חמש מחשבות חגיגיות

1. אני גרה בשכונה שבה לכל אדם מעל גיל 75 יש פיליפיני/ת שמטפל/ת בו. אני גרה בשכונה הזאת במקרה. ככה זה עם דירות שכורות: לעתים יכול אדם להתגנב למעמד כלכלי אחר משלו לפרק זמן מוגבל, ולהעמיד פנים שהוא שייך. אלא שאין שום סיכוי שאי מתי אוכל לממן לעצמי פיליפיני/ת. כך שהמסקנה המתבקשת היא לא להגיע לשם בשומצב.

2. "אם את רוצה לעשות כסף, הסיכוי היחיד שלך, ושל כולנו בעצם, הוא תיירות וגריאטריה. זה העתיד. מה רע להיות מנהל של בית דיור מוגן. הפרינט מת וגם באינטרנט אין כסף" (שיחה עם מו"ל).

3. אני צריכה להמשיך לכתוב. שני פרויקטים ענקיים שאולי ייצא מהם משהו ואולי כלום לגמרי. זה כל כך מפחיד ומשתק.

4. חברה סיפרה לי שילדיה המתבגרים מסכימים ללבוש רק חולצות טי מנומקות. מה זה חולצה מנומקת, שאלתי. "חולצה שהכיתוב והציור שעליה מתכתבים עם השקפת עולמו של הילד". אה, אמרתי ונזכרתי שגם לי הייתה חולצה מנומקת כזו בגיל 16, כשלורד קיטש הגיע לשכונה (אבל החנות בכלל לא נראתה כך אז). זו הייתה חולצTי לבנה, וביקשתי שיכתבו לי עליה
Slip Slidin' Away. שנים לבשתי אותה. עד אחרי הצבא.

 

 

5. מאז שיש לי קטנוע אני עסוקה במדידות: כמה ק"מ זה מפה לשם, ובאיזה מסלול וכמה זמן זה לוקח. ואם נוסעים במהירות 60 קמ"ש למה לא מגיעים תוך שש דקות, ועוד כל מיני שאלות הלקוחות מהבגרות במתמטיקה שלוש יחידות.
אז מדדתי מה המרחק מהבית שלי לבית שבו גדלתי: 11 ק"מ. הייתי בשוק, בדרך חזרה נסעתי מדרך אחרת. עדיין: 11 ק"מ. זה המרחק הקצר הכי ארוך שעברתי בחיי. תהומות, הרים, עמקים, גאיות וסמבטיונים שוצפים ומתנשאים ובועטים ושורטים לאורך 11 הק"מ האלו.

מפלי הניאגרה עולים באש

שריפה בבית, אור בבית, או: איך התברר סופית שאני מוגבלת בשכלי

ריח

לפטפתי בסלון כשהרגשתי בריח הפלסטיק החרוך. רחרחתי את המחשב, כי מחשבים, יש ביכולתם להפיק ריחות כאלו, אבל המחשב היה ניחוחי מתמיד. הפניתי מבט לאחור, ומכיוון מסדרון המקלחת השירותית עלה עשן שחרחר משתלב בזהרורי השמש להם הרשיתי להידחס מבעד לתריסים.

nerot
הנרות שגרמו לטרגדיה

הדרמתי לכיוון העשן והוכיתי בסנוורים: הניאגרה עולה באש. שכחתי לכבות את הנר שהיה עליה. להבות ענק כבר הספיקו לפחם את הקיר שמעליהם, את התקרה ואת כל הסביבה. בעזרת שני סמרטוטים הצלחתי להחניק את האש, ומפלי הניאגרה התחילו לפכות במקלחת. נזקים: אצבעות יד שמאל נכוו קלות (דרגה 1-2).

pigua3

pigua11

שכן

נקישה בדלת – שכן בא לבדוק את הנכס, שחלילה לא יוצת הבניין יקר הערך בגלל הפוחזת חסרת הנדל"ן המתגוררת בו. אני, מכאובי, וההלם בו הייתי נתונה עניינו אותו כקליפת השום. הוא וידא שבאמת כיביתי את האש ושאני לא מפנטזת, פתח את התריס כדי שהפלסטיק המסרטן יתנדף והלך.

אינסטלטור

מזל שאחד מוצלח מצוי ברשותי. זה הזדרז לסייע לבישת המזל ותוך כשלוש-ארבע שעות מכבות המדורה כבר התהדרה המקלחת המפוחמת בניאגרה ומכסה אסלה חדשדשים. 575 ש'.
ואז התחילה הפעולה הסיזיפית של הניקיון. אחרי ארבע שעות ראיתי שאני עדיין באותה נקודה: הטינופת מתרבה, האוויר מצחין, ואני הולכת ודועכת.

חבר בעל ניסיון שיפוצי רב הציע שאלך לאייס לקנות סיד ומטפחת לראש, ותוך שלוש משיחות מברשת תהיה לי מקלחת נוצצת. כשהסברתי שידי כוויה וחבושה ושאני לא בעלת כשרון צביעת פחם מובהק הציע שאסע לתחנה המרכזית בתל אביב – אליה התוודעתי במהלך צילומי הסרט – אשלוף פועל זר משוק העבדים  ויחד נצא לחגוג באייס ולרכוש את צרכינו. ויתרתי.

התקשרתי לחברה שהאקס שלה הוא שפץ-אומן, אלא שאומנים כנראה לא עונים לטלפונים בהולים ברבע לעשר בלילה. וגם לא בבוקר. את הלילה ביליתי על הספה בסלון עם חלונות פתוחים כי חדה"ש סמוך למקום הפיגוע, והשטיח הישן מקיר לקיר היה ספוג עשן, פיח וחלקיקי ניאגרה פלסטיים צפים.

צבע

בבוקר, אחרי עוד סבב שיחות סרק ביקשתי את עזרת האינסטלטור המדוגם, שהציע לי מישהו. המישהו הגיע, צקצק ממושכות נוכח החדר השחור ויצא לקנות חומרים. הייתי אסירת תודה, וכשאמר לי, בטלפון, שיגבה עבור הצביעה 1,800 ש' רק נאקתי בשקט וגם על ההצעה שלו, שאצא לסקר שווקים ויתרתי. מה, באינטרנט? אבחר את הכי זול? הרי ממילא יגידו לי שאינם יכולים לבוא אלא בשבוע הבא ויגיעו שבוע אחרי כן. אני לא יכולה לבלות עם השחור הזה עוד דקה.

הצבעי, קיבוצניק לשעבר, חזר עם איברהים, שקרוב לוודאי נאסף על ידו דקה קודם בשוק העבדים, אותו שוק אליו סירבתי להגיע לבד, כך הסבירו לי מוקירי זכרי בדיעבד. הוא הפקיד אותו על השפשוף, ביקש ממני מקדמה ואני, אישה חכמה, נתתי לו את כל הסכום. הוא הלך למצוא פריירים נוספים ואני עזבתי את הבית.

שטיח

מתישהו אני צריכה לחזור לישון בחדר השינה, הספה של איקאה מתפרקת תחת כובד משקלי. עוד קפיץ ניתק אמש. מסקנה: להחליף שטיח. עדיין נותרו כמה חנויות שטיחים בבוגרשוב. נכנסתי לראשונה שראיתי (ככה אני עושה סקר שווקים), תיארתי את המצב, ותוך דקות בחרתי בשטיח אפור כהה זול ויפה ומתאים לחיי. 810 ש'. כמה יעלה המתקין? 450 ש'. וצריך גם פרופילים. ופאנלים.

אחה"צ, כשחזרתי, הבנתי שעלי לבלות עוד לילה על הספה בסלון, עם בית חף מתריסים, מצחין מצבע ומפיח. אבל מה, ניצלתי את ההזדמנות וצ'יפרתי את התריסים המטונפים ששכנו באמבט: קרצפתי אותם היטב, כפי שלא עשיתי בחיים. הם הודו לי בחריקה.

rug1
דגימת השטיח הנבחר

מנקה

בערב, לפני התריסים, התחלתי לחפש מנקה. האחד לא ענה לטלפון. השנייה אמרה לי שהיא לא יכולה לבוא בהתראה כה קצרה. אתרי העוזרות באינטרנט גובים ממך כמה עשרות שקלים דמי מנוי לחודש, אבל אני רציתי רק one day stand. המודעות בהומלס לא עדכניות, וזאת שהייתה עדכנית כתבה שהיא מקדישה צומת לב לפרטים. רגע, מה אכפת לי איך המנקה כותבת? בסוף האובססיבית הכריעה, ודילגתי עליה.

המשכתי בשיטוט עם כל מילות החיפוש הקשורות ב-ozeret, והגעתי לזיפי עוזרות. שם מצאתי אחת, "הדס". קודם תחקרה אותי איפה בדיוק נמצא הבית שלי. אחר כך הזהרתי אותה שהבית באמת מלוכלך, הייתה שריפה וכו'. הודיעה לי הדס שתבוא לבדוק את השטח. רק אם יתאים לה, תחזור במועד מאוחר יותר לנקות. כן כן, היא תתקשר בערב. מק-סי-מום – בבוקר. כן, אני יודעת שהיא הייתה בדרך לטלפן ונחטפה.

פרנויות

במהלך הלילה השני על הספה התחלתי לדאוג: ואם הקיבוצניק ואיברהים לא ישובו? הרי הוא לא ענה לי אתמול לטלפוניי בשעות הערב. מה, לבטל את הצ'ק? עד מתי אתן לו צ'אנס לפני שאני מבטלת? ומה עם עוזרת? הייתכן שאין אף אחד/ת במדינה? הרי כבר הייתי בעניין הזה, ואני יודעת שאין, אין עוזרות. ואין אבטלה. אגב, מחירי העוזרת בזיפי הם 50 שקל לשעה. שקלו הסבה.

יוסוף

בוקר היום השלישי לאסון הלהבון הגיע, ואין לי מנקה. הדס הרי נחטפה, ההוא שלא עונה לטל' ממשיך לא לענות, ותכף יבואו השטיחאים. אי אפשר שכל הצוות הזה יהיה בבית ביחד איתי, אני אשתגע, אברח. ומה יהיה עם הקיבוצניק? נותנת לו זמן עד תשע להגיע או להתקשר. אם לא, אני מבטלת את הצ'ק. בדקה לתשע הוא מתקשר, ומסביר לי שיגיע היום בצהריים. מה צהריים, מה קרה? נו, יש לו עניינים, הוא מג'נגל בין הפתיים והסידים. אבל היה גם משהו מבטיח בשיחתנו (לא שאלתי אותו למה התעלם מהטלפונים שלי אמש): הוא יביא איתו מנקה! ואני יכולה לעושת איתו מה שאני רוצה! בשלב זה התחלתי להתפרע: חלמתי שכל הספרים ייראו כחדשים, שאוסף הדיוידי ייגאל מאבק, שהכיור יצטחצח. חלומות בהקיץ של מי ששכחה את ההיסטוריה שלה.

יוסוף הגיע עם הקיבוצניק כשעה מאוחר יותר (יש, לא בצהריים), ומיד אחר כך השטיחניקים. לא, מה פתאום להדביק על השטיח הישן, זה יביא חיידקים ומחלות! רק זה צריך להגיד לי – חיידקים ומחלות – אחרי שבלעתי כמה ליטרים מעוקבים של ניאגרה בוערת. נו טוב. נעשה לך מחיר. 850 ש'. לאאאא, לאאאאאא צ'ק, מההההה פתאום? ותפנקי אותנו עם איזה קפה? אממ, מסכנים, נאלצו לשתות נס בטעם אגוזים עם סוכר חום ובלי חלב, כי מאיפה יהיה לי קפה שחור? הקיבוצניק שתה תה מרווה מצויצת.

אחרי כמה שעות נגמרה שכבת צבע שנייה, השטיח היפה עמד על מכונו, מצחין כדבעי מדבק, הקיבוצניק הלך לדרכו מסופק, ואני נותרתי עם יוסוף. הוא מרוויח 25 ש' לשעה, אמר לי מעסיקו הנדיב. החלטתי שמה פתאום, אני לא אקפח עובדים זרים! אני אצור אפליה מתקנת! אני אשלם לו 40 ש' לשעה, כמו לעוזרות המקומיות! וכך היה. השארתי לו 200 ש' השולחן, לא לפני שהדרכתי אותו מפורטות עם מה מנקים רצפה ועם מה כלים, איפה מוקדי האבק השחור – הראיתי לו את הפיח שהסתחרר בכל מקום. אחרי תדרוך של חצי שעה יצאתי לפגישה, עליזה ומאושרת. גם עשיתי מעשה טוב, וגם יהיה לי בית מהמם כשאשוב.

באמצע הפגישה התקשר יוסוף להגיד שגמר. לא הבנתי למה, אבל הודיתי לו בחום, והוא הודה לי בחזרה. נגמרה הפגישה ומיהרתי הביתה.

מגבת

מוזר, המגבת שהנחתי על הרצפה עוד שם. למה? וגם הקרוקס. מה קורה פה? אני נכנסת למטבח, הכלים בכיור. אני נוגעת ברצפה, האצבע שלי משחירה. אני רצה לתריסים – מלאי אבק שרב כשהיו. הדיוידי? הספרים? הכל אותו דבר. מה עשה יוסוף בשעות שלא הייתי? מה? אני מתקשרת אליו: היי, וויי דידנט יו קלין דה פלור? אנד דה דישז? אנד דה דאסט? "באט איי קלינד!", אומר יוסוף. סגרתי את הטלפון, התחלתי לבכות, ואז לנקות. באמצע התקשרתי לקיבוצניק, אבל הוא לא ענה לי. עד רגע זה למעשה.  מה הסיפור? מה קרה? איזה פער תרבותי לא צלחתי כאן? מה, יש הבדל בין ניקיון בגאנה וניקיון בישראל? מה נהיה? מה, יכול להיות ששנייה אחרי שיצאתי מהבית הוא לקח את הכסף ודילג אחרי?

שש שעות לאחר מכן הבית היה נקי. יחסית, נו, אני לא ממש מצטיינת בניקיון. והפיח השחור הזה נדבק לכל חור. גם הלילה ישנתי בסלון. הריח של הדבק מהשטיח החדש ("שעה ולא תרגישי", אמר השטיחניק ב-12 בצהריים) חזק מנשוא.

שאנטי

האינסטלטור הרגיש אחראי לסיפור. הרי הוא תרם לי את הקיבוצניק. מה לעשות שגם קיבוצניקים מתקלקלים ומחמיצים. זכיתי להרצאה בסיסית, שכל בר דעת, וגם אני, בשעות שאני לא תחת אימת הטראומה מבין:
1. לא נותנים כסף מראש לאף אחד. זה לא טוב גם מבחינה אנרגטית. איזה מוטיבציה יש לאדם?
2. לא משאירים עובדים שאת לא מכירה לבד בבית.
3. מתמקחים, לא מסכימים לסכומים מטורפים גם אם את במצוקה קשה.

למדתי דבר אחד: בלי נרות. ובטח שלא על הניאגרה. ומכלי המתכת הקטנים מעבירים חום. אי אפשר לסמוך עליהם. וגם לא על עמידותה של הניאגרה. בסיבוב הבא באיקאה אני קונה רק וילון שקוף לאמבט. 19 ש', זה כל מה שנשאר לי.

img_09171
היפהפיה הנוצצת

דוקו צ'אלנג'/ הערב השידור ב-yes

תשעה מסרטי דודו צ'אלנג' ישודרו הערב, 22:00, ב-yes דוקו. כך שכל מי שאמרו לי "לא יכול/ה לצפות באתר כי המחשב שלי, התוסף שלי", וכנהלאה, ייאלצו לחוו"ד הלילה, או לפחות לכוון את היס מקס.

בין הסרטים, בהם אפשר לצפות גם באתר, שלושת הזוכים ועוד שישה, וביניהם הסרט שלנו, המקום הכי נמוך בתל אביב.

ראיון עם אבי וייסבלאי, יוצר הסרט שזכה במקום הראשון, האישה עם מצלמת הקולנוע.
גם הגיבורה, לאה אקסלרוד, התראיינה אתמול בתוכנית הבוקר של קשת.

איך חלף השבוע האחרון? אנחנו עוברות עכשיו על כל החוזים שהגיעו אלינו מהוליווד במהלך הסו"ש, החזרנו את שמלות המעצבים שקיבלנו בהשאלה, כפותינו המיובלות החלימו מנעלי העקב (שלבשנו ונעלנו לפרמיירה בנמל), אנחנו מחכות עכשיו לתרגום הסרט לאנגלית לפני שייצא לארצות הים, וחושבות על הצעד הבא של קבוצת "כאן", כך אנחנו נקראות.

עדכון, 21 במאי: על השידור אמש, הארץ.

דוקו צ'אלנג'/ המקום הכי נמוך בתל אביב/ ושאר הסרטים

הנה הסרט שלנו, המקום הכי נמוך בתל אביב, וכל הסרטים שעלו לגמר.

ככל שניסיתי, בפיירפורקס רק שומעים ולא רואים.

עדכון: יש בעיות צפייה באתר. "בקרוב נעבור לנגני פלאש", מוסרים שם (אל תשאלו אותי מה זה "בקרוב").
אין ברירה, או להתנסות עד שתצליחו, או להמתין לשידור ברביעי, 22:00, יס דוקו.

namuch
מהגרפיטים שריססנו במהלך הצילומים ומופיעים בסרט.     צילם: יגאל שתיים
ותיאור העבודה על הסרט מהזווית של יגאל.

דוקו צ'אלנג'/ הזוכים

הודעה לעיתונות
"האישה עם מצלמת הקולנוע" על לאה אקסלרוד, אלמנת יוצר הקולנוע נתן אקסלרוד, זכה  בפרס הסרט הטוב ביותר ובפרס הצילום.
המקום השני התחלק בין הסרטים “איש ההולך" ו"משחקים בקקי".
את "האישה" יצרו צוות האמוראים (במאי אבי וייסבלאי) – דיוקן אלמנתו של חלוץ הקולנוע נתן אקסלרוד, שיוצרת את יומן הקולנוע האחרון.
השופטים – המפיקה רוני דבש ויז'ן, הבמאי רן טל, והזמר-יוצר יהלי סובול – החליטו להעניק ל"אישה" את הפרס – כעשרתלפים שקלים – על "יצירת פספס מרגש ומצחיק על אהבה לקולנוע”. פרס הצילום הוענק לצלם הסרט, רותם ירון.
הפרס השני חולק בין שני סרטים: “איש ההולך”, של נועם פנחס וצוות ז'אן קלוד, ו"משחקים בקקי", של צביקה בינדר וצוות הקקנוען האחרון.
"איש ההולך" הוא שוטטות בתל אביב עם גלעד כהנא, סולן הג'ירפות. הפרס ניתן לו על "הפיוטיות והמקוריות, בשילוב מדויק של טקסטים, מוסיקה ותמונה". הוא זכה גם בפרס העריכה, שהוענק לשירה ארד.
בנימוקיהם לבחירה ב"משחקים בקקי" ציינו השופטים כי הפרס ניתן לו בזכות היותו סרט "משעשע  ומלא הומור, וכן על הבחירה בנושא והעברתו בצורה שלמה ואחידה”.

ולעיקר החדשות
9 מהסרטים עלו לגמר וישודרו ביום רביעי, 20.5, 22:00 ב-yes דוקו ויועלו לאתר yes. בנוסף, הסרטים יוקרנו בסינמטק תל אביב ובאולמות האוזן השלישית ואף יופצו במארז DVD מיוחד ויוצגו בהקרנות בחו”ל.
הסרטים שישודרו:
שלושת הזוכים, והשאר, לפי סדר הא-ב:
* אשת איש כסית – דיוקן של לאה איש כסית, מבעלי קפה כסית המיתולוגי. צוות: זינגר. במאית: טליה לביא.
* המקום הכי נמוך בתל אביב – איפה זה באמת? צוות: כאן. במאית: איילת דקל.

* הרהורים על מרפסת – יושבי המרפסות של תל אביב. צוות: מרפסת. במאי: אבי מאור מרזוק.
* יפו-תל אביב – בעקבות החומוס המיתולוגי של עלי קרוואן. צוות: הקרוואן. במאי: בועז רוזנברג.
* לך תביא – השליחים של היום ואלה של פעם. במאית: שירה אפל.
* קול קורא – מאחורי הצלילים של תל אביב. צוות: כרטיסייה. במאיות: מאיה חן ועדי אופיר.

לפוסטים הקודמים של דוקו צ'אלנג'
0. התקבלנו
1. ההזנקה
2. היום הראשון
3. השני
4. השלישי
5. הרביעי-חמישי
6. ה-mix
7. היום הגדול
8. הסוף

דוקו צ'אלנג'/ הסוף

דבורית: השורה התחתונה?
אני: לא זכינו בכלום.
אכזבה קשה?
מאוד.
אנחנו (איילת ואני) אוהבות את הסרט?
יותר מתמיד.
איך הוא נראה לכן ביחס לאחרים?
טוב פלוס.
איך התנהל הערב?
קודם חולקו הפרסים לזוכים, במקביל להקרנת הסרטים שלהם, ולאחר מכן הוקרנו כל שאר הסרטים.
כמה זמן הערב נמשך?
כשלוש שעות.
ארוך, אה?
בטירוף.
מה, וכולם נשארו עד הסוף?
ממש לא. בכל פעם שהוקרן סרט של אחד הצוותים, הסתלק הצוות (ברוב המקרים) לאחר שנגמרה ההקרנה.
ומתי הוקרן שלכם?
אה! הנה הגימיק: בסוף, נו, "המקום הכי נמוך בתל אביב", יש כוונת מכוון, יש אג'נדה.
אז כמה אנשים צפו בו?
עשרים, שלושים.
החברים שלך, אלו שבאו לאירוע, לא רצו לרצוח אותך?
רצו. רוצים. אולי זה עוד יקרה.
מאוכזבת?
נו, כבר אמרתי לך, מאוד.
היית עושה דברים אחרת?
ברור, אבל לא דרמטית.
אז איפה אפשר לצפות בו?
אני מקווה שהוא יעלה לאתר של yes בקרוב. זה צריך היה לקרות הלילה, אבל לא קרה. ברגע שיהיה לינק, אביא אותו.
עדכון: זה לא יקרה עד יום א'.
מה הלאה?
חוויית הדוקו צ'אלנג' מוצתה מבחינתי, מתכוננת לפרויקטים נוספים.
מצטערת?
חלילה וחס וחלילה. למדתי המון, התנסיתי וראיתי מה אני אוהבת ומה לא. ובעיקר, למדתי מה המשמעות של עבודת צוות עבורי.

לפוסטים הקודמים של דוקו צ'אלנג'
0. התקבלנו
1. ההזנקה
2. היום הראשון
3. השני
4. השלישי
5. הרביעי-חמישי
6. ה-mix
7. היום הגדול

דוקו צ'אלנג'/ יומן הפקה/ הגמר הגדול

נותרו עוד כמה שעות של מריטת עצבים עד הכרזת הזוכים בתחרות הדוקו צ'אלנג' הערב, ואני לא יודעת כלום. אין לי מושג מה מצבנו.

אולי זה רע? אולי הזוכים כבר יודעים? איזה לחץ. כמות הספקולציות שהלעטתי בהן את איילת בימים האחרונים גרמה לה לתשישות נפשית. היא לא יכולה לשמוע אותי יותר מנתחת כל מילה וכל בדל סמס וכל חלקיק מידע שהזיתי ששמעתי על אודות הסרטים, או על הסרט שלנו, "המקום הכי נמוך בתל אביב". פלא שהיא לא עונה לי יותר לטלפונים?

פתאום היא גילתה שאני בנאדם תחרותי. פתאום אני גיליתי את זה. טוב, לא מהיום, אבל כמי שנושאת על פרצופה ארשת של סבל נצחי, ומה בכלל אכפת לי מכל השטויות האלו, מפתיעה האובססיביות בה אני מתייחסת לעניין.

נותרו כשש שעות עד שאגיע לנמל, ויש לי תוכנית מפורטת מה אני עושה בכל דקה בהן, אבל זה לא אומר שבאמת אהיה במקומות שאהיה, או שהמעשים שלי יהיו פרודוקטיביים באיזשהו אופן.

אז כאמור, שמונה וחצי, נמל תל אביב, ליד המזח. אני זו שארקע ברגליים ואטופף באצבעותיי כאילו היו סוסים דוהרים על אספלט לוהט במקום הכי נמוך בתל אביב.

לפוסטים הקודמים של דוקו צ'אלנג'
0. התקבלנו
1. ההזנקה
2. היום הראשון
3. השני
4. השלישי
5. הרביעי-חמישי
6. ה-mix

כולך סתירות את

נעמדתי באמצע צומת שב"צ וקינג ג'ורג' המאדים כדי לצלם את הכרזה הזו.
("צמחונות מצילה חיים")
טיפשי, לא?

veg

בדיוק כמו

* לא להיחשף לשמש כל החיים אבל לעבור מאות צילומי רנטגן.

* לא לעשן ולנזוף בכל העולם ואז להסתגר למשך יומיים בחדר של שני מטר על שני מטר עם עוד שניים-שלושה מעשנים.

* להיות צמחוני ולאכול רק מוצרים אורגניים אבל לשבת מול המחשבים 20 שעות ביממה.

* לפחד לטוס אבל להפוך את הקטנוע לדרך חיים.

* להכריז על מיזנתרופיה גורפת אבל לנהל מערכות יחסים עם 2,000 קוראים.

דוקו צ'אלנג'/ יומן הפקה/mix

אחרי שאתמול גמרתי את הפרוצדורות, שכללו העברת מסמכים מקצה העיר לקצהּ (מה עשיתי לפני שהיה לי קטנוע? או במילים אחרות: מה הייתי עושה בלעדיו?), הגיע היום, שהיה ממש יום כיף: שעתיים mix עם מיקסאי צמרת. זו הפעם הראשונה בה ראינו את הסרט אחרי סשן העריכה המרתוני, כך שאפשר היה להתרשם ממנו ממרחק. ומה אגיד, נהנינו, איילת ואני.
העובדה שאפשר היה לעשות כל מיני תיקוני סאונד שדרגה את הסרט בעוד כמה אחוזים, ואפילו הידיעה שיש לנו רק שעתיים לא הלחיצה אותנו, ידענו שזה באמת השלב האחרון, ועכשיו לא נותר אלא לחכות ליום חמישי.

חברים שאלו אותי אתמול: אז איך יצא לכם? ואיך זה ביחס לשאר? אין לי שמץ של מושג, הסברתי. מגיע שלב שבו קשה לקחת את המרחק המתבקש (זה היה לפני הצפייה של היום), ולדעת מה טיבו  של הסרט. היום אני יכולה לומר שאנחנו אוהבות אותו. באשר לסרטים האחרים – נשארנו בחוסר ידיעה מוחלט. אנחנו לא יודעות איך נראה ולו פריים אחד מהם, שהרי כל צוות הסתגר בחדר העריכה שלו, ואיש מאיתנו לא יכול היה להספיק, אפילו אם רצה, להציץ מה קורה אצל אחרים. היחידים שצפו בינתיים בכל הסרטים הם השופטים.

זהו, לא נותר לי אלא לקבל החלטות הרות גורל כמו האם לרכוש מלבוש להקרנה (בה יוקרנו, כאמור, כל הסרטים), שתהיה, אני מזכירה ביום חמישי הקרוב, בשעה 20:30, על המזח בנמל תל אביב. יהיה שילוט ענק, אי אפשר יהיה להתבלבל.

והנה, בהקרנת בכורה, פריים אחד מהסרט, מסך הכותרת. לא, לא היה לנו זמן להשקיע בעיצוב כותרות משוכלל, כך שהסתפקנו בבייסיק.

can_hafakot-2

דוקו צ'אלנג'/ יומן הפקה/ יום 4-5

רק עכשיו הצלחתי להסיר מעלי חלקית את עשן הסיגריות שאפף אותי בשבוע האחרון.

אני, שמנהלת מלחמות קשות עם כל הסביבה כדי שלא ינשפו לידי אף לא נשיפה אחת נאלצתי להתפלש בעשן דוחה במשך חמישה ימים, והחשיתי. היומיים האחרונים היו הקשים ביותר, כי היינו בחדר סגור ומעושן. סיוט.

אלו הימים שהוקדשו לעריכה. 12 שעות אתמול, עד חצות הליל, ו-11 שעות היום. בשמונה בערב אפס אפס היינו צריכים להגיש את הסרטים מוכנים, גמורים וארוזים. להגיד שגמרנו לערוך את "המקום הכי נמוך בתל אביב" יהיה קשה. כל מיני גימורים ונקיונות מתבקשים לא הגיעו לכדי ביצוע. ולא שעשינו דבר חוץ מלעבוד, ממש לא. רובנו (שתיים מתוך שלוש) אפילו לא כרסמו כלום היום.

נו, אבל צריך לסכם את התהליך, לא? מבחינתי זה היה כמו להתהלך בענן ממסטל. להיכנס לבועה סגורה, לחזור במנהרת הזמן ללימודי הקולנוע ולהפקות הפרטיזניות דאז. בדיוק כמו אז, גם היום הדבר היחיד שעמד לרשותנו זה ציוד, וכל השאר – עלינו. כלומר, עשיית הסרט בהחלט עלתה לנו כסף. לא הרבה, וברור שיחסית להפקת סרט פרוטות אחדות, אבל עלתה.

ובמה בכל זאת הייתה ההפקה שונה מאלו בהן השתתפתי אז? אה, ברור, אני חכמה ומנוסה יותר. לא בעשייה קולנועית, אבל בחיים, לפחות כך אני מקווה. ובראייה הקולנועית שלי, וביכולת להביא לידי מימוש את הרעיונות שעולים בדעתי. איילת דקל ואני, שהסרט הוא של שתינו, למדנו ביחד קולנוע בבית צבי, אבל לא היה ביננו שום קשר במהלך הלימודים. רק בשנה האחרונה התחברנו מחדש.

איילת גמרה ללמוד, אני לא. איילת המשיכה לעשות קולנוע במשך כל השנים שעברו מאז, אני הגעתי לעיתונות. אף פעם לא הרגשתי איזושהי החמצה, כי לא ראיתי את עצמי אז משתלבת בתעשיית הקולנוע. אבל משומה היום, עכשיו, הלילה, אני חושבת אולי שחבל שלא המשכתי. הרי בעצם, זה מה שאני אוהבת, והאהבה הזו לבשה פנים שונות במהלך השנים: מסטודנטית לקולנוע לסתם צופה, לעיתונאית, עורכת תרבות, אחר כך מבקרת קולנוע, ועכשיו אני מנסה לכתוב.

אם לסכם ממעוף השעה וחצי שעברו מאז הסתיימה ההפקה (למעשה היא לא ממש הסתיימה, עוד יש לי כמה ניירות ופרוצדורות מחר), דוקו צ'אלנג' היה ד"ש מנעוריי, ואולי הפעם הראשונה בה אני רוצה לחזור לנקודה מסוימת בהם, אבל במצב הצבירה האישיותי אליו הגעתי היום. נראה, אולי עוד אצליח.

>>>

בחמישי הקרוב, 20:30, תיערך הקרנת כל הסרטים שהשתתפו בפרויקט בנמל תל אביב. בואו בהמוניכם.