שלום לך עצלות

התקשרה אלי מישהי מהוצאת ידיעות אחרונות וביקשה שאחזור אליה. מיד התרגשתי, שהרי הטלפונים היחידים שאני מקבלת מידיעות הם ממחלקת המנויים, שהייתה שמחה, למשל, להציע לי איזו הטבה, אם רק היו לי ילדים או נכדים.

חזרתי אליה, מקווה שהחוזה לכתיבת ספר בדרך. מתברר שלא, ששוב הפנטזיות שלי מוליכות אותי למקומות שאיש בכלל לא חשב עליהם, ואף אחד בידיעות לא מציע לי לכתוב כלום.

האישה החביבה רצתה לשלוח לי ספר – דק – כך הרגיעה אותי. אבל למה? שאלתי. כי זה מתאים לך, היא אמרה. ומה אני צריכה לעשות איתו, או בשבילו? "קודם תקראי, אחר כך נדבר", ענתה לי.

"רגע, את יודעת בכלל מה אני עושה היום?" שאלתי אותה, שהרי ידוע לי שליחצ"נים יש לעתים רשימות ישנות ולא מעודכנות, ואולי אני רשומה אצלה עדיין כמי שעובדת באחד העיתונים. אמרה לי, "כן, אני יודעת". לא חקרתי במופלא אם באמת יודעת היא, ומה היא יודעת, ואמרתי לה, בסדר נו, שלחי, לא אגיד לא.

וכך הגיע אלי הספר שלום לך עצלות (קורין מאייר, הוצאת בבל). כשהתחלתי לדפדף בו חשבתי שאולי באמת יודעים שם, בהוצאה, מה אני עושה, שהרי הוא בהחלט התכתב עם שני פוסטים שלי מהזמן האחרון: האחד, קחו את הזמן, לא, בעצם החזירו אותו, על הזוועה שבעבודה מול ארגונים, והשני, שנת העצמאות שלי, על השנה הראשונה, כלומר האחרונה, בה נפרדתי ממעמד השכירה המתסכל, והתחלתי לנהל את עסקיי הפעוטים בעצמי.
וגם עם אחד יותר ותיק: כותרת המשנה של הספר היא "למה לא משתלם לעבוד קשה", ועם זה אני לא יכולה שלא להסכים, הרי כתבתי גם את וורקוהוליזם? הכי Out.

באופן מפתיע להרגלי הקריאה הנלוזים שלי בשנים האחרונות התחלתי לקרוא את הספר וגמרתי אותו ממש תוך כמה ימים, ועבורי זה הישג שקשה לתאר (אני עדיין קוראת את אישה בורחת מבשורה, וכשאגמור לקרוא אותו, בתום שנה לקריאה, אקדיש לכך פוסט שלם, עם צילום של הספר מרוט האוזניים).

מאז שקיבלתי את הספר לא חזרה אלי גברת ידיעות אחרונות (אני יודעת את שמה, אבל לא יודעת אם היא רוצה בפרסום), אבל מצאתי את שלום לך עצלות ראוי לפוסט.

azlut

מאייר, שלמדה כלכלה, יחסים בינלאומיים ופסיכואנליזה עבדה שנים רבות בחברת חשמל (הצרפתית), ופרסמה כמה ספרי פסיכואנליזה. מאז שפרסמה את הספר הזה, שהפך לרב מכר, כך על פי הכתוב בתחילתו, היא מתמסרת לפסיכואנליזה ולכתיבה. נו, גם אני רוצה! אה, בעצם זה מה שאני עושה, אבל לא מספיק.

מאייר יורקת אש וגופרית על ארגונים, מסבירה שאבד עליהם הכלח ומצווה על ילדיה שלעולם לא יעבדו באחד כזה, אחרת אמא ואבא יהיו מאוד מואכזבים.

הפיכת הסימנים. ככל שהארגון הגדול מדבר יותר על משהו, כך הולך ומתמעט אותו משהו. לדוגמה, הוא 'משיב למקצועות את ערכם' ברגע שהם נעלמים; הוא משמיע גרגורי נחת מה'אוטונומיה' אך במקביל צריך למלא טופס בשלושה עותקים לכל עניין של מה בכך ולבקש חוות דעת משישה אנשים כדי להחליט החלטות חסרות ערך; הוא מציב בחזית את ה'אתיקה' בזמן שאינו מאמין עוד בשום דבר מוחלט

מדהים. זו בדיוק החוויה שלי מארגון מולו אני מתמודדת כעת. אין קץ לתסכול.
ומאייר ממשיכה:

השיח בארגון מתנהל בתנועה מעגלית, כמו נחש הנושך את זנבו. די לקחת רעיון ולמתוח את החוט עד הקצה: באופן בלתי נמנע, חוזרים להתחלה. הארגון הוא יקום שבו לעתים קרובות הישיבה היא תכלית העבודה, והפעולה היא המטרה הסופית של הפעולה (אלא אם כן המצב הפוך).

אני כבר בין המשוכנעים, אבל בסופה של קריאה, ואחרי מיליון דוגמאות ולגלוג אין קץ על הארגון וקרביו, כל אדם שימצא את עצמו בבוקר שלמחרת הקריאה קם וצועד לארגון שלו בששון, ירגיש אידיוט מושלם. לטובת אלו, הנה, מתוך הספר, עשרת הדיברות לעובדים (יש הרחבה לכל סעיף, אני מקצרת):

* השכיר הוא בן דמותו המודרני של העבד.
* אין טעם לרצות לחזק את השיטה או להתנגד לה. זה רק יחזק אותה.
* מה שאתה עושה הוא חסר תועלת בסופו של דבר, ואפשר למצוא לך מחליף מהיום למחר בדמות האידיוט הראשון שיגיע.
* לא ישפטו אותך על אופן הביצוע של עבודתך, אלא על היכולת שלך לסגל את עצמך בתבונה למודל שהארגון מקדם.
* אל תסכים לעולם לקבל על עצמך משרה נושאת אחריות. אתה תאלץ לעבוד יותר ללא תמורה.
* בארגונים הגדולים ביותר, בחר במשרות המועילות פחות. ככל שתקטן התועלת של המשרות הללו כך תקטן האפשרות לכמת את התרומה שלך.
* מהרגע שתויקת בארונית, הימנע בעיקר משינויים: מקרב המנהלים, מפטרים רק את הבולטים ביותר.
* למד לזהות לפי סימנים מוצנעים… את אלה שמטילים ספק במערכת כמוך.
* כאשר אתה משבץ בעבודה אנשים שמעמדם בארגון זמני, התייחס אליהם בלבביות, שכן אל תשכח לעולם שהם היחידים שעובדים באמת.
* שנן לעצמך היטב, שכל האידיאולוגיה המגוחכת הזאת שהארגון מניע ומקדם אינה אמיתית… כל העסק הזה קיומו זמני ולבטח יתמוטט, הרי סטאלין כבר אמר שבסופו של דבר המוות תמיד מנצח. הבעיה היא לדעת מתי.

18 מחשבות על “שלום לך עצלות

  1. מה שהגברת הנכבדת מההוצאה שלחה לך, היא שלחה גם לבלוגרים נוספים. שלח ספרך על פני המים. שליח מפזר 20 חתיכות אצל 20 בלוגרים, ואם 6 פרסמו, היא עשתה את שלה והספר קיבל פרסומת חינם אצל עוד אלף קוראי אינטרנט. אחלה שוחד.
    לגברת מהוצאת הספרים, המחככת ידיה בהנאה, אספר כי למרות שאני קוראת ספרים מדופלמת, חסכתי מעצמי את קריאת הציטוטים מהספר המדובר, אין לי מושג על מה הם מדברים, התמקדתי רק בסיפור עצמו. לדבורית: חבל בכלל שטרחת להעלות פוסט בנושא וליצור תקדים. מחר תקבלי הביתה 50 ספרים וכולם יצפו שתכתבי עליהם, היחצניות יצלצלו לבלבל במוח ומישהי גם תשמן אותך בדאודורנט מעודפי ייצור של פנינה רוזנבלום.
    אני מבקש שתניחי לזה, למרות שזה עדיף לך מאשר להסתובב על טוסטוס בכבישי הכרך.

  2. (ובכן, עם יחסי ציבור כאלה אין לי בעיה. דווקא זה יפה בעיני: מישהי שזיהתה שזה עשוי לעניין אותך ושלחה לך את זה בלי בקשה ובלי ציפיות.)

    אפשר ללכלך על ארגונים ממחר ועד בכלל, ורוב ההשמצות נכונות להכאיב. בסופו של דבר, ארגונים, כמו משפחות, הן התארגנויות בלתי נמנעות, חלק מהחיים. זה שיש להם חסרונות לאינספור, לארגונים, למשפחות, לזוגיות, לא הופך אותם למיותרים. ואגב, גם לא מעלים את התפקידים החשובים שלהם בציוויליזציה האנושית.

    • ארגון מבחינתי זה הדבר הזה, שעושה עבודה של יומיים במשך חצי שנה.
      תני לי יתרון אחד של ארגון על פני מבנה קטן וקומפקטי ואודה לך.

      • מבנה קטן וקומפקטי הוא גם ארגון. רק קטן.

        יתרון אחד של ארגון גדול על פני ארגונים קטנים:
        רשת החשמל. רשת המים. רשת האינטרנט. רמזורים.
        ריבוי מומחים בבית חולים; נו.

        אני לא מסנגרת עליהם. אני רק אומרת שארגון זה יציר טבעי, וכמו כל ברואי האל, הוא נהנה מיתרונות מסוימים ומחסרונות מרובים.

          • לא. אבל לא שמתי לב עד כה לזוית הצרפתית.

            אכן, הצרפתים הם אלה שצריכים ללמד את העולם פרק בבטלנות. הם רק לא יודעים, שלא בכל מקום בעולם הפנאי מקסים וטעים כל כך (ואפילו זול יחסית).

  3. מזכיר לי את "אלוף בטלות" של טום הודג'קינסון, למרות ששם הוא מדבר על הצורך לא להיות עבד של עבודה באופן כללי ולא רק על ארגונים. נראה לי שבספר החדש שלו (שעוד לא קראתי, משהו עם"חופש" בכותרת) הוא מתקרב יותר למסר של הספרון שקיבלת. בכל אופן, בין אם בתוך ארגון או מחוץ לו, עבודה חייבת לקבל את מקומה הראוי לצד החיים, לא מעליהם. (או, כלומר, בתוכם. המממפף)

  4. יצא לך לצפות ב'דה אופיס'? אם טרם, נראה לי שתתמוגגי.

    לגבי העליבות הזו של החיים – הייתי שולחת לך גם עותקים של סיפורים של ברנר ופוגל. האפקט דומה. מצחיק קצת שהיום מי שכותב, מצביע על הדברים כפי שהם ואומר: הנה! ארגון! רע! – ופעם נכתבו סיפורים של ממש – עם עלילה (לא תמיד) ודמויות (תמיד) שדרכם אפשר לומר משהו על החברה. כלומר, לא שזה לא קיים היום, אבל נראה לי שפחות, או שהשפע מבלבל, או שיש זבל מסביב.

    בקיצור, יחי האנדרדוגים.

  5. לגבי שיטת ההפצה: אין כאן שום "שוחד". בדיוק ככה עובדים גם בביקורת ספרותית – ההוצאות שולחות את הספר למוספי הספרות ו/או למבקרים ספציפיים, ומקוות לפרסום ביקורת. זה לא מחייב כתיבת ביקורת חיובית (גם אני קטלתי לא פעם ספרים גרועים שהגיעו אלי לביקורת במוספי ספרות וכתבי עת), אלא רק מגדיל את הסיכוי לפרסום ביקורת.
    הגיוני שההוצאות יפיצו גם לבלוגרים שעוסקים בנושאים קרובים לנושא הספר, ומכיוון שדבורית אכן עסקה בנושא הרלוונטי לא פעם ההוצאה שיחקה אותה וזכתה בביקורת חיובית על הספר.
    הספר עצמו נראה לי – לפי הביקורת והציטוטים לפחות – קצת קיצוני. שאלת מה היתרון של ארגון על פני מבנה קטן? בדיוק זה – הגודל. חברת החשמל הצרפתית, למשל, היא אולי ארגון גדול וקצת מסורבל – אבל רבאק, היא מספקת חשמל לכל צרפת. בפעם האחרונה שמישהו ניסה להפוך את הארגון הכי גדול שלנו ל"קטן וחכם" הארגון די הפסיד (ולכן היום כשר בטחון הוא לא נוגע בגודל אלא משמר את התקציב בקנאות). צריך לייעל ארגונים רבים, ללא ספק, אבל לא חייבים לשלול אותם כליל. את השלב המרקסיסטי והחרבת העולם הישן עדי יסוד עברתי בגיל 15 כמו כולם. מאז קצת התבגרתי…

    • זהו, שאני מסרבת להתבגר. ליתר דיוק: חזרתי לגיל 15.
      הייתי שנים עבד כנוע בארגונים נצלניים. עד שנמאס לי.
      זה לא שהיום אני לא סופגת בכל מיני סיטואציות את נחת זרועם של הארגונים, אבל אני משתדלת למזער את נקודות החיכוך.

  6. על כוס הקפה (החד פעמית והממותגת) שלי, מודפסים "ערכי החברה" בה אני עובד. הם גם מודפסים על הקירות במסדרונות.
    חברות, התמדה, מצויינות.

    בגלל שאנחנו דוגלים במצויינות אנחנו מוכרים מוצרים שטרם פותחו, תוך התחייבות ללוחות זמנים לא ריאליים.
    בגלל שאנחנו דוגלים בהתמדה, אני אמור לעבוד בסופ"ש ללא תגמול נוסף.
    בגלל שאנחנו חברים, אני אמור להסכים לקיצוץ בשכר, כי זה לטובת "משפחת" החברה.

    את מה שכתבה הגברת מאייר אני חי ועובד כבר קרוב ל 9 שנים.

    בזמן העבודה, אני משתדל להתמיד בקריאת פוסטים מצויינים של חברים, ובכך לממש את הערכים שעל הקירות.
    🙂

  7. אני לא יודע אם הוצאות סופרים פונות לכותבים בהצעות לכתוב ספרים, נדמה לי שיש 'חדר דואר' אליו מגיעות חבילות כתבי היד עבור הלקטורים, חניבעל למשל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s