עשיתי את זה. בתדלוק הבא.

דלק – התחיל להתחבב עלי, התדלוק. כך לפחות אני פוצחת בשיחה עם המתדלקים, ויש לי עם מי לדבר על הקטנוע. אבל אני מאוד מודאגת. לעניות דעתי אני מתדלקת בתכיפות גדולה מדי. כן, כנראה גם בגלל שאני מפחדת להיתקע באמצע הכביש בלי דלק, ברגע שאני ברבע של המכל, אני כבר בתחנה.

הרמה – או. בהתחלה מדובר היה בסיוט. לא הצלחתי להרים את הג'ק כדי לחנות. לשחרר אותו כדי להתחיל בנסיעה היה הרבה יותר קל, אבל ההרמה דרשה כוח, ופחדתי שלעולם לא אעמוד בזה. תוך יומיים זה הפך לקלי קלות. כמה מוזר.

השתחלות – בשביל זה התאמנתי בנסיעה אטית בשורה ובסללום, לא? לא בלתי מאיים, אבל נראה לי ששאר הנהגים על הכביש מפחדים ממני יותר מאשר אני מהם. צריך להפוך את היחס.

ו – אין לי רעיון. בדיוק כמו בארץ עיר. חיה ב-וו. וירוס. ומפיר.

זבוב – ע"ע פליי.

חמוד – זה השם שלו. והוא מרים את הפנסים בשמחה כשאני קוראת לו.

טראומה – יצאתי מסינמה סיטי, מאחוריה הנאים, בדרך לתל אביב. בתחילת הפנייה ימינה יש כביש צר כזה, קטנטן, ובצדיו חורשות עצים, שטחי קרקע או משהו כזה. אבל תוך שניות נפתחת מניפה של מיליון נתיבים, ולא השכלתי לעבור בזמן מהנתיב הימני בו הייתי (ככה למדתי), לשמאליים, מהם פונים שמאלה, תל אביבה. לפני הצומת הבנתי את המחדל שלי, אבל כבר היה מאוחר מדי. ירדתי לשוליים (כן, סכנת נפשות), וניסיתי לכלכל את צעדיי בעוד אני בוהה בהלם, ומשאיות ענק חולפות בדהרה ופונות ימינה.
מה עשיתי? הגעתי לקטע הצר ביותר של הכביש, ועברתי במהירות, ובניגוד לכל חוק ודין, שמאלה. רק כמה שעות מאוחר יותר, בניתוח האירוע הבנתי שהייתי צריכה להמשיך ימינה, לחזור לסינמה סיטי ולעשות את המסלול שוב, הפעם בנתיב הנכון.

ידית הגז – ביומיים הראשונים כאבה לי יד ימין, אני שמאלית הרי. צ'יק צ'ק צ'יקן גם זה הסתדר.

כיסוי – קניתי לו. אחרי לילה בו חתולים נמו על המושב ודרכו עליו ברגליים מבוצבצות, ולא שכחו להותיר את ריח השתן שלהם הבנתי שהאהבה הלא קיימת שלי לבעלי חיים, נמוגה.

לילה – הכי מפחיד. איך יודעים מה המרחק של הפנסים האלו מאחורייך? עדיין מפחדת.

מאה עשרים וחמישה (125) – אמנם למדתי על 50, אבל ככה זה, עם רישיון A2 אפשר לרכוב גם על 125. בעצת מומחים, זה מה שעשיתי.

מדרכה – וויי, כל מדרכה היא חניה בפוטנציה. אבל אני משתדלת להתחשב בהולכי הרגל לסוגיהם.

מחוץ לעיר – פ"ת. בת ים. גבעתיים. צומת גלילות. רוצה להרחיב את אופקיי.

נוסע נוסף – אין סיכוי, בינתיים. לא מרכיבה.

סיבובים ופניות, כולל פרסות – דווקא בסדר. עושה אותם לאט ובזהירות.

עליות – לא בעיה, ממש לא כמו אופניים. אותם אני מזניחה, למרבה הבושה. אבל באיזה מצב עומדים בעלייה בצומת או ברמזור? עם ידיים על הברקסים?

פליי – כך קוראים לקטנוע שלי. או זבוב או לעוף. תלוי. ובי נשבעתי, עוד לא ראיתי כמותו בעיר. אני כבר בקיאה בכל השמות והדגמים (קימקו, קימקו, קימקו. סאן יאנג), אבל הכנפיים שלי, חריגות. פליי מתאים לדבורית, לא?

צינור – יום אחד, קפץ לו צינור קטן ושקוף מאזור המושב, שם נמצא המנוע. מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך? זה היה ממש עם פרוץ איזה חג, כך שנסעתי יומיים עם הצינור השובב בחוץ. בבוקר הראשון אחרי החג הגעתי למוסך מבוהלת, ואז התברר שהוא השתחרר מכיוון המצבר או משהו כזה. זה מסוכן? שאלתי בבהלה, לא, ענה לי המוסכניק, אבל בטח את משתוללת איתו וקופצת על דרכות, רואים עליך. ברור, עניתי.

קטנוע – זה מה שיש לי. לא אופנוע, קטנוע.

רכיבה מתקדמת – הציעו לי לעשות את הקורס, וכבר נרשמתי וכבר התכוננתי. בדקה התשעים הבנתי שאין לי שום יכולת פיזית לבלות שבע שעות וחצי תחת השמש הקופחת. חוץ מזה זה בניגוד לכל פקודות מטכ"ל. אז דחיתי לחורף. לא לפני שהצעתי לבעלי הדבר הצעת ייעול: להתחיל בקיץ בחמש בבוקר, או אחרי צהריים. לא נראה לי שהם התרשמו.

שמן – כן, הבנתי שצריך לבדוק שמן כל יום. לא כיף. אבל איך יודעים כמה למלא?

תיאוריה – מה הערך שלה, בכל זאת? יש ערך. למשל, חוקי הזכות קדימה, איך לעלות על המדרכה (רק בתשעים מעלות), ועוד.