שלום לך עצלות

התקשרה אלי מישהי מהוצאת ידיעות אחרונות וביקשה שאחזור אליה. מיד התרגשתי, שהרי הטלפונים היחידים שאני מקבלת מידיעות הם ממחלקת המנויים, שהייתה שמחה, למשל, להציע לי איזו הטבה, אם רק היו לי ילדים או נכדים.

חזרתי אליה, מקווה שהחוזה לכתיבת ספר בדרך. מתברר שלא, ששוב הפנטזיות שלי מוליכות אותי למקומות שאיש בכלל לא חשב עליהם, ואף אחד בידיעות לא מציע לי לכתוב כלום.

האישה החביבה רצתה לשלוח לי ספר – דק – כך הרגיעה אותי. אבל למה? שאלתי. כי זה מתאים לך, היא אמרה. ומה אני צריכה לעשות איתו, או בשבילו? "קודם תקראי, אחר כך נדבר", ענתה לי.

"רגע, את יודעת בכלל מה אני עושה היום?" שאלתי אותה, שהרי ידוע לי שליחצ"נים יש לעתים רשימות ישנות ולא מעודכנות, ואולי אני רשומה אצלה עדיין כמי שעובדת באחד העיתונים. אמרה לי, "כן, אני יודעת". לא חקרתי במופלא אם באמת יודעת היא, ומה היא יודעת, ואמרתי לה, בסדר נו, שלחי, לא אגיד לא.

וכך הגיע אלי הספר שלום לך עצלות (קורין מאייר, הוצאת בבל). כשהתחלתי לדפדף בו חשבתי שאולי באמת יודעים שם, בהוצאה, מה אני עושה, שהרי הוא בהחלט התכתב עם שני פוסטים שלי מהזמן האחרון: האחד, קחו את הזמן, לא, בעצם החזירו אותו, על הזוועה שבעבודה מול ארגונים, והשני, שנת העצמאות שלי, על השנה הראשונה, כלומר האחרונה, בה נפרדתי ממעמד השכירה המתסכל, והתחלתי לנהל את עסקיי הפעוטים בעצמי.
וגם עם אחד יותר ותיק: כותרת המשנה של הספר היא "למה לא משתלם לעבוד קשה", ועם זה אני לא יכולה שלא להסכים, הרי כתבתי גם את וורקוהוליזם? הכי Out.

באופן מפתיע להרגלי הקריאה הנלוזים שלי בשנים האחרונות התחלתי לקרוא את הספר וגמרתי אותו ממש תוך כמה ימים, ועבורי זה הישג שקשה לתאר (אני עדיין קוראת את אישה בורחת מבשורה, וכשאגמור לקרוא אותו, בתום שנה לקריאה, אקדיש לכך פוסט שלם, עם צילום של הספר מרוט האוזניים).

מאז שקיבלתי את הספר לא חזרה אלי גברת ידיעות אחרונות (אני יודעת את שמה, אבל לא יודעת אם היא רוצה בפרסום), אבל מצאתי את שלום לך עצלות ראוי לפוסט.

azlut

מאייר, שלמדה כלכלה, יחסים בינלאומיים ופסיכואנליזה עבדה שנים רבות בחברת חשמל (הצרפתית), ופרסמה כמה ספרי פסיכואנליזה. מאז שפרסמה את הספר הזה, שהפך לרב מכר, כך על פי הכתוב בתחילתו, היא מתמסרת לפסיכואנליזה ולכתיבה. נו, גם אני רוצה! אה, בעצם זה מה שאני עושה, אבל לא מספיק.

מאייר יורקת אש וגופרית על ארגונים, מסבירה שאבד עליהם הכלח ומצווה על ילדיה שלעולם לא יעבדו באחד כזה, אחרת אמא ואבא יהיו מאוד מואכזבים.

הפיכת הסימנים. ככל שהארגון הגדול מדבר יותר על משהו, כך הולך ומתמעט אותו משהו. לדוגמה, הוא 'משיב למקצועות את ערכם' ברגע שהם נעלמים; הוא משמיע גרגורי נחת מה'אוטונומיה' אך במקביל צריך למלא טופס בשלושה עותקים לכל עניין של מה בכך ולבקש חוות דעת משישה אנשים כדי להחליט החלטות חסרות ערך; הוא מציב בחזית את ה'אתיקה' בזמן שאינו מאמין עוד בשום דבר מוחלט

מדהים. זו בדיוק החוויה שלי מארגון מולו אני מתמודדת כעת. אין קץ לתסכול.
ומאייר ממשיכה:

השיח בארגון מתנהל בתנועה מעגלית, כמו נחש הנושך את זנבו. די לקחת רעיון ולמתוח את החוט עד הקצה: באופן בלתי נמנע, חוזרים להתחלה. הארגון הוא יקום שבו לעתים קרובות הישיבה היא תכלית העבודה, והפעולה היא המטרה הסופית של הפעולה (אלא אם כן המצב הפוך).

אני כבר בין המשוכנעים, אבל בסופה של קריאה, ואחרי מיליון דוגמאות ולגלוג אין קץ על הארגון וקרביו, כל אדם שימצא את עצמו בבוקר שלמחרת הקריאה קם וצועד לארגון שלו בששון, ירגיש אידיוט מושלם. לטובת אלו, הנה, מתוך הספר, עשרת הדיברות לעובדים (יש הרחבה לכל סעיף, אני מקצרת):

* השכיר הוא בן דמותו המודרני של העבד.
* אין טעם לרצות לחזק את השיטה או להתנגד לה. זה רק יחזק אותה.
* מה שאתה עושה הוא חסר תועלת בסופו של דבר, ואפשר למצוא לך מחליף מהיום למחר בדמות האידיוט הראשון שיגיע.
* לא ישפטו אותך על אופן הביצוע של עבודתך, אלא על היכולת שלך לסגל את עצמך בתבונה למודל שהארגון מקדם.
* אל תסכים לעולם לקבל על עצמך משרה נושאת אחריות. אתה תאלץ לעבוד יותר ללא תמורה.
* בארגונים הגדולים ביותר, בחר במשרות המועילות פחות. ככל שתקטן התועלת של המשרות הללו כך תקטן האפשרות לכמת את התרומה שלך.
* מהרגע שתויקת בארונית, הימנע בעיקר משינויים: מקרב המנהלים, מפטרים רק את הבולטים ביותר.
* למד לזהות לפי סימנים מוצנעים… את אלה שמטילים ספק במערכת כמוך.
* כאשר אתה משבץ בעבודה אנשים שמעמדם בארגון זמני, התייחס אליהם בלבביות, שכן אל תשכח לעולם שהם היחידים שעובדים באמת.
* שנן לעצמך היטב, שכל האידיאולוגיה המגוחכת הזאת שהארגון מניע ומקדם אינה אמיתית… כל העסק הזה קיומו זמני ולבטח יתמוטט, הרי סטאלין כבר אמר שבסופו של דבר המוות תמיד מנצח. הבעיה היא לדעת מתי.