פוסט מורטם ליום הזיכרון לחללי צה"ל

בדרך כלל אני נוהגת לקטר פה (ובכלל, למה אכחד) על כל דבר שבעולם, ואנשים, מה לעשות, אוהבים חדשות רעות ולא טובות. טרגדיות מוכרות, לא סיפורים על פרפרים ופרחים. אבל היום יש לי סיפור חיובי, ולא בלתי מרגש, אם שואלים אותי. מבחינת העיתוי הוא מאוחר בכמה ימים, אבל מוטב וגו'.

דוד שלי, בנימין למפל, אח של אמי, נהרג ב-57' במהלך שירותו הצבאי בחיל הים, והוא עוד לא בן 18. הוא היה נער יפה, תלמיד ישיבה, חב"דניק, וכבר כתבתי עליו כאן. לימים לא נותר אף אדם לפקוד את קברו ביום הזיכרון לחללי צה"ל למעט אמא שלי, אחותו.

ומה מתברר? שזה כמה שנים (מאז שהלוח הכרונולוגי מורה שאמי אינה נערה צעירה יותר) שולח צה"ל חיילים כדי שיכבדו את הקבר בנוכחותם ביום הזיכרון. השנה הגיעו שני קצינים מחיל הים. הם ידעו בהחלט לאיזה קבר הם מגיעים, מי נמצא בו ומהן נסיבות מותו. הם דאגו לאמי, הביאו לה מים ונכחו בכל הטקס, מתחילתו ועד סופו.

זו המדיניות, מתברר, כל עוד צה"ל קיים, יהיה מי שיפקדו את קברו של בני, כך קראו לו, ואת כל הקברים האחרים שייוותרו ללא מבקרים. צל"ש להוגי המסורת ולמבצעיה.

benni
"לפני 52 שנה, כשבאנו לפה בפעם הראשונה, הכל היה ריק מסביב",
מתארת אמי את עיר הנוער, קריית שאול.
"והיום, כל עם ישראל נמצא שם, אלפים אלפים".