ארוחת בוקר עם ג'ף pulver

טרם החלטתי אם לכתוב את שמו פולבר או פאלבר, אז החלטתי ללכת על הגרסה האנגלית וזהו.

סוף סוף הגעתי לאחד האירועים של הג'ף, ארוחת בוקר בארומה אשר בבית התפוצות. איזה גאון צריך להיות, להקים סניף של ארומה בסמל הלאומי הזה. זה נראה לי כיבוש מוחלט של הציונות.
יחסית להתמנגלויות שהיו שם עשיתי מעט מאוד, אבל יש לציין שרוב הזמן, יותר משעתיים בהן ביליתי במקום, דיברתי או הקשבתי לאנשים. הישג די נכבד עבורי, מאחר שבמקומות כאלו ובסיטואציות דומות אני קמלה לאטי.

לא זו אף זו, הצלחתי להחליף, בסיוע מתווכים נמרצים, אחד מהם חבר פייסבוק קרוב, שני רבעי משפטים עם חתן השמחה, ואף לקבוע איתו טנטטיבית פגש קצרצר בחמישי הקרוב, בסייעתא דשמיא, אמן כן יהי רצון.
מה אני רוצה ממנו? שישמע על אחד המיזמים אותו אני נושאת בחיקי זמן לא מבוטל.

חוץ מזה לא ממש שתיתי או אכלתי, לא צריך להגזים, אבל המצאתי מושג חדש: "בין כרטיסים", או, "Between Cards", כפי שאמרתי ברוב חשיבות למי שהתעניין.

מה משמע בין כרטיסים? או. בדיוק כמו שיש מצב של "בין עבודות", או "Between Jobs", אבל יותר טוב. יש לי ארבע חבילות כרטיסי ביקור שנותרו ללא שימוש. וזה למה? החלפתי מס' סלולרי, החלפתי הגדרה, והחלפתי את כתובתה של ולווט. הכתובת תתחלף שוב בקרוב, אלא שאין לי עוד את הכתובת החדשה והיפה, ממש לא באשמתי, כך שאני עדיין לא יכולה להדפיס כרטיסי ביקור חדשים.

למזלי הרע היו לי כמה אירועים בשבועות האחרונים בהם צריכה הייתי לחלק כרטיסים, אבל לא יכולתי. לחלק את כרטיס הביקור הישן עם שפע קשקושים עליו נראה לי רע במיוחד.
אז זהו, אני בין כרטיסים. סלחו לי.

pulver
מתמנגלים, שותים, מחליפים כרטיסים ומתבוננים על המדבקות
שכל אחד הצמיד לעצמו על החולצונת

מי רוצה מדפסת חכמה?

מאחר שכמעט כל טקסט שאנחנו כותבים, לא משנה למי, מכיל בקרבו קישורים, ומאחר שחלק גדול מהטקסטים (בעצם לא יודעת איזה חלק, זה תלוי בתחום העיסוק) מודפסים בסופו של דבר, חשבתי על ההמצאה הבאה: מדפסת חכמה.

מה זה אומר, חכמה? שהיא תדפיס את הדרוש הדפסה יחד עם הקישורים, כלומר, זוהי הדפסה בכמה שכבות. נניח, בעמוד הראשון יש שלושה קישורים, הם ייצבעו אוטומטית בצבעים שונים, והדפים שאחרי העמוד הראשון, שיעוצבו אחרת (על ידי המדפסת) יכילו את הקישורים הדרושים.

ברור?
יש קונים?

תקציר כנס איגוד התסריטאים

תקציר הלייב בלוגינג מכנס איגוד התסריטאים (וזה המניפסט) שנערך בשישי, 26 ביוני, בסמינר הקיבוצים:

1. נסים קורים. גם אם איקס, ווי וזד דחו את הסדרה שלכם, או העבירו אתכם שבעה מדורי גיהנום של תקצרו, תאריכו, תקצצו, תסדרו, תשנו – לפעמים, בסוף, דברים מסתדרים.

2. מתוך כ-200 תסריטים שמגיעים מדי שנה לקרנות, עשרה יקודמו הלאה.

3. לשלב הראשון בהגשת תסריט לא צריך להגיע עם חבילת הפקה. תסריטאי יכול לגשת סולו.

4. מה עם קומדיות רומנטיות? למה אתם לא כותבים? כולנו משתוקקים, כולל יושבי
הקרנות, לצחוק קצת. אין שום סיבה שכל הסרטים המופקים ישרו דיכאון על הסובבים אותם.

5. וגם סרטי ילדים חסרים פה. למה שהורים יקחו את הילדים שלהם רק להצגות שעולות תועפות? מעט מאוד תסריטים לסרטי ילדים מוגשים.

6. אין ללקטורים אג'נדות והעדפות. כך הם טוענים לפחות בעצבים ובקול גדול. הם יקבלו כל סרט שהוא, בכל ז'אנר ומכל סוג על פי איכויות התסריט.

7. יש רק 33% תסריטאיות (הרשומות באיגוד). למה? בואו נשים.

8. אפשר להתפרנס מתסריטאות. אבנר ברנהיימר נשבע.

9. אי-כתיבה – בהייה, מחשבה, צפייה, התבוננות – היא חלק מתהליך הכתיבה. לא להיבהל.

10. התסריט הוא כרטיס העלייה הראשוני למטוס, גם אם בסופו של דבר, בקצה שרשרת המזון, באולם הקולנוע, אני לא יודע להבדיל מי אחראי על התוצאה (שניצר).

כנס איגוד התסריטאים, לייב בלוגינג

פוסט מתעדכן.
הרבה טעויות, מכל הסוגים, כולל משפטים לא סגורים, אי הבנות וכנהלאה.
יתוקן אחרי הכל, ככל יכולתי.

10:20 – נו, איחרתי. אבל לשמחתי, יש אינטרנט באולם ההרצאות של סמינר הקיבוצים. זה לא מעט, לאור היכרותי את אולמות ההרצאות במוסדות אקדמיים שונים.
זהו כנס התסריטאים הראשון. כמה הגיעו? כ-250 איש, על פי הערכתי.

דיתה גרי, המנחה, מסכמת את הפתיח עם משפט מתוך "ארוחת ערב עם אנדריי": "פעם, כשהייתי אמן צעיר דיברתי רק על אמנות, אמנות, אמנות. היום, כשאני אמן עשיר, כל מה שאני מדבר עליו זה כסף".

מוטי לרנר: אני כותב כי זה הכרח, חירום, דחף ופחד. חש תחושת סכנה ממצב החברה.
יצר את "משפט קסטנר", רק מאוחר יותר הבין את המשמעות.

קו 300, כדוגמת מודל לעבודה.
העיסוק בפרשה חשף את פעולתם של 3 גורמים: הממשלה, היועץ המשפטי והשב"כ.
בעת כתיבת הסדרה כבר לא הייתה צנזורה על סרטים, ואפשר היה לכתוב הכל, הכל חוץ מזה שהדרג המדיני אישר לשב"כ לחסל את המחבלים.
אחרי שהסדרה הייתה מוכנה נכנעה רשות השידור והראתה לצנזור את הסרט, שחתך בו כרצונו.
הסדרה נכתבה ב-95-'6', כשמוטי קירשנבאום היה מנכ"ל רשות השידור, והוא הציע ללרנר ולאורי ברבש לעשות כל סדרה שירצו. לרנר אמר, על קו 300, וזה ענה לו, על הכל חוץ מקו 300. לבסוף שכנעו אותו.
הליך הכתיבה היה ארוך ומסובך וכלל חשיפת המון אינפורמציה. הדרמה חשפה עובדות רבות שהעיתונות לא הצליחה לגלות. דמויות רבות הסכימו לפתוח את הפה ולדבר, דווקא כי לרנר לא היה עיתונאי.
המערכת הפוליטית, שהייתה אחראית להתגלגלות הפרשה יצאה ממנה צחורה כשלג.
האם הסדרה שינתה משהו? חד משמעית – לא.
הסמכות לחסל הורחבה, מספר החיסולים גדל.
האם כשלון הסדרה ריפה את ידיו? לא. סדרה אחת לא יכולה לשנות, אבל אלף סדרות, והצגות וספרים – כן.

10:39 שרה עזר – עובדת עם דובר קוסשווילי על "מרלן": "אני כבר לא צעירה, אני בת 55, התחלתי לכתוב רק לפני עשור. אני תסריטאית אתנית".
פאוזה: אני חושדת שתסריטאות זה הובי, לא מקצוע. כדי להתפרנס אני מלמדת ילדים מחוננים וגם מנהלת משרד.
אבל כשאני אומרת שאני תסריטאית זה עושה רושם על אנשים: כשאמו של אחד הילדים התלוננה עליה, אמרה האחראית על שרה לאם: את יודעת מי זאת? התסריטאית של "סוף העולם שמאלה". האם השתתקה לנצח.

כותבת כתרפיה. הסיפורים רצים לה בראש. התחילה לכתוב עכשיו תסריט חדש, "השמש של לונה", שגם אותו דובר יביים. התחילה לכתוב אותו לילה אחד, אחרי שנפרדה ממישהו, ולא הצליחה להירדם.
"קל לי לכתוב תסריט. מה שקשה לי זה העניין של הלקטורים" (מחיאות כפיים).

התסריט שדובר עומד לביים: זונה מרוקאית בשנות השישים. "היה לקטור, לא אגיד לכם מאיזו עדה, שפסל את התסריט רק כי הזונה היא מרוקאית.
"התסריט נתקע לעוד שנה. לא שינינו את מוצא הזונה, פשוט החלפנו לקטור".
חוות הדעת של הלקטורים מאוד מאוד שטחיות. שרה מצפה שיכתבו משהו מושכל על מה שקראו, ולא שטחי.
יש חוסר איזון בין הלקטורים השונים.

חוויה מכוננת, תסריט שהעבירה לקרן, "פיתויים, נחלה ומחלה": הצמידו לי את מדמוני זכרונו…. לא סליחה, איך קוראים לזה ש- שרון עמרני.
(מדמוני נמצא כמובן באולם. צוחק. ברור, זו סגולה לאריכות ימים).

שיניתי את התסריט מאות פעמים על פי הדרישות. אני יכולה להרצות עכשיו על כתיבת תסריט בכל ז'אנר כמעט.
לא הצלחתי למנף את ההצלחה של "סוף העולם שמאלה" ולא קיבלתי אפילו פרויקט אחד לטלוויזיה.
אם לא הצלחתי למנף הצלחה ענקית כזו להצלחה כספית – זה הובי.
התסריטאי הוא אם פונדקית. כשהיא יולדת את התינוק היא צריכה להיפרד ממנו. אין לה ברירה.
אנחנו אלוהים מס' 1, אבל כשאלוהים מס' 2 נכנס, אנחנו צריכים לזוז.
למרות כל המכשולים, זה הפסיכיאטר הכי טוב בעולם.

10:50, יוסי מדמוני. מה שאני הולך להגיד קשור למוות. מה עובר על סדרה על מוות, כשהיא מנסה להגיע למרקע של ערוץ 2. מספר על המוות של אשתו של יגאל עדיקא, חבר טוב שלו.
עשה בזמנו פיצ'ינג ליוחנן צנגן בזכות שמשון (משהו), שהפך לשון, הבעלים של "רפאל", קרוב של יגאל, שם אוכל צנגן.
חיים שריר חזר מאשרם מהודו, והשם "מלנומה אהובתי" הדליק אותו. הוא פתח את הדלת (בעת פגישה במשרדי רשת) ואמר, כן, אני רוצה. חיים התפטר זמן קצר לאחר מכן, כבר לא רצו ברשת את התסריט. שריר רצה להפיק בחברה שלו את הסדרה, אבל אף אחד לא רצה אותה.

ואז היה המכרז על הערוץ השני. השמועות אמרו שטלעד במצב הכי פחות טוב. כשפגש מדמוני את חיימון גולדברג, מנהל התוכניות של טלעד בסינמטק, אמר לו זה שבכה כשקרא את התסריט, שזו סדרה שמתאימה לטלעד.
הכל התקדם יופי, אלא שבזמן הצילומים התברר שטלעד הפסידה במכרז.
אחרי שגמרו, בלי שאף אחד עומד להם על הראש, הביאו את הקלטות לטלעד, שצריכה הייתה למכור אותה. אחרי כמה חודשים התברר שטלעד הצליחו למכור את הכל חוץ ממלנומה.
אבל למישהו היה שם חזון, והוא התנה את מכירת "קצרים" יחד עם מלנומה.

הגעתי לראש פינה, מספר מדמוני, ואז צנגן פגש אותי, לחץ את ידי ואמר לי, "יוסי, וולקאם הום".
מסקנה, כדי שסדרה תגיע למסך צריך לקרות נס. מסקנה 2, נסים קורים בכל זאת.

11:00, גיא מאירסון.
אני הולך לדבר על צניעות. מספר על הפרק בסופרנוס שאיי ג'יי הולך לעבוד באתר בנייה, והפקידה המהממת (הוא לא אמר מהממת, דמיינו את המילה) שכולם רוצים מזמינה אותו אליה. עוד הם מתמזמזים, מתחילה מוזיקה מטורפת מלמטה. לאיי ג'יי זה לא אכפת, אבל המהממת לא יכולה לסבול את זה. הם יעירו את הילד, היא אומרת. איי ג'יי מסתכל מלמעלה, ורואה את שלושת הכושים עם מכשיר הרעש הענק שלהם, מסתכל חזרה על המיטה שם היא שוכבת, וצריך להחליט מה הוא הולך לעשות.

וכאן, אומר גיא, הוא מדמיין את התסריטאי יושב ליד השולחן, שם ידיים מאחורי הראש ורגליים על השולחן, וצריך להחליט מה לעשות עם איי ג'יי. וכך עובר עלי חלק גדול מיום העבודה, הוא ממשיך.
אבל הוא מרגיש את עצמו לא כמנכ"ל (למרות הפוזיציה), אלא כשופט במשחק טניס, שעוסק בהתבוננות. אין פה יותר מדי החלטות. הדמיון הוא מגרש, לא כדור. הוא מלון בו הדמויות מתאכסנות ולא מדריך תיירים שמזיז את הדמויות. אני אוהב לשבת ולהסתכל איך הילד יוציא את עצמו מהבלגאן שסידרתי לו.
בסוף איי ג'יי יורד למטה, מוציא מהארבע על ארבע שלו אופניים (זו ההחלטה היחידה של התסריטאי, הוא שם לו אופניים ברכב. יותר איש פרופס מאשר אלוהים). הוא אומר למרעישים זה גרי פישר, אופניים של 12 אלף דולר. אני אתן לכם אותם אם תעבירו את המסיבה שלכם לבלוק השכן. הם מסכימים. איי ג'יי עולה למעלה. שקט. האישה מחכה לו במיטה, הילד ישן בחדר השני, הוא מקבל את מה שמגיע לו.

11:09 הדר גלרון.
(סיפור על ילדותה, ואיך התחילה לכתוב בכיתה ב', אבל לא הספקתי לכתוב). היא מרגישה עדיין בתחילת הדרך.
לא מבינה איך נפש חופשייה כמותה גדלה בבית חרדי, ועוד בריטי.
מאז שאני זוכרת את עצמי אני כותבת, אחרי "מקווה" ואחרי "פולסא" רצתה להפסיק לכתוב על העולם הדתי, ואז פנה אליה אבי נשר והם כתבו את "הסודות".
ובהמשך – אברהם קושניר פנה אליה ואמר לה "את ברוריה".
(אופס, ניסיתי להעלות לינק של טריילר לברוריה, והרעש הגדול – והלא צפוי – מהפרסומת שלפני הביא את כתרי שחורי שיושב לפני לנעוץ בי מבט זועם וממושך, כאילו לפחות דיברתי בסלולרי).
זהו. התערערתי.

הרבה מאוד פרויקטים בהקפאה, כך מספרת הדר, אבל גיליתי את הטלוויזיה החינוכית ומתברר שאפשר להתפרנס ממנה.

11:20, אביב טלמור.
אני מגיע משירה וקולנוע. בנעורי שירה הייתה התמצית שלי. תמות קולנועיות חלחלו לשירה תמיד. ורק ב"ביאליק", הסרט שאני עובד עליו, התמות התחברו.
זה התחיל כתרגיל. לקחתי צלם ואיש סאונד והלכתי לבית ביאליק. הסתובבתי בין הקבוצות המבקרות ואמרתי להם שאני הנין הלא חוקי של ביאליק. אחרי שערכתי את החומר הבנתי שיש לי פיצ'ר ביד. במשך שלוש שנים הסתובבתי עם זה, ולא ידעתי למה הגיבור שלי עושה את זה.
לא קיבלתי מימון, לראשונה בחיי. החלטתי לצאת להפקת גרילה. אני אוהב קולנוע ריאליסטי.
כתיבה ואי כתיבה אלו הקצוות שאני חי ביניהן.
אני בוחר לכתוב רק על האג'נדה הפרטית שלי. משהו שאינו מרפה. הרבה פעמים מדובר באי כתיבה. אני לא ממש כותב, אני יותר שותק, מקשיב, מתבונן, נרדם, לא נרדם, עד שמשהו מתעקש להיכתב. משהו שלא מרפה ומסתכל לך בעיניים בחושך.

אי כתיבה היא חלק משמעותי מהכתיבה. יום בלי כתיבה זה יום טוב.
לי נורא חשוב שהעלילה תהיה סגורה, שלא יהיו חורים. ורק אחר כך אני מגיע לגיבורים וליחסים בין הדמויות ולדיאלוגים, ואז אני עורך וחותך וחותך. מתברר שזה אף פעם לא מזיק לסרט.
פעם חשבתי שאוכל להתפרנס מהאג'נדה החיצונית, מהכתיבה, אף אחד לא סיפר לי שאחרי שאתה מגיע לפריים טיים שום דבר לא קורה. אף אחד לא מחכה לך.
תארו לעצמכם את המו"ל של קפקא מציע לו להחליף את הג'וק ביונה.
וסצנה נוספת, המו"ל של בקט אומר לו: צמצם קצת את ההמתנה הזו, ואולי תביא את יון תומרקין במקום גודו. טוב לרייטינג.

11:30 אבנר ברנהיימר.
בניגוד לאלו שדיכאו אתכם קודם, אני חושב שתסריטאות זה מקצוע, ושאפשר להתפרנס מתסריטאות.
ובקשר לתדמית: הרעיון שלכם הוא זה שמוכר, ואם אני כותב בחוזה שלי שאני בוחר את הבמאי, אז אני זה שבוחר אותו.
אני עובד עכשיו עם גיא סידיס ועודד לוטן ואודי סגל על "בלו נטלי" ליס. צביקה הדר משחק את גדי משולם, שהעסק שלו פשט את הרגל, הוא עוזב את תל אביב, וחוזר לעסק המשפחתי של יאכטות באשקלון, ומגלה משהו נורא שקורה שם, על היאכטה שנקראת בלו נטלי.
ואז אבנר מגולל סיפור שנמשך כמה שנים, שדומה לזה של מדמוני, איך הפרויקט עבר גלגולים שונים, מארבע גיבורות לאחת, בחזרה לארבע, שינוי שמות, שינויי תקציבים. שינוי זכיינית, ובסוף הגיעו ליס עם הרעיון המקורי שלהם, ובתקציב שרצו.
יש סופים טובים, רק שהכל נמשך המון זמן.

11:40, חוה דיבון.
כתבה בשותף את "סרוגים" עם לייזי שפירא.
נורא מבסוטה שהיא כותבת ושולחת במייל ולא צריכה לפגוש אנשים (ובינתיים גם יולדת).
מה שהיא צריכה בחיים זה מקלדת, קו טלפון ו-וורד משנת 1500 כי היא לא מבינה בכל השאר.
ישבו בפגישה, היא ולייזי עם יונתן ארוך, המפיק, שאמר להם, זו סדרה, יש לכם מלא סיפורים.
הם חזרו לירושלים, כי לתל אביב, אליו, הגיעו בעזרת מצפן, נסעו המומים, מנסים להבין איך יכתבו סדרה.
מתישהו קיבלה חוה טלפון, שאסור לה להתראיין לאף אחד בלי אישור של יס, ואז הבינה שמישהו קנה את הרעיון, ושיש להם סדרה.
לאחר מכן היא מספרת איך בשבת בצהריים, יום אחד, אחרי שהסדרה עלתה, כשיצאה להסתובב בשכונה שלה, הפכה לגיבורת היום בגינה הציבורית, וכולם רק רצו לדבר איתה ולדון איתה בסדרה.
היא לא הייתה מודעת לבאזזז, כי כאמור, היא כל היום ליד המחשב.
ואז היא מתארת את כל המסלול שעוברים אנשים דתיים מהגן ועד החתונה והילדים וכנהלאה.

כל הרווקייה הזו הדתית לא משתלבת בחברה הנשואה והוולדנית והדתית. ועבורם נכתבה הסדרה.
הסדרה בעצם חשפה את חסרונות המערכת, ואז אמרה לה אחת השכנות במבטא אנגלוסקסי "את יצרררת סדרררה ללא עמוד שדררררה דתי והרררסת לכל הנוער שלנו את החיים. הילדים שלי מתביישים להגיד שהם גרררים בקטמון".

חשפתי ברבים את קלונה של החברה שלי. יש בה רווקים, שנוגעים לפעמים בבנות, ובנות בבנים וכנהלאה.
הואשמתי גם בחילול השם כי צילמתי במקווה.

הבהרנו על הסט שאין חשיפה ואין עיגול פה.
הציבור הדתי אחרי הכל הוא קולקטיב מתגונן, ואנחנו סדקנו את השלמות.
אני לא יודעת אם חילונים נהנו מהסדרה, כי אני לא נפגשת אתכם בבית כנסת, אבל הדתיים נהנו בטירוף.
העונה השנייה מדירה שעות שינה רבים מעיני. טוב ששלושה מילדי סיימו את בית הספר, וככה אי אפשר לזרוק אותם.

11:55 אבי שמש
כמה תסריטאים יש?
יש חלק קטן מאוד של תסריטאים שאפשר לומר שתסריטם אומנותם. אבל יש גם רבים שלא באיגוד.
624 מגדירים עצמם כתסריטאים. על פי המצגת שלו יש 750.
רק 33% הן תסריטאיות. ציפיתי ליותר. אבל העובדה שהתסריטאיות בולטות יוצרת מצג של שוויון.

54% גרים בתל אביב.
6% בירושלים.

לתסריטאי קולנוע יש 3 תסריטים.
תסריטאי טלוויזיה – 13 פרקים.
תסריטאי טלנובלה – 67 פרקים.

רמת הסיכון של תסריטאי: בהגשה – 10% שתזכה, כמה אחוזים יופקו? קצת יותר.
מה ישודר? ב-24 שעות של טלוויזיה משודרות 48 שעות הכוללות תסריטים שלנו. 9 דרמה, 11 וחצי טלוויזיה, קולנוע, ילדים (לכל אחת מהקטגוריות הללו).

התסריטאי הכי מוזר שקיים במסד הנתונים של האיגוד – פריד אל אטרש, הרשום כתסריטאי שותף במערכון של הגשש בשם "פלפילו".

12:00 – הפסקה. במקום להתמנגל אני עושה הגהות.

12:15. יצאתי והצלחתי לדוג כמה קוביות אבטיח.

12:30. הפסקת העשר דקות התארכה לחצי שעה.

(מי הדוברת? פספסתי) ליאורה קמינצקי, יו"ר איגוד.

היא מציגה את מניפסט איגוד התסריטאים.
התסריטאים הם מספרי הסיפורים של דורנו.
בקרדיטים, צריך להיות כתוב סרטם של: תסריטאי, מפיק ובמאי.
השוואת שכר התסריטאי לשכר המפיק והבמאי.
כיבוד קרדיט התסריטאי ופרסום שמו בכל הפרסומים.
קול מהקהל: תסבירי לי איפה יש בעולם מקומות שזה מופיע כך?
תשובה – איגוד הבמאים האמריקאי החליט ש"סרטו של" ייכתב רק אם לבמאי יש 3 סרטים ברקורד וסגנון ייחודי ומוכר.
מה עוד? שואפת לרטרוספקטיבה של תסריטאים וכן להקלות כלכליות לתסריטאים, כולל הקלה במיסוי (מועתק מהמניפסט האירופי).
מזכירה את מקרה יורם קניוק, שלפני כמה שנים נאלץ לשלם תועפות מסיות.

tasritaim
מימין: שחורי, שניצר (מוסתר, רק ימינו מבצבצת), גניהר, סימון ואבין

12:40 – סיגל אבין (ההרה) מנחה את הפאנל הבא: שחורי, נחמן אינגבר, מאיר שניצר, עלמה גניהר, יהושע סימון.
סיגל שואלת: אתם קוראים המון תסריטים. הייתם יכולים להצביע על מגמות בקולנוע הישראלי?
נחמן – מקבלים 200 תסריטים לסרטים עלילתיים בלבד לשנה. יש גם מאות תסריטים בנושאים אחרים. התחושה הבולטת ביותר שלי כקורא – תסריטאים ישראלים כותבים על הכל.
החל משאלות של זהות יהודית וישראלית, נושאים תנ"כיים, בית שני, היסטוריה שלנו ושל ארץ ישראל, קרן רבינוביץי הייתה קשורה בשנים האחרונות בארבעה סרטים על השואה.
ההצלחה הגדולה של השנים האחרונות היא של הקולנוע הדוקומנטרי. קולנוע של אני, קולנוע של חשיפה.
אני לא מייצג את איגוד התסריטאים, ואני לא מסכים עם הרבה מהקביעות של ליאורה. אני לצערי חניך הגל החדש ותיאוריית האוטר.
המצב הוא לא כזה שאפשר להציג את התסריטאי כשווה ערך לבמאי.
רמת החשיפה מאוד מאוד חזקה. יש השפעות של הטלוויזיה, ריאליטי.
הריאליטי מתקשר עם עוד נושא, עליית הפריפריה. כותבים ובמאים באים היום מכל הפריפריות האפשריות ולכן המגוון הרבה יותר גדול ממה שהיה קיים קודם.

עלמה – אנחנו מרגישים היטב במגמת הקרנות.
אנחנו מרגישים שאנחנו היוצרים, כי אם נכבה את המחשב לא יקרה דבר. המעבר של הפוקוס לבמאי, הוא שמטריד אותנו. כל התסריטאים שבאולם מודעים למעמד המיוחד של התסריטאים. העבודה שלהם היא נייר, כל עוד הוא לא צולם.
גם כשתסריטאי מצטרף לבמאי הוא לא טכנוקרט, אבל נתפס לא פעם כאדם שנשכח בתהליך היצירה.
אנחנו לא קוראים תיגר על התיאוריות האלו, המוכרות לכולנו, אבל רוצים לבדוק אותן.

שניצר – התסריט הוא כרטיס העלייה הראשוני למטוס, גם אם בסופו של דבר, בקצה שרשרת המזון, באולם הקולנוע אני לא יודע להבדיל מי אחראי על התוצאה.
גם מהפכת הגל החדש החלה כמאמר שיצא נגד תסריטאות. במיוחד נגד שני תסריטאים מובילים.
ברגע שהמונוליטיות הישראלית נעלמה, השפה השתנתה: התמוטטות הגוש המזרחי, העלייה מאתיופיה וכו'.
ההצלחה הגדולה של "חתונה מאוחרת" ושל "עאטש" מאוד משמעותית. לא מדברים עברית. הדבר השני שקרה הוא האינתיפאדה הראשונה והשנייה, הישראלים החזירו את המפתחות, שהישראלים יעשו סרטים על ישראלים, והפלסטינים על פלסטינים.
הדת היהודית נקברה לגמרי בעבר (בקולנוע), אבל אז חל שינוי.
כשאני מגיע לבית קולנוע אני לא יודע מי שייך למה. הבמאי? הצלם? העורכים? או הצוות שבא מאוחר יותר לתקן את מה שעשו היוצרים הראשונים.

שחורי – אמות המידה היחידות שאני מכיר הן הערכים הקולנועיים של התסריט. וזהו. הדיאלוגים, ואיך התסריט כתוב. אין לנו שום אג'נדה שאנחנו רוצים להניף, ואבוי אם נעסוק בזה.

סימון – אני כאן בגלל מאמר שכתבתי לפני כמה שנים – האסתטיקה של סרטי קרנות, בגיליון הראשון של "מערבון".
התסריטאי של סרטי קרנות הולך על חבל דק – קוראיו אמורים להעריך אותו בשתי רמות, גם  ככלי לגיוס כספים.
ישראל, כמו אירופה, היא חלק ממועדון של מדינות שיכולות לדבר ביניהן ברמה המוסדית ולייצר קופרודוקציות.
"עלילות ג'יימס בארץ הקודש" – סרט שיכול להתרחש בבלגיה, עם המיעוטים שנפגשים. אני מבין אותו גם באופן אחר, על האסתטיקה שלו, המבנה.

בקולנוע הישראלי יש כמה בימאים שיצרו קורפוס שיכול לזהות אותם כאוטרים, אבל יצרן הסיפורים והדימויים איתם מתפלמסים הוא כניסת הטלוויזיה המסחרית.
כמישהו שכתב תסריט שסיים מסלול פיתוח בקרן לקולנוע, יש כמה דימויים שהצלחנו ליצר בקולנוע הישראלי שאנחנו עובדים מולם.
אני כותב מול שפת הטלוויזיה. שני הפרקים הראשונים של "עג'מי" מתרחשים ברמלה, עג'מי, שכם.

נכתב מאמר בהארץ על ביקור התזמורת…. – סימון לא מצליח להיזכר בשם הכותב, ומקהל אומרים לו שזו פארסה, על הנה, שהוא לא זוכר את שמו.

שחורי – העניין של הבמאי בשלב המיון השני והאחרון חשוב מאוד. אפשר לבוא עם תסריט מעולה ובמאי לא מוכר, ואי אפשר יהיה לגייס אגורה אחת.
כמה מהמפיקים הגדולים ביותר באירופה שאמונים על גיוס כספים אומרים במפורש – עזוב אותך מהתסריט, אני רוצה לדעת מי הבמאי.

עלמה – (לא הספקתי לעקוב אחר דבריה, אבל אפשר להסיק אותם מהתשובה של שחורי).

שחורי – אני יכול לעבור איתך על 140 הסרטים שאני חתום עליהם בקרן, ואני יכול להגיד בצער שהיו אולי רק 5-6 סרטים עם פורמולה ידועה מראש.

נחמן – בכל קרן יש תמיד אופציה להגיש את הסרט המוכן למקרה שטעינו. יש תמיד מסלול שמגישים ראף קאט, לכן שטותי להגיד שאנחנו מוטים.
מעולם לא חשבנו אם תסריט או תלוי קופרודוקציה.
"אור" הוא סרט מקומי. ככל שסרט ישראלי מקומי, הוא אוניברסלי יותר.
המקומיות היא זו שתביא את ההצלחה. אין לנו סרטי קופרודוקציה.
אני אוהב את הסרטים האיראניים, שהם הכי מקומיים שיש.

שחורי – אם היית אומר יש מכנה משותף בין הסרטים שיושבים על כסף ציבורי, אפשר לדבר על זה. יש כמה מאפיינים (ז'אנר, למשל). היינו שמחים אם מישהו היה מגיש לנו קומדיה רומנטית, אף אחד לא אומר שזה חייב להיות זבל טהור, אבל אכן זה לא קורה, ולכן אנחנו יוצאים בדיכאון מטורף מכל פסטיבל.

נחמן – במגוון הסרטים שהקרנות תומכות בהם יש ז'אנר שאנחנו תומכים בו המון – סרט מסע ישראלי, כל אותם סרטים שהדמויות יוצאות למסע. כרגע מופק סרט אימה, אני לא בטוח שאחת הקרנות לא תתמוך בו. אין לנו שום דבר נגד סרטי ז'אנר.

שניצר – חלק מהדיון הזה יכול להתקיים גם בפריז.
הדיון הוא גם על זה שחלק מהקולנוע הישראלי יכול להיחשב גם כצרפתי (האחים אלקבץ, קרן ידעיה).

שחורי – לא ראינו שהיוצרים הישראלים נדרשו לפשרות מכאיבות עם עצמם ואמונתם כתוצאה מהשקעה זרה.

סימון – הטענה שלי היא על התנאים בהם פועלות הקרנות. בין הישגי הקרנות הישראליות – היכולת לייצר מאצ'ינג. הקרנות מצליחות לגייס תקציב זהה למה שמקבלים בחוץ.
ההישג שקולנוע ישראלי כבר לא נחשב לקולנוע זר בישראל. יש אחד-שניים בשנה שמושכים מאות אלפי קוני כרטיסים.

הכוונה שלי היא להבין את הבעייתיות: היתכנות ההפקה קשורה ברמות שונות של קריאה. מצפון הכותב הוא חשוב, אבל המערכת לא בנויה על זה, וגם לא אמורה להיות בנויה. תחומים בהם לא נדרש גיוס כספים, כמו שירה, הם תחומים שמאפשרים הרבה יותר.
אביב טלמור (שדיבר בפאנל הקודם) לא היה מצליח להעביר את התסריט שלו על בית ביאליק.

עלמה – הדיאלוג אתכם (פונה לשחורי) הוא דיאלוג מתסכל, כי אתם משאירים 190 תסריטים בחוץ. ברור לי לפחות שיש מגמתיות מסוימת.

שניצר – כולם מפחדים. הקולנוע הישראלי לא עשה מעולם סרט על פרשייה פוליטית.
קהל: למה, "שיטת השקשוקה".
שניצר: זה סרט טלוויזיה. אני מדבר על קולנוע.
חטפתי מנחמן את המקרופון כדי להגיד שזה לא רק הקרנות, זה קשור לתסריטאים, מפיקים, גם לפני ההתקפה על הקרנות, ובזאת מיניתי את עצמי לעו"ד של שניכם.

נחמן – עלמה החזירה את השאלה למקום הנכון: של מי הסרט? ואני אומר שזה לא תפקיד הקרנות לקבוע. הסרט נמצא במפגש של התסריטאי, הבמאי, המפיק והקרן. ייתכן מצב שתסריטאי מגיש סרט כמועמד להפקה. אני אקדם בברכה את האופציה שתסריטאי יביים סרט, אם הוא יוכיח שהוא יכול לביים. יש שתיים שלוש צורות להוכיח את זה.
יש גם יחסי הרמוני בין תסריטאי לבמאי, כמו זה של קן לואץ' והתסריטאי שלו, או מישל גונדרי וצ'רלי קאופמן. זה לא תפקידה של הקרן לעסוק בכך.
מנהל הקרן יכול, אם הוא פסיכולוג דגול, ליצור זוגויות כאלו.

עלמה – הקרן, מתוקף היותה היום הנציגות היחידה שמחלקת את הכספים, יש לה מונופול.

שחורי – כולנו ביחד באותה סירה. מזה שבועות רבים לא מצטלם כלום. אנחנו לא רואים סרט שעומד לקרות עכשיו. הקרנות הוגבלו, ובתוך המגבלות הן עושות כמיטב יכולתן.
אני לא אומר שזה טוב ש-40% מהכסף לקולנוע הישראלי הוא מחו"ל, ושהמשקיע השני הוא ערוץ ארטה. אני לא מת משמחה.
השאלה היא אם אנחנו עושים את זה ב-30 מיליון שקל או ב-60.
כשמסתכלים על התנהלות הקרנות בארץ, הן מקבלות מכל העולם ציון הכי גבוה, בעיקר על ההעזה והליכה עם סיפורים שאף קרן בעולם לא היתה מעיזה לעשות, וזה בגלל שהמבנה הוא של עמותות, ולא של משרדי ממשלה. זה המזל של כל הענף, עם כל הקשיים שיש בו.
רוב הקרנות בעולם לא יקבלו לעולם תסריט בלי מפיק. אנחנו מהיום הראשון אמרנו, אין דבר כזה חובת מפיק.
רק בשורטליסט אנחנו בודקים את חבילת ההפקה.

סיגל – איך אפשר להרחיב את הספקטרום?

שחורי – תחום הילדים. ניסינו לקדם מסגרת של סרטים המיועדים לילדים. חשבנו שההורים שסוחבים את הילדים שלהם לכל ההצגות הפסיכיות ב-200-300 שקל לכרטיס, רוצים שתהיה להם אופציה לקחת אותם לסרט ישראלי לילדים. בעברית. אבל היוצרים לא רוצים לעשות את זה. זה לא מעניין אותם. בגלל החשיפה ובגלל הרייטינג. אנחנו מתעקשים בכוח להמשיך את המהלך הזה, והיוצרים הם הבעיה.
מישהו בקהל: הגשתי תסריט לסרט ילדים, וקיבלתי רק תשובה שלילית, בלי נימוק.

נחמן לשניצר – אזכיר את הסרט של ידידך מר אלוני (אודי) על דיר יאסין. זאת אומרת שהצד היוצר היה מוכן ליצור סרט שנוי במחלוקת.

שניצר – אני התכוונתי לקולנוע של פרשיות פוליטיות, לגבי אודי אלוני אתה צודק, אבל זה סרט חריג בנושא שלו ובמימון. זה גרם להצתה בחלק הדוקומנטרי של קרן רבינוביץ, בנושא הנכבה.אם אנחנו רוצים להידמות לקולנוע האירופי: רצח ארלוזורוב, מהומות ואדי סאליב – אין בחירה של יוצרים בנושאים האלו בקולנוע עלילתי.

סימון – "הבודדים", מתייחס לאירוע היסטורי מסוים.
חוץ מזה אנחנו ברגע מקרטיסטי בכמה רמות, למשל, בן דרור ימיני, שעל סמך הצעה של פרויקט, קרא לפטר אדם מעבודתו, וזה דבר מאוד קיצוני.

שניצר – מה אתה מסתכל עלי, הוא האשים אותי בהכחשת השואה.

תם ונשלם. תכף אערוך קצת.
זהו, ערכתי והגהתי. אם יש מי מהדוברים או מהמשתתפים שרוצה לתקן אותי או להוסיף דבר מה, בבקשה. כתבו לי.

בדרכים, פרק א'

ניסיתי (יחד עם יגאל) להעלות את הראיון מדוקומנטרי לבלוג כעשר פעמים. לא הצלחנו מכל מיני סיבות ותקלות. אבל אל דאגה, נמשיך בשבוע הבא. השאלה היא אם לא מדובר ברמז קוסמי: רדי מזה, כנראה שהסרט לא צריך לעלות לאוויר.

בשבוע האחרון התקדמתי בכחמשמאות צעדים עם הסרט הדוקומנטרי שאני יוזמת. אני בשלב התחקיר כעת, והתענוג הוא לא יתואר. לצורך התחקיר אני נפגשת עם לא מעט אנשים, ונוסעת ברחבי הארץ. למרחקים קצרים בקטנוע, למרחקים גדולים יותר אני נעזרת בשירותי אגד ורכבת ישראל.
מה שיפה בפגישות שלי עם האנשים ובראיונות איתם זה שהכל מתחבר בסופו של דבר: נוצר מעין פאזל, אולי חוליות בשרשרת יהיה יותר מדויק לומר.
כצפוי, הגעתי למקומות שלא הייתי בהם אף פעם, וגם לא הייתי מגיעה, אלמלא הסרט. מה שמעניין, מבחינת ההתפתחות האישית שלי היא שנפתח בפני עולם אחר שלא עניין אותי קודם. ההתקרבות ל- והחקירה של תקופות ומאורעות ואנשים ואירועים מתנהלת כמו סיפור בלשי. בסופו של דבר, בסופו של תחקיר תהיה לי איזושהי תמונה גדולה יותר, שלמה ורחבה שתורכב מכל הפרטים הקטנים הנאספים כעת. מתוך כל התמונה אצטרך לברור חלק קטן ולהרכיב ממנו את הסרט שלי. איך זה יקרה? מה יהיה בו? בנקודה הזו בזמן אני עוד לא יודעת. הכל עדיין מעורפל. יעברו עוד כמה שחרים עד שיתפוגג הערפל.

למרות שהייתי צריכה להתרגל, אני חייבת להודות שמראה קשתות הזהב של מקדונלדס בכל כמה קילומטרים הוא בלתי נסבל. אתם לא מאמינים כמה סניפים יש בארץ. עשרות. עשרות. איך זה שאין רשת פלאפליות או חומוסיות במקום ההמבורגרים התעשייתיים האלו? זה הרי הרבה יותר מתאים למקום שבו אנחנו חיים, ולמזרח התיכון, איך יכול להיות שהרשת המטופשת הזו חולשת על כל כמה מטרים רבועים בצדי הדרכים ובמרכזי הערים? היוניפורמיות הזו בלתי נסבלת, פשוט דוחה תנשמה. הצהוב, האדום, המזון הפרימיטיבי ודל המשכל הזה. לא הגיוני.

התחנה המרכזית בעפולה לא השתנתה מאז שהייתי פוקדת אותה במדי אל"ף כל סוף ותחילת שבוע. פעם זו הייתה נקודת עצירה של האוטובוס שירד מרמת הגולן או שהגיע מהמרכז. רבע שעה כדי לרדת לשירותים המצחינים ולקנות סנדוויץ'. איך ייתכן שכל הרציפים, כל המבנה, הכל נשאר כפי שהיה אז?

מאוחר יותר הייתי מגיעה לחבר שלי שגר שם. זו הייתה נסיעה פעם בשבוע, לעתים בתדירות נמוכה יותר, שהייתה מלווה תמיד בשברונות לב ובמפחי נפש לרוב. הנסיעה חזרה הייתה הכי קשה, כי זו הייתה הנקודה בה הפגישה הבאה הייתה הכי רחוקה שאפשר לתאר. אולי הביקורים הבאים שלי באזור יתקנו את הלב המחורר מאז.

דוקו צ'אלנג: אני ב"דוקומנטרי" של רינו צרור

התוכנית בהשתתפותי שודרה אמש, אבל בגלל שלא הייתי בטוחה, לא הודעתי מראש. איך יצא? די מצחיק.
הקלטתי ביס מקס, ואז צילמתי את הראיון עם המצלמה שלי, שיכולה כמובן גם לצלם וידיאו.
כן, קצת פרימיטיבי, אבל אני לא יודעת איך מצלמים באמצעים שיש לי ישירות מהטלוויזיה.
אחר כך הצלחתי להעלות את הקובץ מהמצלמה למחשב ולהמיר אותו. אבל אז רציתי להעלות אותו לבלוג, והתברר לי שהוא כבד מדי. ניסיתי לשלוח אותו לסייענים במייל כדי שיעזרו לי, ואי אפשר – כבד מדי. ניסיתי להעלות את הקובץ ל-you tube, ואחרי כמה שעות מאמץ של האתר, קיבלתי הודעת שגיאה. בקיצור, אני לא יודעת מה לעשות עם הקובץ הגדול עכשיו.
אם יש הסברים או עצות, אשמח.
ובינתיים, כמה פריימים.

rino1

rino2

rino3

rino4

rino5

rino6

כל פוסטי דוקו צ'אלנג'.

רגע לפני שהאייפון החדש מגיע

באוגוסט 2007 חלפה באוושה אורגזמת ענק בקרב קהיליית ה-early adopters המקומית. "האייפון נפרץ ועובד בישראל" – איזה כותרת מרגשת. הראש היהודי שוב עשה את הבלתי אפשרי. דקה אחרי פרסום הידיעה כבר אחז אחד מחבריי במכשיר. הוא ערך ערב לכבודו, הגיע איתו למקום האירוע כשהמכשיר השחרחר חבוק בחיקו, ונתן סיבוב קצר עליו לכל מי שרצה. מאחר שמדובר במתלהב סדרתי (כשאני בתפקיד המתאכזבת), אי אפשר היה לשמוע ממנו מילה רעה על המכשיר במשך חודשים ארוכים. גם כשהבעתי הסתייגות מהפריצה הישראלית זכיתי לקריאות בוז בלבד. אבל לאט לאט, הלכה ההתלהבות שלו ודעכה. והוא לא היה היחיד. הו, לא.

iphone
איזו יד יפה

מאחר שהיום  מדינת ישראל שוב בהיסטריה, כי האייפון עומד לעבור גיור כהלכה, וייובא לארץ על ידי פלאפון ופרטנר באוקטובר הקרוב, ורגע לפני שאתם מחייגים להזמין את הנחשק, חזרתי למתלהב המאוכזב כדי שיספר מה קרה לאהוב נפשו.

מה הלהיב אותך באייפון מלכתחילה?
"מה שהלהיב אותי היה מה שנחזה להיות ממשק משתמש ידידותי ויפהפה".

ומה קרה בפועל?
"בפועל התבררו כמה דברים: הממשק דפוק לחלוטין ובשביל כל פעולה צריך לעבור המון שלבים בדרך. כך למשל, צריך כמה וכמה הקשות (משהו כמו שבע פעולות – אני כבר לא זוכר בדיוק כי המכשיר הוצא משימוש) על מנת לעבור מהודעת SMS פתוחה לשיחת טלפון מתוך ספר הטלפונים".

וזה לא הכל, אם אני זוכרת נכון.
"כל הפונקציות החשובות לא עובדות בו כמו שצריך:
1. הצלצול חלש ואם אתה לא קרוב אליו או שהוא בתוך תיק, לא שומעים אותו.
2. הפונקציה של דיבור ברמקול למעשה לא קיימת. אתה לא שומע כלום ולא שומעים אותך.
3. החיבור של הטלפון ל-blue tooth מוגבל ובעייתי.
4. למעשה אי אפשר לדבר בטלפון בלי האוזנייה. כל נגיעה של האוזן במסך גורמת להפעלה של הפונקציות השונות שמופיעות על המסך, לרבות צפצופים וחיוג של שיחה נוספת (בעודך בשיחה הראשונה)".

כמה עלה התענוג המפוקפק?
"המכשיר עלה לי 2,500 ₪ אצל משווק טלפונים באיזור הבורסה ברמת גן".

ולמה נפרדתם בסופו של דבר, הרי אני זוכרת אותך מגן עליו בחירוף נפש, תוך שאתה מקלל אותו.
"זנחתי אותו כי המסך נשבר כתוצאה מנפילה פשוטה ורגילה (עלות של כמה מאות ₪). בטלפון אחר זה לא היה קורה בחיים".

מתי זה קרה?
"זנחתי אותו סופית לפני כחודש, אחרי שתקופה ארוכה עשיתי שימוש בשני טלפונים: האייפון והסוני אריקסון הישן שלי".

בכל זאת, יש לך משהו טוב להגיד עליו?
"כן. הוא היה יכול להיות פצצה של טלפון, אם היו דואגים לתקן את כל הבעיות שלו".

אז אולי זה יקרה עכשיו: אוטוטו הוא עומד להגיע לארץ, ובמחיר נמוך להדהים מזה שאתה שילמת – הטענה היא שזה יעלה לנו כמאתיים דולרס. תיתן לו צ'אנס נוסף?
"כמובן. בכפוף לכך שאבדוק שכל הבעיות תוקנו (שמעתי שכך הדבר). אחרת אין מצב".

מתל אביב לכפר סבא תוך…….

כמה זמן נמשכת נסיעה לכפר סבא? תלוי את מי שואלים, תלוי מאיפה, תלוי מי נוסע ואיך. למיטב זכרוני לא הייתי בכפר סבא מימי. לא יצא, נו, לא היו לי בה עיסוקים משום סוג. היום הייתי חייבת. פגישת עבודה. לא היה ספק שעלי להגיע עם הקטנוע.

אבל איך מגיעים לכפר סבא? איפה היא בכלל?
אם שואלים את וואלה! מפות מקבלים את התדריך הבא (חסכתי את ההתחלה הלא מעניינת. כאילו שההמשך יותר מעניין):

10.     המשך ישר בביאליק
11.     תפנה שמאלה ותעלה על רמפה לאיילון צפון
12.     השתלב לאיילון צפון
13.     השתלב שמאלה לאיילון צפון
14.     צא ביציאה מחלף גלילות לכביש 5 מזרח
15.     השתלב ימינה על רמפה לכביש 5 מזרח
16.     השתלב לכביש 5
17.     השתלב שמאלה לכביש 5
18.     השתלב ימינה לכביש 40
19.     פנה ימינה לכביש 40
20.     פנה שמאלה לוייצמן
21.     פנה ימינה להתע"ש
22.     בכיכר תצא ביציאה השניה להשאר על התע"ש
23.     סיים את הנסיעה בהתע"ש
אורך המסלול הוא 27.6 ק"מ, זמן נסיעה משוער 28 דקות

mapa1

לא אתייחס לפניות בלשון זכר. לא משנה כרגע. ההוראות האלו הן מנדרינית עבורי. איך נראית רמפה? בטוח שאצליח להשתלב לכביש 5? ולכביש 40? איך אצליח גם לקרוא באיזה כביש אני וגם להשתלב כשכולם טסים במהירות 120 קמ"ש ואני מגיעה ל-80 ברגעיי הטובים?

נעזרתי בשותפי לפגישה, שהציע את כביש 4, העובר בצומת גהה (זה אני מכירה היטב), בטענה שההסבר דלעיל הוא שיא הצ'קמוק. אחרי הסברים מפורטים ומהפכניים ממנו יצאתי לדרך. נסעתי את ז'בוטינסקי, והייתי צריכה לפנות שמאלה בצומת גהה. אלא שאין שמאלה בצומת, בכפוף לדעתו החולקת של השותף. המשכתי, הפרסתי פרסה וימינה לכביש האמור. אבל תוך זמן קצר מצאתי את עצמי על משהו (רמפה?) עושה עיקול ימינה לכיוון >>> אה! תל אביב! איך? זאת לא אדע.

נסעתי נסעתי, והנה אני בצומת רפאים ברמת אביב. מסביבי מדבר אנושי. רק בניינים גבוהים הקמלים באור השמש המרושעת. ממדרכה מוצלת התקשרתי לשותף, שנמצא אי שם במודיעין, ועוד לא יצא לדרך. עד כה עברו כ-40 דקות נסיעה. השותף ההמום לא הבין איך הגעתי לאן שהגעתי. גם אני לא הבנתי. אז מה?

הוא ניסה להסביר לי איך להגיע לאיילון צפון. לא הבנתי. עוד רבע שעה חלפה, כשברקע הוא צועק לילדים שלו שיתנו לו כבר את המפתחות כי הוא מאחר. הבנתי שלא אוושע ממנו, עליתי על החמוד ורכבתי לאן שנשאוני הרוח והרמזורים הירוקים.

mapa2

איכשהו מצאתי את עצמי על הכביש הפנימי המקביל לתל ברוך, ומשם לגלילות כבר היה קל. עליתי על המחלף האימתני, בו כבר נתקלתי בתחילת דרכי הקטנועית, שהסדרי התנועה בו שונים ומשונים, ונבנים ומתחלפים, מג'עג'עים כקפליה של רקדנית בטן, ונסעתי לפי השילוט ועל סמך חושיי הקהים. מתברר שהצלחתי, אף שלא ברור לי עד רגע זה אם השתלבתי ל-5 ול-40. בסוף הגעתי לצומת מורשה (נדמה לי), ומשם שמאלה, כפר סבא! ובשלט הבא – עוד 8 ק"מ. לא האמנתי.

אחרי שהגעתי לעיר הלא ברורה שאלתי עוד שני אזרחים איפה היעד שלי, ותוך רבע שעה נוספת, כפסע ביני לבין טירה, הגעתי.
כמה זמן נמשך הטיול שלי? כמעט שעתיים ו-45 ק"מ.

בדרך חזרה, שגם אותה עשיתי תוך גישושים וניחושים, שלא במפתיע, המדרון היה תלול יותר. שותפי הלא מסוקס, שביקשתי ממנו שילווה אותי כברת דרך ממונעת עד שיעלה על כביש 6 שלו, נעלם לי ברגע שיצא מהחניה של הבניין בו נערכה פגישתנו. הגברים של היום, ישמרני האל.

1. יש GPS לשני גלגלים?

2. אז איפה זה כפר סבא?

3. ומה קורה בה בדיוק?

שלום לך עצלות

התקשרה אלי מישהי מהוצאת ידיעות אחרונות וביקשה שאחזור אליה. מיד התרגשתי, שהרי הטלפונים היחידים שאני מקבלת מידיעות הם ממחלקת המנויים, שהייתה שמחה, למשל, להציע לי איזו הטבה, אם רק היו לי ילדים או נכדים.

חזרתי אליה, מקווה שהחוזה לכתיבת ספר בדרך. מתברר שלא, ששוב הפנטזיות שלי מוליכות אותי למקומות שאיש בכלל לא חשב עליהם, ואף אחד בידיעות לא מציע לי לכתוב כלום.

האישה החביבה רצתה לשלוח לי ספר – דק – כך הרגיעה אותי. אבל למה? שאלתי. כי זה מתאים לך, היא אמרה. ומה אני צריכה לעשות איתו, או בשבילו? "קודם תקראי, אחר כך נדבר", ענתה לי.

"רגע, את יודעת בכלל מה אני עושה היום?" שאלתי אותה, שהרי ידוע לי שליחצ"נים יש לעתים רשימות ישנות ולא מעודכנות, ואולי אני רשומה אצלה עדיין כמי שעובדת באחד העיתונים. אמרה לי, "כן, אני יודעת". לא חקרתי במופלא אם באמת יודעת היא, ומה היא יודעת, ואמרתי לה, בסדר נו, שלחי, לא אגיד לא.

וכך הגיע אלי הספר שלום לך עצלות (קורין מאייר, הוצאת בבל). כשהתחלתי לדפדף בו חשבתי שאולי באמת יודעים שם, בהוצאה, מה אני עושה, שהרי הוא בהחלט התכתב עם שני פוסטים שלי מהזמן האחרון: האחד, קחו את הזמן, לא, בעצם החזירו אותו, על הזוועה שבעבודה מול ארגונים, והשני, שנת העצמאות שלי, על השנה הראשונה, כלומר האחרונה, בה נפרדתי ממעמד השכירה המתסכל, והתחלתי לנהל את עסקיי הפעוטים בעצמי.
וגם עם אחד יותר ותיק: כותרת המשנה של הספר היא "למה לא משתלם לעבוד קשה", ועם זה אני לא יכולה שלא להסכים, הרי כתבתי גם את וורקוהוליזם? הכי Out.

באופן מפתיע להרגלי הקריאה הנלוזים שלי בשנים האחרונות התחלתי לקרוא את הספר וגמרתי אותו ממש תוך כמה ימים, ועבורי זה הישג שקשה לתאר (אני עדיין קוראת את אישה בורחת מבשורה, וכשאגמור לקרוא אותו, בתום שנה לקריאה, אקדיש לכך פוסט שלם, עם צילום של הספר מרוט האוזניים).

מאז שקיבלתי את הספר לא חזרה אלי גברת ידיעות אחרונות (אני יודעת את שמה, אבל לא יודעת אם היא רוצה בפרסום), אבל מצאתי את שלום לך עצלות ראוי לפוסט.

azlut

מאייר, שלמדה כלכלה, יחסים בינלאומיים ופסיכואנליזה עבדה שנים רבות בחברת חשמל (הצרפתית), ופרסמה כמה ספרי פסיכואנליזה. מאז שפרסמה את הספר הזה, שהפך לרב מכר, כך על פי הכתוב בתחילתו, היא מתמסרת לפסיכואנליזה ולכתיבה. נו, גם אני רוצה! אה, בעצם זה מה שאני עושה, אבל לא מספיק.

מאייר יורקת אש וגופרית על ארגונים, מסבירה שאבד עליהם הכלח ומצווה על ילדיה שלעולם לא יעבדו באחד כזה, אחרת אמא ואבא יהיו מאוד מואכזבים.

הפיכת הסימנים. ככל שהארגון הגדול מדבר יותר על משהו, כך הולך ומתמעט אותו משהו. לדוגמה, הוא 'משיב למקצועות את ערכם' ברגע שהם נעלמים; הוא משמיע גרגורי נחת מה'אוטונומיה' אך במקביל צריך למלא טופס בשלושה עותקים לכל עניין של מה בכך ולבקש חוות דעת משישה אנשים כדי להחליט החלטות חסרות ערך; הוא מציב בחזית את ה'אתיקה' בזמן שאינו מאמין עוד בשום דבר מוחלט

מדהים. זו בדיוק החוויה שלי מארגון מולו אני מתמודדת כעת. אין קץ לתסכול.
ומאייר ממשיכה:

השיח בארגון מתנהל בתנועה מעגלית, כמו נחש הנושך את זנבו. די לקחת רעיון ולמתוח את החוט עד הקצה: באופן בלתי נמנע, חוזרים להתחלה. הארגון הוא יקום שבו לעתים קרובות הישיבה היא תכלית העבודה, והפעולה היא המטרה הסופית של הפעולה (אלא אם כן המצב הפוך).

אני כבר בין המשוכנעים, אבל בסופה של קריאה, ואחרי מיליון דוגמאות ולגלוג אין קץ על הארגון וקרביו, כל אדם שימצא את עצמו בבוקר שלמחרת הקריאה קם וצועד לארגון שלו בששון, ירגיש אידיוט מושלם. לטובת אלו, הנה, מתוך הספר, עשרת הדיברות לעובדים (יש הרחבה לכל סעיף, אני מקצרת):

* השכיר הוא בן דמותו המודרני של העבד.
* אין טעם לרצות לחזק את השיטה או להתנגד לה. זה רק יחזק אותה.
* מה שאתה עושה הוא חסר תועלת בסופו של דבר, ואפשר למצוא לך מחליף מהיום למחר בדמות האידיוט הראשון שיגיע.
* לא ישפטו אותך על אופן הביצוע של עבודתך, אלא על היכולת שלך לסגל את עצמך בתבונה למודל שהארגון מקדם.
* אל תסכים לעולם לקבל על עצמך משרה נושאת אחריות. אתה תאלץ לעבוד יותר ללא תמורה.
* בארגונים הגדולים ביותר, בחר במשרות המועילות פחות. ככל שתקטן התועלת של המשרות הללו כך תקטן האפשרות לכמת את התרומה שלך.
* מהרגע שתויקת בארונית, הימנע בעיקר משינויים: מקרב המנהלים, מפטרים רק את הבולטים ביותר.
* למד לזהות לפי סימנים מוצנעים… את אלה שמטילים ספק במערכת כמוך.
* כאשר אתה משבץ בעבודה אנשים שמעמדם בארגון זמני, התייחס אליהם בלבביות, שכן אל תשכח לעולם שהם היחידים שעובדים באמת.
* שנן לעצמך היטב, שכל האידיאולוגיה המגוחכת הזאת שהארגון מניע ומקדם אינה אמיתית… כל העסק הזה קיומו זמני ולבטח יתמוטט, הרי סטאלין כבר אמר שבסופו של דבר המוות תמיד מנצח. הבעיה היא לדעת מתי.

דוקו צ'אלנג'/ אצל רינו צרור

כמו עם כל דבר בחיים, גם עם הטלוויזיה יש לי יחסים ארוכים וטעונים ומורכבים. זה כעשור, למעשה מאז שהתחלתי בקריירת ביקורת הקולנוע שלי, אני מבקרת באולפני הטלוויזיה השונים. בשנים הראשונות זה היה לצורכי ביקורות קולנוע או אירועים קולנועיים, אחר כך על ענייני לא רוצה ילדים המדכדכים, הייתה לי אפילו אפיזודה קצרה עם גילוי נאות של חנן עזרן, ובאחרונה אפיזודה מיותרת עם תיק תקשורת. חוץ מזה היו המון תוכניות בוקר, ערב ועוד.

בחלק מהמקרים הצטערתי לאחר מעשה, לרוב בגלל הזמן הקצר, ההכנות לפני הנסיעות, הקימה המוקדמת, ועוד. בשנה האחרונה אני מצליחה להביא את עצמי יותר ויותר פעמים להגיד "לא". למשל השבוע ביקשו ממני משלוש תוכניות שונות לבוא ולדבר על דודו טופז. החלטתי שלא, אני לא מוכנה להצטרף למקהלת העיתונאים שמאשימים את ערוץ 2, וגם לא למגני התקשורת והמשטרה. פשוט לא רציתי חלק בסימפוזיון, בבלוג השני שלי, ולווט, כתבתי כל מה שהיה לי להגיד בנושא, בעצם גם שם כתבתי הרבה יותר מדי, וזהו.

חברים שסיפרתי להם איך אמרתי "לא" טענו שמדובר בטעות, כי הנראוּת הכי חשובה, בעיקר עכשיו, כשאני רוצה לקדם כל מיני פרויקטים שלי. יכול להיות, אבל נמאס לי ולא בא לי.

רק להופעה טלוויזיונית אחת אמרתי "כן" השבוע, לתוכנית "דוקומנטרי עם רינו צרור" בחינוכית. וזה למה? בגלל הנושא, דוקו צ'לאנג', ובגלל שידעתי שאוכל לדבר יותר מדקה וחצי, ובגלל שאני מחבבת את בעל הבית.

אז הצטלמתי היום, יחד עם אבי וייסבלאי הראוי (למדתי שוייסבלאי זה עופרת לבנה, ושהוא לא מצא מקום לסרט נוסף שלו, "32 דקות" על האנשים שמאחורי מגילת העצמאות – הנגר שבנה את השולחן, למשל) הזוכה במקום הראשון בתחרות, שדיבר על האישה עם מצלמת הקולנוע, ואילו אני דיברתי על המקום הכי נמוך בתל אביב, ועל עצמי (כך בלעה ולווט את דבורית). היה נעים ונחמד מאוד, צרור הוא מהמראיינים שגם מקשיבים למרואייניהם, וגם באמת מתעניינים במה שמספרים להם. וכשנודע לי שהתוודע לתחרות דרך לחיות את חייה, בכלל רוויתי נחת.

עד כדי כך הייתי זחוחה, שמצאתי את עצמי אומרת את המילים "באסה" ו"באמש'ך", במהלך ההקלטה. איזה בושות. לא יודעת מה עבר עלי, בחיי.

אז ניתן להבין שנהניתי מאוד מהראיון המשולש, ואני מקווה שהתוצאה תהיה מענגת כמו ההשתתפות. מתי ישודר? עוד לא ברור. אודיע.

לפוסטים הקודמים של דוקו צ'אלנג'
0. התקבלנו
1. ההזנקה
2. היום הראשון
3. השני
4. השלישי
5. הרביעי-חמישי
6. ה-mix

7. היום הגדול

8. הסוף
9. הזוכים
10. כל הסרטים
11. השידור ביס דוקו