בעלת זבוב

Black Cat ביקש ממני לכתוב על חוויותיי על הכביש. אולי הוא היחיד, ולכל השאר באמת נמאס לשמוע טירונית אספלט דו גלגלית שכמוני, כולה 125 סמ"ק, שלושה שבועות על הכביש משלחת תובנות נדושות. אבל כמי שנאחזת בקרס, באין לי כרס, אני נענית לבקשתו.

איילון – בינתיים מחוץ לתחום. רוצה לצבור קילומטרז'.

איתות – משתדלת מאוד. אבל למה שאר האופנוענים לא מאותתים?

אפור כסוף – זה הצבע. מתאים לחיי האפרוריים (אוקיי, למעשה בולט בחשיכה).

ביקורת – כן, אוהבים אותו (פיאג'ו, פליי, ע"ע) בפול גז.

בית – חונה ליד הבית. ברור. אם הייתי יכולה להעלות אותו – בטח שהייתי עושה את זה. אבל הוא קצת כבד, החמוד (ע"ע).

גלגלים – יום אחד, בתחנת הדלק ראיתי בחורה ניגשת עם הקטנוע שלה לעמדת הניפוח. וואלה, אמרתי לעצמי, נכון, צריך לנפח, איך אדע מתי וכמה? פתחתי בתחקיר. עכשיו אני כבר יודעת מה הלחץ הנדרש, אבל עוד לא עשיתי את זה. בתדלוק הבא.

דלק – התחיל להתחבב עלי, התדלוק. כך לפחות אני פוצחת בשיחה עם המתדלקים, ויש לי עם מי לדבר על הקטנוע. אבל אני מאוד מודאגת. לעניות דעתי אני מתדלקת בתכיפות גדולה מדי. כן, כנראה גם בגלל שאני מפחדת להיתקע באמצע הכביש בלי דלק, ברגע שאני ברבע של המכל, אני כבר בתחנה.

הרמה – או. בהתחלה מדובר היה בסיוט. לא הצלחתי להרים את הג'ק כדי לחנות. לשחרר אותו כדי להתחיל בנסיעה היה הרבה יותר קל, אבל ההרמה דרשה כוח, ופחדתי שלעולם לא אעמוד בזה. תוך יומיים זה הפך לקלי קלות. כמה מוזר.

השתחלות – בשביל זה התאמנתי בנסיעה אטית בשורה ובסללום, לא? לא בלתי מאיים, אבל נראה לי ששאר הנהגים על הכביש מפחדים ממני יותר מאשר אני מהם. צריך להפוך את היחס.

ו – אין לי רעיון. בדיוק כמו בארץ עיר. חיה ב-וו. וירוס. ומפיר.

זבוב – ע"ע פליי.

חמוד – זה השם שלו. והוא מרים את הפנסים בשמחה כשאני קוראת לו.

טראומה – יצאתי מסינמה סיטי, מאחוריה הנאים, בדרך לתל אביב. בתחילת הפנייה ימינה יש כביש צר כזה, קטנטן, ובצדיו חורשות עצים, שטחי קרקע או משהו כזה. אבל תוך שניות נפתחת מניפה של מיליון נתיבים, ולא השכלתי לעבור בזמן מהנתיב הימני בו הייתי (ככה למדתי), לשמאליים, מהם פונים שמאלה, תל אביבה. לפני הצומת הבנתי את המחדל שלי, אבל כבר היה מאוחר מדי. ירדתי לשוליים (כן, סכנת נפשות), וניסיתי לכלכל את צעדיי בעוד אני בוהה בהלם, ומשאיות ענק חולפות בדהרה ופונות ימינה.
מה עשיתי? הגעתי לקטע הצר ביותר של הכביש, ועברתי במהירות, ובניגוד לכל חוק ודין, שמאלה. רק כמה שעות מאוחר יותר, בניתוח האירוע הבנתי שהייתי צריכה להמשיך ימינה, לחזור לסינמה סיטי ולעשות את המסלול שוב, הפעם בנתיב הנכון.

ידית הגז – ביומיים הראשונים כאבה לי יד ימין, אני שמאלית הרי. צ'יק צ'ק צ'יקן גם זה הסתדר.

כיסוי – קניתי לו. אחרי לילה בו חתולים נמו על המושב ודרכו עליו ברגליים מבוצבצות, ולא שכחו להותיר את ריח השתן שלהם הבנתי שהאהבה הלא קיימת שלי לבעלי חיים, נמוגה.

לילה – הכי מפחיד. איך יודעים מה המרחק של הפנסים האלו מאחורייך? עדיין מפחדת.

מאה עשרים וחמישה (125) – אמנם למדתי על 50, אבל ככה זה, עם רישיון A2 אפשר לרכוב גם על 125. בעצת מומחים, זה מה שעשיתי.

מדרכה – וויי, כל מדרכה היא חניה בפוטנציה. אבל אני משתדלת להתחשב בהולכי הרגל לסוגיהם.

מחוץ לעיר – פ"ת. בת ים. גבעתיים. צומת גלילות. רוצה להרחיב את אופקיי.

נוסע נוסף – אין סיכוי, בינתיים. לא מרכיבה.

סיבובים ופניות, כולל פרסות – דווקא בסדר. עושה אותם לאט ובזהירות.

עליות – לא בעיה, ממש לא כמו אופניים. אותם אני מזניחה, למרבה הבושה. אבל באיזה מצב עומדים בעלייה בצומת או ברמזור? עם ידיים על הברקסים?

פליי – כך קוראים לקטנוע שלי. או זבוב או לעוף. תלוי. ובי נשבעתי, עוד לא ראיתי כמותו בעיר. אני כבר בקיאה בכל השמות והדגמים (קימקו, קימקו, קימקו. סאן יאנג), אבל הכנפיים שלי, חריגות. פליי מתאים לדבורית, לא?

צינור – יום אחד, קפץ לו צינור קטן ושקוף מאזור המושב, שם נמצא המנוע. מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך? זה היה ממש עם פרוץ איזה חג, כך שנסעתי יומיים עם הצינור השובב בחוץ. בבוקר הראשון אחרי החג הגעתי למוסך מבוהלת, ואז התברר שהוא השתחרר מכיוון המצבר או משהו כזה. זה מסוכן? שאלתי בבהלה, לא, ענה לי המוסכניק, אבל בטח את משתוללת איתו וקופצת על דרכות, רואים עליך. ברור, עניתי.

קטנוע – זה מה שיש לי. לא אופנוע, קטנוע.

רכיבה מתקדמת – הציעו לי לעשות את הקורס, וכבר נרשמתי וכבר התכוננתי. בדקה התשעים הבנתי שאין לי שום יכולת פיזית לבלות שבע שעות וחצי תחת השמש הקופחת. חוץ מזה זה בניגוד לכל פקודות מטכ"ל. אז דחיתי לחורף. לא לפני שהצעתי לבעלי הדבר הצעת ייעול: להתחיל בקיץ בחמש בבוקר, או אחרי צהריים. לא נראה לי שהם התרשמו.

שמן – כן, הבנתי שצריך לבדוק שמן כל יום. לא כיף. אבל איך יודעים כמה למלא?

תיאוריה – מה הערך שלה, בכל זאת? יש ערך. למשל, חוקי הזכות קדימה, איך לעלות על המדרכה (רק בתשעים מעלות), ועוד.

25 מחשבות על “בעלת זבוב

  1. הרשי לי להוסיף עוד 3 מניסיון ה- 19 שנים שלי:
    ביטוח – הדבר הבטוח היחיד בו זה ש- 400 ש"ח בחודש יירדו לך מהאשראי
    תאונות – שלא תדעי, ואם כבר ידעת – תתפללי שהביטוח יכסה את הנזק
    מוסכים – "רן סייקל" בשוקן ו"טופ גאן" ביגאל אלון הכי טובים בת"א

  2. שמן בכל יום?
    מצחיק מאוד.
    אני משתדלת למלא שמן בכל תדלוק שני, לסירוגין. זה מספיק בהחלט. מה גם שיש נורית שמן שאמורה להידלק אם חלילה לא מילאת.
    כפפות – אם אני זוכרת נכון, בתמונה ראיתי שנהגת עם כפפות עבות. בקיץ עלולים להתפתות ולוותר על כפפות, ואני ממליצה שלא להתפתות בשום אופן. הן מגנות על הידיים גם מהשמש, גם מהחספוס של הכידון (שגורם לעור כף היד העדין להתקשות מהמגע המתמיד אתו) וגם כמובן במקרה של תאונה (טפו טפו חס וחלילה). אבל יש המצאה כזו שנקראת כפפות קיץ, הן יותר קלילות ונושמות ועדיין נותנות הגנה סבירה.
    הכי חשוב: לא לעקוף מימין! ולהיזהר אש מנהגי מוניות. אותם באמת לא לעקוף מימין לעולם ובכלל עדיף לשמור מהם מרחק, הם קטלניים.
    (ונון בית, חבילת מגבונים לחים בארגז המטען שלך תימצא שימושית תמיד)

    • הכפפות הן בהחלט כפפות קיץ, ואני לגמרי לא מסירה אותן. אפילו על אופניים אני רוכבת עם כפפות.

      לא עוקפת מימין, חלילה, אבל עוברת לנתיבים ימניים כשצריך.

      בעניין השמן – רשמתי.

  3. ומנסיון 16 השנים שלי
    תמיד אצבע אחת על הצפצפה, לא בטוחה שרואים אותך? תצפרי.
    מישהו מתקרב אלייך מידי מאחור? תעצרי בצד, תני לו לעקוף. בסוף תיפגשו ברמזור

  4. גם על הצפצפה? מצד אחד להיצמד לברקסים, מצד שני על ידיות הכידון, מצד שלישי ליד הצפצפה?

    (אבל אתה צודק, כבר מצאתי את עצמי צועקת על רוכב אופניים – שלא שמע אותי – במקום לצפור לו)

    נותנת לעקוף, האגו שלי לא נמצא במקום ההוא.

  5. 2 הסנט שלי:
    1. פקקים- כשתתיאשי מהשתחלויות בין המכוניות, ותחליטי לרכב בשוליים (זה קורה באיילון בעיקר, בשעות בהן נסיעה בין המכוניות מסוכנת בהרבה מהשוליים) תמיד לזכור לרכב רק בשול הימני, קו צהוב (משטרה לא תתן שם דוח) ולא בשול השמאלי – קו הפרדה לבן ורציף.
    2. תמיד לנסות לצפות שלושה מהלכים קדימה, את המכוניות, לצפות את הסנריואים הגרועים ביותר ולהיות דרוכה ומוכנה (רכיבה מתקדמת, קורס נהדר!)
    3. נהגי אוטובוסים, משאיות ובעיקר מוניות – ידועים בקהילת האופנועים כרוצחים בפוטנציה. הרויחו את הכינוי ביושר, לצערי.
    4. לנהגי מכוניות רגילים יש שטחים מתים, בהם לא רואים אותך (בעיקר צד ימין שלהם, אבל גם למראות צד שמאל יש שטחים מתים רבים). שבי באוטו בכסא הנהג, ותראי כמה לא רואים, ובמקומות האלו בדיוק, לא כדי להשתחל ולהפתיע אותם.
    5. מיגון מיגון מיגון. תמיד.

    הניסיון ילמד אותך הרבה יותר מכל עצה שתקבלי כאן, כמובן. אז הנאה צרופה זו הברכה היחידה שלי 🙂

  6. אחחחח.. ההנאה שבלהיות צודק.
    אפילו לא צריך להגיד "אמרתי לך", זה כל כך ברור שהיה שווה את זה. ואני עוד נוהג במכונית, כך שבשבילי כל זה עוד נשמע בסינית לא ברורה (במבטא מהמחוז הלא נכון).
    אז יופי, שמרי על עצמך, ורק המשיכי לנסוע בלי לעקוף אותנו, המכוניות, בצורה מסוכנת.

  7. אמרתי לך לפני שבועיים בערך ואני חוזר ואומר לך – זה לא בשבילך
    תקרקעי את הטוסטוס כל עוד את יכולה
    הפעם הבאה שלך תהיה מבחן ריסוק מכאיב ביותר שיפגע בפרנסתך
    תצטרכי לשכור פיליפינית שתדףדף בשבילך את העיתונים
    ותקליד לך את הבלוג
    את לא בנויה לאופנוע על הכביש, בקושי אופניים
    דבורית אני לא רוצה שתרכבי יותר על האופנוע הזה
    אני את שלי אמרתי

  8. מה שאת עושה זה עדיף מ"בעילת זבוב" שגברים מסוימים נהנים לבעול ולספר לחברה…מתאים לך מאד לכתוב על חוסר האונים שלך בתחילת הדרך, בזהירות ותוך לימוד רציני.
    את נשמעת ככה פחות דעתנית והרבה יותר מכל מה שאת מנסה להמנע ממנו…(נשית, רכה ?). מתאים לך.

  9. פינגבק: לחיות את חייה - דבורית שרגל » מונית לגיהנום‏

  10. פינגבק: לחיות את חייה - דבורית שרגל » שנתיים על הכביש, כחדשה‏

  11. פינגבק: ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » הבור‏

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s