דוקו צ'אלנג'/ יומן הפקה/ הגמר הגדול

נותרו עוד כמה שעות של מריטת עצבים עד הכרזת הזוכים בתחרות הדוקו צ'אלנג' הערב, ואני לא יודעת כלום. אין לי מושג מה מצבנו.

אולי זה רע? אולי הזוכים כבר יודעים? איזה לחץ. כמות הספקולציות שהלעטתי בהן את איילת בימים האחרונים גרמה לה לתשישות נפשית. היא לא יכולה לשמוע אותי יותר מנתחת כל מילה וכל בדל סמס וכל חלקיק מידע שהזיתי ששמעתי על אודות הסרטים, או על הסרט שלנו, "המקום הכי נמוך בתל אביב". פלא שהיא לא עונה לי יותר לטלפונים?

פתאום היא גילתה שאני בנאדם תחרותי. פתאום אני גיליתי את זה. טוב, לא מהיום, אבל כמי שנושאת על פרצופה ארשת של סבל נצחי, ומה בכלל אכפת לי מכל השטויות האלו, מפתיעה האובססיביות בה אני מתייחסת לעניין.

נותרו כשש שעות עד שאגיע לנמל, ויש לי תוכנית מפורטת מה אני עושה בכל דקה בהן, אבל זה לא אומר שבאמת אהיה במקומות שאהיה, או שהמעשים שלי יהיו פרודוקטיביים באיזשהו אופן.

אז כאמור, שמונה וחצי, נמל תל אביב, ליד המזח. אני זו שארקע ברגליים ואטופף באצבעותיי כאילו היו סוסים דוהרים על אספלט לוהט במקום הכי נמוך בתל אביב.

לפוסטים הקודמים של דוקו צ'אלנג'
0. התקבלנו
1. ההזנקה
2. היום הראשון
3. השני
4. השלישי
5. הרביעי-חמישי
6. ה-mix