פוסט מורטם ליום הזיכרון לחללי צה"ל

בדרך כלל אני נוהגת לקטר פה (ובכלל, למה אכחד) על כל דבר שבעולם, ואנשים, מה לעשות, אוהבים חדשות רעות ולא טובות. טרגדיות מוכרות, לא סיפורים על פרפרים ופרחים. אבל היום יש לי סיפור חיובי, ולא בלתי מרגש, אם שואלים אותי. מבחינת העיתוי הוא מאוחר בכמה ימים, אבל מוטב וגו'.

דוד שלי, בנימין למפל, אח של אמי, נהרג ב-57' במהלך שירותו הצבאי בחיל הים, והוא עוד לא בן 18. הוא היה נער יפה, תלמיד ישיבה, חב"דניק, וכבר כתבתי עליו כאן. לימים לא נותר אף אדם לפקוד את קברו ביום הזיכרון לחללי צה"ל למעט אמא שלי, אחותו.

ומה מתברר? שזה כמה שנים (מאז שהלוח הכרונולוגי מורה שאמי אינה נערה צעירה יותר) שולח צה"ל חיילים כדי שיכבדו את הקבר בנוכחותם ביום הזיכרון. השנה הגיעו שני קצינים מחיל הים. הם ידעו בהחלט לאיזה קבר הם מגיעים, מי נמצא בו ומהן נסיבות מותו. הם דאגו לאמי, הביאו לה מים ונכחו בכל הטקס, מתחילתו ועד סופו.

זו המדיניות, מתברר, כל עוד צה"ל קיים, יהיה מי שיפקדו את קברו של בני, כך קראו לו, ואת כל הקברים האחרים שייוותרו ללא מבקרים. צל"ש להוגי המסורת ולמבצעיה.

benni
"לפני 52 שנה, כשבאנו לפה בפעם הראשונה, הכל היה ריק מסביב",
מתארת אמי את עיר הנוער, קריית שאול.
"והיום, כל עם ישראל נמצא שם, אלפים אלפים".

34 מחשבות על “פוסט מורטם ליום הזיכרון לחללי צה"ל

  1. תחושה נוראית. בן דודי האהוב עודד ישן לו באשקלון שהגיע היה בודד בחלקה הצבאית החדשה היום? יש שם עיר שלמה שלוש ארבע מלחמות פיגועים וסתם פגעי החיים גדשו את החלקה וצופפו את הקהל.

      • לא לא אנחנו מבקרים שם אין שום צורך בנתיים. בנסיבות הענין יש שם די ביקוריםמשפחתיים שנתים מלא החופן הן מהצד האזרחי והן מהצד הצבאי איוב היה מורט את השערות בנסיבות ההן…אני פשוט חשבתי על מה שאמא שלך אמרה ועל הבנאליות הבלתי נסבלת של התפוצצות האוכלוסין שם בערי הנוער הללו.

    • כנראה שלא הסברתי את עצמי מספיק ברור: לאביך יש ילדים צעירים (יחסית), וזו הסיבה שעדיין לא פוקדים אתכם. עוד חזון למועד.

      • את לא הבנת אותי. אבי אינו חלל מלחמות ישראל ולכן איש לא יפקוד אותו. התכוונתי שאנחנו עצמנו לא פוקדים את קברו, והמחווה הממלכתית הזאת גרמה לי לרצות ולתקן את העניין ולעלות בעצמי לקברו (כל חיי הייתי שם פעם אחת בלבד ב-98').

  2. דרך אגב זה דבר שהצבא לוקח ברצינות. אני זוכר את ההכנות לפני כל זכרון, זה היה דבר שהתכוננו אליו במלוא הרצינות.

  3. בתיכון שבו למדתי אימצו כמה חללים בודדים ללא קרובי משפחה (חללי גח"ל ממלחמת השחרור אם אינני טועה) ומדי שנה שולחים תלמידים שיעמדו לצד הקברים ויניחו עליהם זרים, בנוסף להנחת הזרים הקבועה על קברי הבוגרים.
    טוב לדעת שהאכפתיות (האמיתית) של ענף נפגעים באה לידי ביטוי בפעולות בשטח, ולא אובדת בסבך הבירוקרטיה.

  4. ראוי שבפוסט על בן דודך שנהרג בעת שירותו הצבאי, תכתבי גם את נסיבות מותו.
    1957 היתה שנה נטולת מלחמות. אם כך מדובר או בתאונת אימונים או בתאונת דרכים.

    • אני אחליט מה ראוי ומה לא ראוי בפוסטים שאני כותבת, איש מוגבל שכמוך.
      כן, זו הסיבה היחידה שאנשים מתים בצבא בשנה שאין מלחמה, תאונת דרכים או אימונים?

      • למה את מעליבה אותי שאני מוגבלת?
        בסה"כ ביקשתי שתצייני מה סיבת מותו של החייל.
        אני יודע שבצבא מתים או בפעילות מבצעית או בתאונות אימונים, או בתאונות דרכים. יכול להיות גם ממחלה כלשהי, אבל סיקרן אותי.
        מדוע לפגוע באורחייך בבלוג?

          • שטויות, זה בלוג פתוח לכל אזרח במדינה. עובדה שאני נכנסת אליו בלחיצת כפתור ומגיבה בו כראות עיניי ובצורה מנומסת.
            חבל שאת פוגעת בזכרון המת, ובמקום לענות עניינית לשאלה לגיטימית, את מחרפת ומגדפת.
            אני מבקשת לשאול שוב בבקשה: האם תוכלי לפרט ממה מת בן דודך?
            תודה.

            • בני ואני היינו חברים תקופה קצרה היינו ביחד בקורס גדנ"ע ים, בני היה בקורס סיפון תותחנות, ואני בקורס איתות, מאחר ובאתי מבית דתי וחינוך דתי, היה לבני ולי דברים משותפים. כל הקורס חוייל בתקופת מערכת סיני בתאריך 19.11.1956, נשלחנו לשרת במשחתות, ובחודש דצמבר 1956 הועברנו לשרת על סיפון הפריגטה אח"י מזנק ק-32. בחודש פברואר 1957 שצה"ל נסוג מסיני ושארם, עגנו בנמל אילת. ביום ששי שבני נהרג היתה סערה בים, הכנו את האניה להפלגה, וישבנו ליד כבש האניה שאנו מוכנים לתזוזה בכל רגע. בני ירד מהאניה וביקש ממני ללכת איתו לבסיס.תפקידי היה בגשר האניה, לא יכולתי ללכת. לאחר כמה דקות הגיעו כל מיני שמועות לגבי בני. אגב חיפשתי קרובי משפחה ולא מצאתי. לימיםעברתי לגור ברמת גן, ומידי חג אני מגיע לבית הכנסת הסמוך לביתי.יש שם לוח זיכרום, ולפתע ראו עיני לוח הנצחה על שם נתן דב למפל, כשהתחלתי לקרוא ראיתי כי תאריך פטירתו , מספר ימים לאחר פורים. אני צילמתי את התמונה של בני המצורפת לכתבה. מספר חודשים לא קבלתי חופש, אך לקראת פורים קבלתי "רגילה" פיתחתי את התמונה, וכשחזרתי לאחר פורים, נתתי לו את התמונה. שראיתי בלוח ההנצחה תאריך מותו, התחלתי לחפש בני משפחתו. על לוח ההנצחה כתוב השם (עד היום) נתן דב, ואנחנו הכרנו אותו כבני.נבחרתי כחבר לעמותת חיל הים, ובאחת הישיבות שלנו שהתקיימה במפקדך חיל הים, נפגשתי עם קצינת נפגעים, וממנה (לאחר זמן) קבלתי כתובת ומספר טלפון של אחותו , אמא של דבורית, יצרתי קשר נפגשנו גם עם דבורית, אגב הייתי על קברו של בני כ- 10 ימים לפני יום הזכרון, בעת אזכרה לבן משפחתי
              לדבורית ששרתתי באילת על סיפון אח"י מזנק היה איתי עוד חבר לקורס והיינו יחד בקורס איתות (2 אתתים) על שתי אוניות!! נזכרתי כי החבר נשלח לתל אביב עם ארונו של בני, והיה בכתת הכבוד של האניה, לא פגשתי אותו מספר שנים, אך אם הוא אולי יכול לתת לך פרטים נוספים, אשמח לתת לך את שמו הלועזי והמעוברת
              איציק

    • אז אם כך זה מנהג רק של השנים האחרונות.
      חשבנו שזה בגלל הגיל.

      את רוצה לומר שלכל קבר מגיע חייל שעומד לידו במשך כל הטקס?

      • אצלנו
        (גם אח של אמא, שלום הגליל)
        זה היה כך כל השנים.
        ואני רואה את זה גם אצל ה"שכנים"…
        אולי זה לא עניין כלל צה"לי אלא תלוי חיל/חטיבה

      • ששלחו אותנו (חיל הים 02-05) לעמוד סמוך לקברים ביום הזכרון ציינו שמדובר בקברים שיש סיכוי שהמשפחות כבר מבוגרות מידי בשביל לבקר את יקירהם ז"ל. אבל ברוב המקרים כן הגיעו בני משפחה אחדים. כן צויידנו בדף עם פרטי הנופל, סיפור חייו ונסיבות מותו.

  5. אצלנו, כלומר ליד קברו של דודי שנפל במלחמת יוה"כ, זה כך כבר שנים, אבל תמיד חייל (או השנה חיילת) אחד/ת.
    נדמה לי שהנוהג אינו קשור רק בכוחות הפיזיים של הקרובים, שכן הוריו, סבא וסבתא שלי, כבר נפטרו לפני שנים ואבי, היורש של אגרת הבול והספר האלבומי של שר הבטחון, רק בן שישים.

  6. שמעתי על המנהג לראשונה השנה מהבן שלי, שנשלח (עם עוד שניים) לקבר חייל מהיחידה שלהם שנהרג בשלום הגליל.

    למרות שהוא הרגיש נטע זר ומוזר – מאוד לא רצוי (המשפחה התעלמה מהם לחלוטין),
    הוא חש כמבצע שליחות חשובה.

    בהחלט צל"ש.

  7. פינגבק: לחיות את חייה - דבורית שרגל » כך נהרג הדוד שלי, בנימין למפל, והוא בן 18 ושבוע‏

  8. פינגבק: עוד יום זיכרון לדוד שלי, בני למפל | לחיות את חייה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s