בדרכים, פרק א'

ניסיתי (יחד עם יגאל) להעלות את הראיון מדוקומנטרי לבלוג כעשר פעמים. לא הצלחנו מכל מיני סיבות ותקלות. אבל אל דאגה, נמשיך בשבוע הבא. השאלה היא אם לא מדובר ברמז קוסמי: רדי מזה, כנראה שהסרט לא צריך לעלות לאוויר.

בשבוע האחרון התקדמתי בכחמשמאות צעדים עם הסרט הדוקומנטרי שאני יוזמת. אני בשלב התחקיר כעת, והתענוג הוא לא יתואר. לצורך התחקיר אני נפגשת עם לא מעט אנשים, ונוסעת ברחבי הארץ. למרחקים קצרים בקטנוע, למרחקים גדולים יותר אני נעזרת בשירותי אגד ורכבת ישראל.
מה שיפה בפגישות שלי עם האנשים ובראיונות איתם זה שהכל מתחבר בסופו של דבר: נוצר מעין פאזל, אולי חוליות בשרשרת יהיה יותר מדויק לומר.
כצפוי, הגעתי למקומות שלא הייתי בהם אף פעם, וגם לא הייתי מגיעה, אלמלא הסרט. מה שמעניין, מבחינת ההתפתחות האישית שלי היא שנפתח בפני עולם אחר שלא עניין אותי קודם. ההתקרבות ל- והחקירה של תקופות ומאורעות ואנשים ואירועים מתנהלת כמו סיפור בלשי. בסופו של דבר, בסופו של תחקיר תהיה לי איזושהי תמונה גדולה יותר, שלמה ורחבה שתורכב מכל הפרטים הקטנים הנאספים כעת. מתוך כל התמונה אצטרך לברור חלק קטן ולהרכיב ממנו את הסרט שלי. איך זה יקרה? מה יהיה בו? בנקודה הזו בזמן אני עוד לא יודעת. הכל עדיין מעורפל. יעברו עוד כמה שחרים עד שיתפוגג הערפל.

למרות שהייתי צריכה להתרגל, אני חייבת להודות שמראה קשתות הזהב של מקדונלדס בכל כמה קילומטרים הוא בלתי נסבל. אתם לא מאמינים כמה סניפים יש בארץ. עשרות. עשרות. איך זה שאין רשת פלאפליות או חומוסיות במקום ההמבורגרים התעשייתיים האלו? זה הרי הרבה יותר מתאים למקום שבו אנחנו חיים, ולמזרח התיכון, איך יכול להיות שהרשת המטופשת הזו חולשת על כל כמה מטרים רבועים בצדי הדרכים ובמרכזי הערים? היוניפורמיות הזו בלתי נסבלת, פשוט דוחה תנשמה. הצהוב, האדום, המזון הפרימיטיבי ודל המשכל הזה. לא הגיוני.

התחנה המרכזית בעפולה לא השתנתה מאז שהייתי פוקדת אותה במדי אל"ף כל סוף ותחילת שבוע. פעם זו הייתה נקודת עצירה של האוטובוס שירד מרמת הגולן או שהגיע מהמרכז. רבע שעה כדי לרדת לשירותים המצחינים ולקנות סנדוויץ'. איך ייתכן שכל הרציפים, כל המבנה, הכל נשאר כפי שהיה אז?

מאוחר יותר הייתי מגיעה לחבר שלי שגר שם. זו הייתה נסיעה פעם בשבוע, לעתים בתדירות נמוכה יותר, שהייתה מלווה תמיד בשברונות לב ובמפחי נפש לרוב. הנסיעה חזרה הייתה הכי קשה, כי זו הייתה הנקודה בה הפגישה הבאה הייתה הכי רחוקה שאפשר לתאר. אולי הביקורים הבאים שלי באזור יתקנו את הלב המחורר מאז.