מפלי הניאגרה עולים באש

שריפה בבית, אור בבית, או: איך התברר סופית שאני מוגבלת בשכלי

ריח

לפטפתי בסלון כשהרגשתי בריח הפלסטיק החרוך. רחרחתי את המחשב, כי מחשבים, יש ביכולתם להפיק ריחות כאלו, אבל המחשב היה ניחוחי מתמיד. הפניתי מבט לאחור, ומכיוון מסדרון המקלחת השירותית עלה עשן שחרחר משתלב בזהרורי השמש להם הרשיתי להידחס מבעד לתריסים.

nerot
הנרות שגרמו לטרגדיה

הדרמתי לכיוון העשן והוכיתי בסנוורים: הניאגרה עולה באש. שכחתי לכבות את הנר שהיה עליה. להבות ענק כבר הספיקו לפחם את הקיר שמעליהם, את התקרה ואת כל הסביבה. בעזרת שני סמרטוטים הצלחתי להחניק את האש, ומפלי הניאגרה התחילו לפכות במקלחת. נזקים: אצבעות יד שמאל נכוו קלות (דרגה 1-2).

pigua3

pigua11

שכן

נקישה בדלת – שכן בא לבדוק את הנכס, שחלילה לא יוצת הבניין יקר הערך בגלל הפוחזת חסרת הנדל"ן המתגוררת בו. אני, מכאובי, וההלם בו הייתי נתונה עניינו אותו כקליפת השום. הוא וידא שבאמת כיביתי את האש ושאני לא מפנטזת, פתח את התריס כדי שהפלסטיק המסרטן יתנדף והלך.

אינסטלטור

מזל שאחד מוצלח מצוי ברשותי. זה הזדרז לסייע לבישת המזל ותוך כשלוש-ארבע שעות מכבות המדורה כבר התהדרה המקלחת המפוחמת בניאגרה ומכסה אסלה חדשדשים. 575 ש'.
ואז התחילה הפעולה הסיזיפית של הניקיון. אחרי ארבע שעות ראיתי שאני עדיין באותה נקודה: הטינופת מתרבה, האוויר מצחין, ואני הולכת ודועכת.

חבר בעל ניסיון שיפוצי רב הציע שאלך לאייס לקנות סיד ומטפחת לראש, ותוך שלוש משיחות מברשת תהיה לי מקלחת נוצצת. כשהסברתי שידי כוויה וחבושה ושאני לא בעלת כשרון צביעת פחם מובהק הציע שאסע לתחנה המרכזית בתל אביב – אליה התוודעתי במהלך צילומי הסרט – אשלוף פועל זר משוק העבדים  ויחד נצא לחגוג באייס ולרכוש את צרכינו. ויתרתי.

התקשרתי לחברה שהאקס שלה הוא שפץ-אומן, אלא שאומנים כנראה לא עונים לטלפונים בהולים ברבע לעשר בלילה. וגם לא בבוקר. את הלילה ביליתי על הספה בסלון עם חלונות פתוחים כי חדה"ש סמוך למקום הפיגוע, והשטיח הישן מקיר לקיר היה ספוג עשן, פיח וחלקיקי ניאגרה פלסטיים צפים.

צבע

בבוקר, אחרי עוד סבב שיחות סרק ביקשתי את עזרת האינסטלטור המדוגם, שהציע לי מישהו. המישהו הגיע, צקצק ממושכות נוכח החדר השחור ויצא לקנות חומרים. הייתי אסירת תודה, וכשאמר לי, בטלפון, שיגבה עבור הצביעה 1,800 ש' רק נאקתי בשקט וגם על ההצעה שלו, שאצא לסקר שווקים ויתרתי. מה, באינטרנט? אבחר את הכי זול? הרי ממילא יגידו לי שאינם יכולים לבוא אלא בשבוע הבא ויגיעו שבוע אחרי כן. אני לא יכולה לבלות עם השחור הזה עוד דקה.

הצבעי, קיבוצניק לשעבר, חזר עם איברהים, שקרוב לוודאי נאסף על ידו דקה קודם בשוק העבדים, אותו שוק אליו סירבתי להגיע לבד, כך הסבירו לי מוקירי זכרי בדיעבד. הוא הפקיד אותו על השפשוף, ביקש ממני מקדמה ואני, אישה חכמה, נתתי לו את כל הסכום. הוא הלך למצוא פריירים נוספים ואני עזבתי את הבית.

שטיח

מתישהו אני צריכה לחזור לישון בחדר השינה, הספה של איקאה מתפרקת תחת כובד משקלי. עוד קפיץ ניתק אמש. מסקנה: להחליף שטיח. עדיין נותרו כמה חנויות שטיחים בבוגרשוב. נכנסתי לראשונה שראיתי (ככה אני עושה סקר שווקים), תיארתי את המצב, ותוך דקות בחרתי בשטיח אפור כהה זול ויפה ומתאים לחיי. 810 ש'. כמה יעלה המתקין? 450 ש'. וצריך גם פרופילים. ופאנלים.

אחה"צ, כשחזרתי, הבנתי שעלי לבלות עוד לילה על הספה בסלון, עם בית חף מתריסים, מצחין מצבע ומפיח. אבל מה, ניצלתי את ההזדמנות וצ'יפרתי את התריסים המטונפים ששכנו באמבט: קרצפתי אותם היטב, כפי שלא עשיתי בחיים. הם הודו לי בחריקה.

rug1
דגימת השטיח הנבחר

מנקה

בערב, לפני התריסים, התחלתי לחפש מנקה. האחד לא ענה לטלפון. השנייה אמרה לי שהיא לא יכולה לבוא בהתראה כה קצרה. אתרי העוזרות באינטרנט גובים ממך כמה עשרות שקלים דמי מנוי לחודש, אבל אני רציתי רק one day stand. המודעות בהומלס לא עדכניות, וזאת שהייתה עדכנית כתבה שהיא מקדישה צומת לב לפרטים. רגע, מה אכפת לי איך המנקה כותבת? בסוף האובססיבית הכריעה, ודילגתי עליה.

המשכתי בשיטוט עם כל מילות החיפוש הקשורות ב-ozeret, והגעתי לזיפי עוזרות. שם מצאתי אחת, "הדס". קודם תחקרה אותי איפה בדיוק נמצא הבית שלי. אחר כך הזהרתי אותה שהבית באמת מלוכלך, הייתה שריפה וכו'. הודיעה לי הדס שתבוא לבדוק את השטח. רק אם יתאים לה, תחזור במועד מאוחר יותר לנקות. כן כן, היא תתקשר בערב. מק-סי-מום – בבוקר. כן, אני יודעת שהיא הייתה בדרך לטלפן ונחטפה.

פרנויות

במהלך הלילה השני על הספה התחלתי לדאוג: ואם הקיבוצניק ואיברהים לא ישובו? הרי הוא לא ענה לי אתמול לטלפוניי בשעות הערב. מה, לבטל את הצ'ק? עד מתי אתן לו צ'אנס לפני שאני מבטלת? ומה עם עוזרת? הייתכן שאין אף אחד/ת במדינה? הרי כבר הייתי בעניין הזה, ואני יודעת שאין, אין עוזרות. ואין אבטלה. אגב, מחירי העוזרת בזיפי הם 50 שקל לשעה. שקלו הסבה.

יוסוף

בוקר היום השלישי לאסון הלהבון הגיע, ואין לי מנקה. הדס הרי נחטפה, ההוא שלא עונה לטל' ממשיך לא לענות, ותכף יבואו השטיחאים. אי אפשר שכל הצוות הזה יהיה בבית ביחד איתי, אני אשתגע, אברח. ומה יהיה עם הקיבוצניק? נותנת לו זמן עד תשע להגיע או להתקשר. אם לא, אני מבטלת את הצ'ק. בדקה לתשע הוא מתקשר, ומסביר לי שיגיע היום בצהריים. מה צהריים, מה קרה? נו, יש לו עניינים, הוא מג'נגל בין הפתיים והסידים. אבל היה גם משהו מבטיח בשיחתנו (לא שאלתי אותו למה התעלם מהטלפונים שלי אמש): הוא יביא איתו מנקה! ואני יכולה לעושת איתו מה שאני רוצה! בשלב זה התחלתי להתפרע: חלמתי שכל הספרים ייראו כחדשים, שאוסף הדיוידי ייגאל מאבק, שהכיור יצטחצח. חלומות בהקיץ של מי ששכחה את ההיסטוריה שלה.

יוסוף הגיע עם הקיבוצניק כשעה מאוחר יותר (יש, לא בצהריים), ומיד אחר כך השטיחניקים. לא, מה פתאום להדביק על השטיח הישן, זה יביא חיידקים ומחלות! רק זה צריך להגיד לי – חיידקים ומחלות – אחרי שבלעתי כמה ליטרים מעוקבים של ניאגרה בוערת. נו טוב. נעשה לך מחיר. 850 ש'. לאאאא, לאאאאאא צ'ק, מההההה פתאום? ותפנקי אותנו עם איזה קפה? אממ, מסכנים, נאלצו לשתות נס בטעם אגוזים עם סוכר חום ובלי חלב, כי מאיפה יהיה לי קפה שחור? הקיבוצניק שתה תה מרווה מצויצת.

אחרי כמה שעות נגמרה שכבת צבע שנייה, השטיח היפה עמד על מכונו, מצחין כדבעי מדבק, הקיבוצניק הלך לדרכו מסופק, ואני נותרתי עם יוסוף. הוא מרוויח 25 ש' לשעה, אמר לי מעסיקו הנדיב. החלטתי שמה פתאום, אני לא אקפח עובדים זרים! אני אצור אפליה מתקנת! אני אשלם לו 40 ש' לשעה, כמו לעוזרות המקומיות! וכך היה. השארתי לו 200 ש' השולחן, לא לפני שהדרכתי אותו מפורטות עם מה מנקים רצפה ועם מה כלים, איפה מוקדי האבק השחור – הראיתי לו את הפיח שהסתחרר בכל מקום. אחרי תדרוך של חצי שעה יצאתי לפגישה, עליזה ומאושרת. גם עשיתי מעשה טוב, וגם יהיה לי בית מהמם כשאשוב.

באמצע הפגישה התקשר יוסוף להגיד שגמר. לא הבנתי למה, אבל הודיתי לו בחום, והוא הודה לי בחזרה. נגמרה הפגישה ומיהרתי הביתה.

מגבת

מוזר, המגבת שהנחתי על הרצפה עוד שם. למה? וגם הקרוקס. מה קורה פה? אני נכנסת למטבח, הכלים בכיור. אני נוגעת ברצפה, האצבע שלי משחירה. אני רצה לתריסים – מלאי אבק שרב כשהיו. הדיוידי? הספרים? הכל אותו דבר. מה עשה יוסוף בשעות שלא הייתי? מה? אני מתקשרת אליו: היי, וויי דידנט יו קלין דה פלור? אנד דה דישז? אנד דה דאסט? "באט איי קלינד!", אומר יוסוף. סגרתי את הטלפון, התחלתי לבכות, ואז לנקות. באמצע התקשרתי לקיבוצניק, אבל הוא לא ענה לי. עד רגע זה למעשה.  מה הסיפור? מה קרה? איזה פער תרבותי לא צלחתי כאן? מה, יש הבדל בין ניקיון בגאנה וניקיון בישראל? מה נהיה? מה, יכול להיות ששנייה אחרי שיצאתי מהבית הוא לקח את הכסף ודילג אחרי?

שש שעות לאחר מכן הבית היה נקי. יחסית, נו, אני לא ממש מצטיינת בניקיון. והפיח השחור הזה נדבק לכל חור. גם הלילה ישנתי בסלון. הריח של הדבק מהשטיח החדש ("שעה ולא תרגישי", אמר השטיחניק ב-12 בצהריים) חזק מנשוא.

שאנטי

האינסטלטור הרגיש אחראי לסיפור. הרי הוא תרם לי את הקיבוצניק. מה לעשות שגם קיבוצניקים מתקלקלים ומחמיצים. זכיתי להרצאה בסיסית, שכל בר דעת, וגם אני, בשעות שאני לא תחת אימת הטראומה מבין:
1. לא נותנים כסף מראש לאף אחד. זה לא טוב גם מבחינה אנרגטית. איזה מוטיבציה יש לאדם?
2. לא משאירים עובדים שאת לא מכירה לבד בבית.
3. מתמקחים, לא מסכימים לסכומים מטורפים גם אם את במצוקה קשה.

למדתי דבר אחד: בלי נרות. ובטח שלא על הניאגרה. ומכלי המתכת הקטנים מעבירים חום. אי אפשר לסמוך עליהם. וגם לא על עמידותה של הניאגרה. בסיבוב הבא באיקאה אני קונה רק וילון שקוף לאמבט. 19 ש', זה כל מה שנשאר לי.

img_09171
היפהפיה הנוצצת