חמש מחשבות חגיגיות

1. אני גרה בשכונה שבה לכל אדם מעל גיל 75 יש פיליפיני/ת שמטפל/ת בו. אני גרה בשכונה הזאת במקרה. ככה זה עם דירות שכורות: לעתים יכול אדם להתגנב למעמד כלכלי אחר משלו לפרק זמן מוגבל, ולהעמיד פנים שהוא שייך. אלא שאין שום סיכוי שאי מתי אוכל לממן לעצמי פיליפיני/ת. כך שהמסקנה המתבקשת היא לא להגיע לשם בשומצב.

2. "אם את רוצה לעשות כסף, הסיכוי היחיד שלך, ושל כולנו בעצם, הוא תיירות וגריאטריה. זה העתיד. מה רע להיות מנהל של בית דיור מוגן. הפרינט מת וגם באינטרנט אין כסף" (שיחה עם מו"ל).

3. אני צריכה להמשיך לכתוב. שני פרויקטים ענקיים שאולי ייצא מהם משהו ואולי כלום לגמרי. זה כל כך מפחיד ומשתק.

4. חברה סיפרה לי שילדיה המתבגרים מסכימים ללבוש רק חולצות טי מנומקות. מה זה חולצה מנומקת, שאלתי. "חולצה שהכיתוב והציור שעליה מתכתבים עם השקפת עולמו של הילד". אה, אמרתי ונזכרתי שגם לי הייתה חולצה מנומקת כזו בגיל 16, כשלורד קיטש הגיע לשכונה (אבל החנות בכלל לא נראתה כך אז). זו הייתה חולצTי לבנה, וביקשתי שיכתבו לי עליה
Slip Slidin' Away. שנים לבשתי אותה. עד אחרי הצבא.

 

 

5. מאז שיש לי קטנוע אני עסוקה במדידות: כמה ק"מ זה מפה לשם, ובאיזה מסלול וכמה זמן זה לוקח. ואם נוסעים במהירות 60 קמ"ש למה לא מגיעים תוך שש דקות, ועוד כל מיני שאלות הלקוחות מהבגרות במתמטיקה שלוש יחידות.
אז מדדתי מה המרחק מהבית שלי לבית שבו גדלתי: 11 ק"מ. הייתי בשוק, בדרך חזרה נסעתי מדרך אחרת. עדיין: 11 ק"מ. זה המרחק הקצר הכי ארוך שעברתי בחיי. תהומות, הרים, עמקים, גאיות וסמבטיונים שוצפים ומתנשאים ובועטים ושורטים לאורך 11 הק"מ האלו.