חמש מחשבות חגיגיות

1. אני גרה בשכונה שבה לכל אדם מעל גיל 75 יש פיליפיני/ת שמטפל/ת בו. אני גרה בשכונה הזאת במקרה. ככה זה עם דירות שכורות: לעתים יכול אדם להתגנב למעמד כלכלי אחר משלו לפרק זמן מוגבל, ולהעמיד פנים שהוא שייך. אלא שאין שום סיכוי שאי מתי אוכל לממן לעצמי פיליפיני/ת. כך שהמסקנה המתבקשת היא לא להגיע לשם בשומצב.

2. "אם את רוצה לעשות כסף, הסיכוי היחיד שלך, ושל כולנו בעצם, הוא תיירות וגריאטריה. זה העתיד. מה רע להיות מנהל של בית דיור מוגן. הפרינט מת וגם באינטרנט אין כסף" (שיחה עם מו"ל).

3. אני צריכה להמשיך לכתוב. שני פרויקטים ענקיים שאולי ייצא מהם משהו ואולי כלום לגמרי. זה כל כך מפחיד ומשתק.

4. חברה סיפרה לי שילדיה המתבגרים מסכימים ללבוש רק חולצות טי מנומקות. מה זה חולצה מנומקת, שאלתי. "חולצה שהכיתוב והציור שעליה מתכתבים עם השקפת עולמו של הילד". אה, אמרתי ונזכרתי שגם לי הייתה חולצה מנומקת כזו בגיל 16, כשלורד קיטש הגיע לשכונה (אבל החנות בכלל לא נראתה כך אז). זו הייתה חולצTי לבנה, וביקשתי שיכתבו לי עליה
Slip Slidin' Away. שנים לבשתי אותה. עד אחרי הצבא.

 

 

5. מאז שיש לי קטנוע אני עסוקה במדידות: כמה ק"מ זה מפה לשם, ובאיזה מסלול וכמה זמן זה לוקח. ואם נוסעים במהירות 60 קמ"ש למה לא מגיעים תוך שש דקות, ועוד כל מיני שאלות הלקוחות מהבגרות במתמטיקה שלוש יחידות.
אז מדדתי מה המרחק מהבית שלי לבית שבו גדלתי: 11 ק"מ. הייתי בשוק, בדרך חזרה נסעתי מדרך אחרת. עדיין: 11 ק"מ. זה המרחק הקצר הכי ארוך שעברתי בחיי. תהומות, הרים, עמקים, גאיות וסמבטיונים שוצפים ומתנשאים ובועטים ושורטים לאורך 11 הק"מ האלו.

19 מחשבות על “חמש מחשבות חגיגיות

      • And I know a father who had a son.He longed to tell him all the reasons for the things he done.He came a long way just to explain.He kissed his boy as he lay sleeping then he turned around and headed home again.הבית האהוב עלי והעצוב ביותר בשיר המקסים הזה.

  1. חמש מחשבות בהגיג אחד: הדרך הכי מהירה לגריאטריה היא להמשיך לנסוע בטוסטוס ולהאמין שלא תיכללי בחישוב ההסתברות לתאונות. לידיעתך: הסיכוי של אופנוען להיהרג הוא פי 14 משל נהג מכונית ופי 20 להיפצע קשות. במקרה כזה תפסידי גם פרנסה יפה מהאינטרנט. הבשורה הטובה: תוכלי לשבת בנחת בגינה מטופחת המסונפת למוסד סיעודי, אחות יעילה תעזור לך ללבוש טי-שירט מנומק ולחבר אותך לאוזניות היישר אל סיימון וגרפונקל.

      • גברת שקולניק, קודם כל החג חלף עבר לו. הייתי מצפה ממך לדייק.
        לעצם טענותייך: אני מעדיפה להיות ריאלית ולצייר את המציאות כמו שהיא, מאשר לכתוב כמוך בנופת צופים מתקתק ומלאכותי. כל מטרתך היא לפרגן ולתמוך, ועל ידי כך את מרדימה את האובייקט שעלול בימים הקרובים לספוג במפתיע מציאות קשה ביותר.
        אני מציע לך במלוא הידידות לעסוק בעניינייך ולא להטיף לאחרים.

  2. לפחות המתבגרים שתיארת סטייליסטיים.
    שלי דרשו טי-שירט נטול כל ציור, אמירה, אופנה.
    הכל חלק, הרוב שחור ועוד כמה כהים בצד.
    ולבנה..כדי לשמח אותי בחגים ובמועדים.

    גם מחוזות ילדותי קרובים, אם כי מעולם לא עלה על דעתי למדוד את המרחק בק"מ.
    רק בגעגועים ורחשי לב כאלה ואחרים

    הרבה הצלחה בפרויקטים החדשים. אל תתני לפחד הכלכלי לשתק אותך.
    מקסימום המעריצים יממנו את הפיליפינית 🙄

  3. סיעוד. גם דבורית תוכל להנות משרותי פיליפינית אם חלילה תצטרך אם תדאג לכך כבר עכשיו. ביטוח מתאים בכיסוי כספי של פי 1.5 מהנדרש היום. אם מתחילים מוקדם (עד 50 זה נחשב מוקדם) הפרמיה סבירה. רק לבדוק היטב על מה חותמים ואצל מי. לחילופין, אם חלילה יקרה מקרה שתדרשי לפיליפינית לפני גיל הפרישה הרי שהבטוח הלאומי יספק כסף (שר"מ) לאחר בדיקת יכולות פיזיות ואם זה יקרה אחרי גיל הפרישה אז העזרה הכספית תהיה נמוכה בבערך חצי (או שעות).
    בריאות.

  4. אוח, תקופת המדידות, אני זוכרת אותה. חכי, בסוף עוד תמצאי את עצמך עושה חישובים כמו "אני לא רוצה לעבוד במקום שמרוחק כך וכך דקות נסיעה מהבית שלי, בכבישים מסוכנים" 🙂
    והשיר הזה, וסיימון וגרפנקל בכלל, הם אהוביי לנצח (וזוכים לסיבוב מדי שבת כבר עשר שנים לפחות)

  5. 11 קילומטר? זה רחוק וקרוב תלוי מאיזה כיוון מודדים. כי בעצם הגודל לא וקבע ונשים מודדות מזכיר לי כמה בדיחות על העובדה שקנה המידה שלהן שגוי מיוסדו בעיקרון בגלל שבעיקר במשך השנים הטעו אותן בקשר למידה מסוימת במיוחד. אבל המרחק מהבית שנולדת בו הוא תמיד קצת כמו הצל, רחוק יותר כמה שאתה מתקרב אליו וקרוב הרבה יותר כאשר אתה מתרחק ובגילי הגריאטרי המופלג ובטח מבחינה תירותית אף פעם אי אפשר לדעת מה יותר טוב.

    לכתוב זה רעיון בכלל לא רע. לא בהכרח על תירות וגראטיריה ככה על החיים זה לא רע.

  6. השיר הזה של פול סיימון מסתתר במשפט הפותח של פוסט הבכורה של הבלוג שלי:

    <ההתחככות בעולם ובאנשיו גורמת לי מועקה יותר מאשר נחת. החיים בכלל הם עניין שיש בו יגיעה וטורח יותר מאשר נחת. ומה אצילי יותר? לספוג בשתיקה או להשיב מלחמה? ככל שמתקרבים למטרה כן היא מחליקה ומתרחקת. פה ושם יתובלו דבריי גם בקורטוב של נחת. פה אניח את ראשי חסר המנוח, ואנוח מאי-הנחת. >

      • פשוט כבר אז היית מספיק נבונה כדי להבין את החיים.

        בגיל 16 כתבתי את השיר הבא:

        עמוסים ומפורדים
        נבלעים בלועו
        של נצח
        מרוכז ריקנות

        מייתמים ציבורי
        מורכבות מסוכסכת
        של זמן
        מגומד אין אונות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s