כנס איגוד התסריטאים, לייב בלוגינג

פוסט מתעדכן.
הרבה טעויות, מכל הסוגים, כולל משפטים לא סגורים, אי הבנות וכנהלאה.
יתוקן אחרי הכל, ככל יכולתי.

10:20 – נו, איחרתי. אבל לשמחתי, יש אינטרנט באולם ההרצאות של סמינר הקיבוצים. זה לא מעט, לאור היכרותי את אולמות ההרצאות במוסדות אקדמיים שונים.
זהו כנס התסריטאים הראשון. כמה הגיעו? כ-250 איש, על פי הערכתי.

דיתה גרי, המנחה, מסכמת את הפתיח עם משפט מתוך "ארוחת ערב עם אנדריי": "פעם, כשהייתי אמן צעיר דיברתי רק על אמנות, אמנות, אמנות. היום, כשאני אמן עשיר, כל מה שאני מדבר עליו זה כסף".

מוטי לרנר: אני כותב כי זה הכרח, חירום, דחף ופחד. חש תחושת סכנה ממצב החברה.
יצר את "משפט קסטנר", רק מאוחר יותר הבין את המשמעות.

קו 300, כדוגמת מודל לעבודה.
העיסוק בפרשה חשף את פעולתם של 3 גורמים: הממשלה, היועץ המשפטי והשב"כ.
בעת כתיבת הסדרה כבר לא הייתה צנזורה על סרטים, ואפשר היה לכתוב הכל, הכל חוץ מזה שהדרג המדיני אישר לשב"כ לחסל את המחבלים.
אחרי שהסדרה הייתה מוכנה נכנעה רשות השידור והראתה לצנזור את הסרט, שחתך בו כרצונו.
הסדרה נכתבה ב-95-'6', כשמוטי קירשנבאום היה מנכ"ל רשות השידור, והוא הציע ללרנר ולאורי ברבש לעשות כל סדרה שירצו. לרנר אמר, על קו 300, וזה ענה לו, על הכל חוץ מקו 300. לבסוף שכנעו אותו.
הליך הכתיבה היה ארוך ומסובך וכלל חשיפת המון אינפורמציה. הדרמה חשפה עובדות רבות שהעיתונות לא הצליחה לגלות. דמויות רבות הסכימו לפתוח את הפה ולדבר, דווקא כי לרנר לא היה עיתונאי.
המערכת הפוליטית, שהייתה אחראית להתגלגלות הפרשה יצאה ממנה צחורה כשלג.
האם הסדרה שינתה משהו? חד משמעית – לא.
הסמכות לחסל הורחבה, מספר החיסולים גדל.
האם כשלון הסדרה ריפה את ידיו? לא. סדרה אחת לא יכולה לשנות, אבל אלף סדרות, והצגות וספרים – כן.

10:39 שרה עזר – עובדת עם דובר קוסשווילי על "מרלן": "אני כבר לא צעירה, אני בת 55, התחלתי לכתוב רק לפני עשור. אני תסריטאית אתנית".
פאוזה: אני חושדת שתסריטאות זה הובי, לא מקצוע. כדי להתפרנס אני מלמדת ילדים מחוננים וגם מנהלת משרד.
אבל כשאני אומרת שאני תסריטאית זה עושה רושם על אנשים: כשאמו של אחד הילדים התלוננה עליה, אמרה האחראית על שרה לאם: את יודעת מי זאת? התסריטאית של "סוף העולם שמאלה". האם השתתקה לנצח.

כותבת כתרפיה. הסיפורים רצים לה בראש. התחילה לכתוב עכשיו תסריט חדש, "השמש של לונה", שגם אותו דובר יביים. התחילה לכתוב אותו לילה אחד, אחרי שנפרדה ממישהו, ולא הצליחה להירדם.
"קל לי לכתוב תסריט. מה שקשה לי זה העניין של הלקטורים" (מחיאות כפיים).

התסריט שדובר עומד לביים: זונה מרוקאית בשנות השישים. "היה לקטור, לא אגיד לכם מאיזו עדה, שפסל את התסריט רק כי הזונה היא מרוקאית.
"התסריט נתקע לעוד שנה. לא שינינו את מוצא הזונה, פשוט החלפנו לקטור".
חוות הדעת של הלקטורים מאוד מאוד שטחיות. שרה מצפה שיכתבו משהו מושכל על מה שקראו, ולא שטחי.
יש חוסר איזון בין הלקטורים השונים.

חוויה מכוננת, תסריט שהעבירה לקרן, "פיתויים, נחלה ומחלה": הצמידו לי את מדמוני זכרונו…. לא סליחה, איך קוראים לזה ש- שרון עמרני.
(מדמוני נמצא כמובן באולם. צוחק. ברור, זו סגולה לאריכות ימים).

שיניתי את התסריט מאות פעמים על פי הדרישות. אני יכולה להרצות עכשיו על כתיבת תסריט בכל ז'אנר כמעט.
לא הצלחתי למנף את ההצלחה של "סוף העולם שמאלה" ולא קיבלתי אפילו פרויקט אחד לטלוויזיה.
אם לא הצלחתי למנף הצלחה ענקית כזו להצלחה כספית – זה הובי.
התסריטאי הוא אם פונדקית. כשהיא יולדת את התינוק היא צריכה להיפרד ממנו. אין לה ברירה.
אנחנו אלוהים מס' 1, אבל כשאלוהים מס' 2 נכנס, אנחנו צריכים לזוז.
למרות כל המכשולים, זה הפסיכיאטר הכי טוב בעולם.

10:50, יוסי מדמוני. מה שאני הולך להגיד קשור למוות. מה עובר על סדרה על מוות, כשהיא מנסה להגיע למרקע של ערוץ 2. מספר על המוות של אשתו של יגאל עדיקא, חבר טוב שלו.
עשה בזמנו פיצ'ינג ליוחנן צנגן בזכות שמשון (משהו), שהפך לשון, הבעלים של "רפאל", קרוב של יגאל, שם אוכל צנגן.
חיים שריר חזר מאשרם מהודו, והשם "מלנומה אהובתי" הדליק אותו. הוא פתח את הדלת (בעת פגישה במשרדי רשת) ואמר, כן, אני רוצה. חיים התפטר זמן קצר לאחר מכן, כבר לא רצו ברשת את התסריט. שריר רצה להפיק בחברה שלו את הסדרה, אבל אף אחד לא רצה אותה.

ואז היה המכרז על הערוץ השני. השמועות אמרו שטלעד במצב הכי פחות טוב. כשפגש מדמוני את חיימון גולדברג, מנהל התוכניות של טלעד בסינמטק, אמר לו זה שבכה כשקרא את התסריט, שזו סדרה שמתאימה לטלעד.
הכל התקדם יופי, אלא שבזמן הצילומים התברר שטלעד הפסידה במכרז.
אחרי שגמרו, בלי שאף אחד עומד להם על הראש, הביאו את הקלטות לטלעד, שצריכה הייתה למכור אותה. אחרי כמה חודשים התברר שטלעד הצליחו למכור את הכל חוץ ממלנומה.
אבל למישהו היה שם חזון, והוא התנה את מכירת "קצרים" יחד עם מלנומה.

הגעתי לראש פינה, מספר מדמוני, ואז צנגן פגש אותי, לחץ את ידי ואמר לי, "יוסי, וולקאם הום".
מסקנה, כדי שסדרה תגיע למסך צריך לקרות נס. מסקנה 2, נסים קורים בכל זאת.

11:00, גיא מאירסון.
אני הולך לדבר על צניעות. מספר על הפרק בסופרנוס שאיי ג'יי הולך לעבוד באתר בנייה, והפקידה המהממת (הוא לא אמר מהממת, דמיינו את המילה) שכולם רוצים מזמינה אותו אליה. עוד הם מתמזמזים, מתחילה מוזיקה מטורפת מלמטה. לאיי ג'יי זה לא אכפת, אבל המהממת לא יכולה לסבול את זה. הם יעירו את הילד, היא אומרת. איי ג'יי מסתכל מלמעלה, ורואה את שלושת הכושים עם מכשיר הרעש הענק שלהם, מסתכל חזרה על המיטה שם היא שוכבת, וצריך להחליט מה הוא הולך לעשות.

וכאן, אומר גיא, הוא מדמיין את התסריטאי יושב ליד השולחן, שם ידיים מאחורי הראש ורגליים על השולחן, וצריך להחליט מה לעשות עם איי ג'יי. וכך עובר עלי חלק גדול מיום העבודה, הוא ממשיך.
אבל הוא מרגיש את עצמו לא כמנכ"ל (למרות הפוזיציה), אלא כשופט במשחק טניס, שעוסק בהתבוננות. אין פה יותר מדי החלטות. הדמיון הוא מגרש, לא כדור. הוא מלון בו הדמויות מתאכסנות ולא מדריך תיירים שמזיז את הדמויות. אני אוהב לשבת ולהסתכל איך הילד יוציא את עצמו מהבלגאן שסידרתי לו.
בסוף איי ג'יי יורד למטה, מוציא מהארבע על ארבע שלו אופניים (זו ההחלטה היחידה של התסריטאי, הוא שם לו אופניים ברכב. יותר איש פרופס מאשר אלוהים). הוא אומר למרעישים זה גרי פישר, אופניים של 12 אלף דולר. אני אתן לכם אותם אם תעבירו את המסיבה שלכם לבלוק השכן. הם מסכימים. איי ג'יי עולה למעלה. שקט. האישה מחכה לו במיטה, הילד ישן בחדר השני, הוא מקבל את מה שמגיע לו.

11:09 הדר גלרון.
(סיפור על ילדותה, ואיך התחילה לכתוב בכיתה ב', אבל לא הספקתי לכתוב). היא מרגישה עדיין בתחילת הדרך.
לא מבינה איך נפש חופשייה כמותה גדלה בבית חרדי, ועוד בריטי.
מאז שאני זוכרת את עצמי אני כותבת, אחרי "מקווה" ואחרי "פולסא" רצתה להפסיק לכתוב על העולם הדתי, ואז פנה אליה אבי נשר והם כתבו את "הסודות".
ובהמשך – אברהם קושניר פנה אליה ואמר לה "את ברוריה".
(אופס, ניסיתי להעלות לינק של טריילר לברוריה, והרעש הגדול – והלא צפוי – מהפרסומת שלפני הביא את כתרי שחורי שיושב לפני לנעוץ בי מבט זועם וממושך, כאילו לפחות דיברתי בסלולרי).
זהו. התערערתי.

הרבה מאוד פרויקטים בהקפאה, כך מספרת הדר, אבל גיליתי את הטלוויזיה החינוכית ומתברר שאפשר להתפרנס ממנה.

11:20, אביב טלמור.
אני מגיע משירה וקולנוע. בנעורי שירה הייתה התמצית שלי. תמות קולנועיות חלחלו לשירה תמיד. ורק ב"ביאליק", הסרט שאני עובד עליו, התמות התחברו.
זה התחיל כתרגיל. לקחתי צלם ואיש סאונד והלכתי לבית ביאליק. הסתובבתי בין הקבוצות המבקרות ואמרתי להם שאני הנין הלא חוקי של ביאליק. אחרי שערכתי את החומר הבנתי שיש לי פיצ'ר ביד. במשך שלוש שנים הסתובבתי עם זה, ולא ידעתי למה הגיבור שלי עושה את זה.
לא קיבלתי מימון, לראשונה בחיי. החלטתי לצאת להפקת גרילה. אני אוהב קולנוע ריאליסטי.
כתיבה ואי כתיבה אלו הקצוות שאני חי ביניהן.
אני בוחר לכתוב רק על האג'נדה הפרטית שלי. משהו שאינו מרפה. הרבה פעמים מדובר באי כתיבה. אני לא ממש כותב, אני יותר שותק, מקשיב, מתבונן, נרדם, לא נרדם, עד שמשהו מתעקש להיכתב. משהו שלא מרפה ומסתכל לך בעיניים בחושך.

אי כתיבה היא חלק משמעותי מהכתיבה. יום בלי כתיבה זה יום טוב.
לי נורא חשוב שהעלילה תהיה סגורה, שלא יהיו חורים. ורק אחר כך אני מגיע לגיבורים וליחסים בין הדמויות ולדיאלוגים, ואז אני עורך וחותך וחותך. מתברר שזה אף פעם לא מזיק לסרט.
פעם חשבתי שאוכל להתפרנס מהאג'נדה החיצונית, מהכתיבה, אף אחד לא סיפר לי שאחרי שאתה מגיע לפריים טיים שום דבר לא קורה. אף אחד לא מחכה לך.
תארו לעצמכם את המו"ל של קפקא מציע לו להחליף את הג'וק ביונה.
וסצנה נוספת, המו"ל של בקט אומר לו: צמצם קצת את ההמתנה הזו, ואולי תביא את יון תומרקין במקום גודו. טוב לרייטינג.

11:30 אבנר ברנהיימר.
בניגוד לאלו שדיכאו אתכם קודם, אני חושב שתסריטאות זה מקצוע, ושאפשר להתפרנס מתסריטאות.
ובקשר לתדמית: הרעיון שלכם הוא זה שמוכר, ואם אני כותב בחוזה שלי שאני בוחר את הבמאי, אז אני זה שבוחר אותו.
אני עובד עכשיו עם גיא סידיס ועודד לוטן ואודי סגל על "בלו נטלי" ליס. צביקה הדר משחק את גדי משולם, שהעסק שלו פשט את הרגל, הוא עוזב את תל אביב, וחוזר לעסק המשפחתי של יאכטות באשקלון, ומגלה משהו נורא שקורה שם, על היאכטה שנקראת בלו נטלי.
ואז אבנר מגולל סיפור שנמשך כמה שנים, שדומה לזה של מדמוני, איך הפרויקט עבר גלגולים שונים, מארבע גיבורות לאחת, בחזרה לארבע, שינוי שמות, שינויי תקציבים. שינוי זכיינית, ובסוף הגיעו ליס עם הרעיון המקורי שלהם, ובתקציב שרצו.
יש סופים טובים, רק שהכל נמשך המון זמן.

11:40, חוה דיבון.
כתבה בשותף את "סרוגים" עם לייזי שפירא.
נורא מבסוטה שהיא כותבת ושולחת במייל ולא צריכה לפגוש אנשים (ובינתיים גם יולדת).
מה שהיא צריכה בחיים זה מקלדת, קו טלפון ו-וורד משנת 1500 כי היא לא מבינה בכל השאר.
ישבו בפגישה, היא ולייזי עם יונתן ארוך, המפיק, שאמר להם, זו סדרה, יש לכם מלא סיפורים.
הם חזרו לירושלים, כי לתל אביב, אליו, הגיעו בעזרת מצפן, נסעו המומים, מנסים להבין איך יכתבו סדרה.
מתישהו קיבלה חוה טלפון, שאסור לה להתראיין לאף אחד בלי אישור של יס, ואז הבינה שמישהו קנה את הרעיון, ושיש להם סדרה.
לאחר מכן היא מספרת איך בשבת בצהריים, יום אחד, אחרי שהסדרה עלתה, כשיצאה להסתובב בשכונה שלה, הפכה לגיבורת היום בגינה הציבורית, וכולם רק רצו לדבר איתה ולדון איתה בסדרה.
היא לא הייתה מודעת לבאזזז, כי כאמור, היא כל היום ליד המחשב.
ואז היא מתארת את כל המסלול שעוברים אנשים דתיים מהגן ועד החתונה והילדים וכנהלאה.

כל הרווקייה הזו הדתית לא משתלבת בחברה הנשואה והוולדנית והדתית. ועבורם נכתבה הסדרה.
הסדרה בעצם חשפה את חסרונות המערכת, ואז אמרה לה אחת השכנות במבטא אנגלוסקסי "את יצרררת סדרררה ללא עמוד שדררררה דתי והרררסת לכל הנוער שלנו את החיים. הילדים שלי מתביישים להגיד שהם גרררים בקטמון".

חשפתי ברבים את קלונה של החברה שלי. יש בה רווקים, שנוגעים לפעמים בבנות, ובנות בבנים וכנהלאה.
הואשמתי גם בחילול השם כי צילמתי במקווה.

הבהרנו על הסט שאין חשיפה ואין עיגול פה.
הציבור הדתי אחרי הכל הוא קולקטיב מתגונן, ואנחנו סדקנו את השלמות.
אני לא יודעת אם חילונים נהנו מהסדרה, כי אני לא נפגשת אתכם בבית כנסת, אבל הדתיים נהנו בטירוף.
העונה השנייה מדירה שעות שינה רבים מעיני. טוב ששלושה מילדי סיימו את בית הספר, וככה אי אפשר לזרוק אותם.

11:55 אבי שמש
כמה תסריטאים יש?
יש חלק קטן מאוד של תסריטאים שאפשר לומר שתסריטם אומנותם. אבל יש גם רבים שלא באיגוד.
624 מגדירים עצמם כתסריטאים. על פי המצגת שלו יש 750.
רק 33% הן תסריטאיות. ציפיתי ליותר. אבל העובדה שהתסריטאיות בולטות יוצרת מצג של שוויון.

54% גרים בתל אביב.
6% בירושלים.

לתסריטאי קולנוע יש 3 תסריטים.
תסריטאי טלוויזיה – 13 פרקים.
תסריטאי טלנובלה – 67 פרקים.

רמת הסיכון של תסריטאי: בהגשה – 10% שתזכה, כמה אחוזים יופקו? קצת יותר.
מה ישודר? ב-24 שעות של טלוויזיה משודרות 48 שעות הכוללות תסריטים שלנו. 9 דרמה, 11 וחצי טלוויזיה, קולנוע, ילדים (לכל אחת מהקטגוריות הללו).

התסריטאי הכי מוזר שקיים במסד הנתונים של האיגוד – פריד אל אטרש, הרשום כתסריטאי שותף במערכון של הגשש בשם "פלפילו".

12:00 – הפסקה. במקום להתמנגל אני עושה הגהות.

12:15. יצאתי והצלחתי לדוג כמה קוביות אבטיח.

12:30. הפסקת העשר דקות התארכה לחצי שעה.

(מי הדוברת? פספסתי) ליאורה קמינצקי, יו"ר איגוד.

היא מציגה את מניפסט איגוד התסריטאים.
התסריטאים הם מספרי הסיפורים של דורנו.
בקרדיטים, צריך להיות כתוב סרטם של: תסריטאי, מפיק ובמאי.
השוואת שכר התסריטאי לשכר המפיק והבמאי.
כיבוד קרדיט התסריטאי ופרסום שמו בכל הפרסומים.
קול מהקהל: תסבירי לי איפה יש בעולם מקומות שזה מופיע כך?
תשובה – איגוד הבמאים האמריקאי החליט ש"סרטו של" ייכתב רק אם לבמאי יש 3 סרטים ברקורד וסגנון ייחודי ומוכר.
מה עוד? שואפת לרטרוספקטיבה של תסריטאים וכן להקלות כלכליות לתסריטאים, כולל הקלה במיסוי (מועתק מהמניפסט האירופי).
מזכירה את מקרה יורם קניוק, שלפני כמה שנים נאלץ לשלם תועפות מסיות.

tasritaim
מימין: שחורי, שניצר (מוסתר, רק ימינו מבצבצת), גניהר, סימון ואבין

12:40 – סיגל אבין (ההרה) מנחה את הפאנל הבא: שחורי, נחמן אינגבר, מאיר שניצר, עלמה גניהר, יהושע סימון.
סיגל שואלת: אתם קוראים המון תסריטים. הייתם יכולים להצביע על מגמות בקולנוע הישראלי?
נחמן – מקבלים 200 תסריטים לסרטים עלילתיים בלבד לשנה. יש גם מאות תסריטים בנושאים אחרים. התחושה הבולטת ביותר שלי כקורא – תסריטאים ישראלים כותבים על הכל.
החל משאלות של זהות יהודית וישראלית, נושאים תנ"כיים, בית שני, היסטוריה שלנו ושל ארץ ישראל, קרן רבינוביץי הייתה קשורה בשנים האחרונות בארבעה סרטים על השואה.
ההצלחה הגדולה של השנים האחרונות היא של הקולנוע הדוקומנטרי. קולנוע של אני, קולנוע של חשיפה.
אני לא מייצג את איגוד התסריטאים, ואני לא מסכים עם הרבה מהקביעות של ליאורה. אני לצערי חניך הגל החדש ותיאוריית האוטר.
המצב הוא לא כזה שאפשר להציג את התסריטאי כשווה ערך לבמאי.
רמת החשיפה מאוד מאוד חזקה. יש השפעות של הטלוויזיה, ריאליטי.
הריאליטי מתקשר עם עוד נושא, עליית הפריפריה. כותבים ובמאים באים היום מכל הפריפריות האפשריות ולכן המגוון הרבה יותר גדול ממה שהיה קיים קודם.

עלמה – אנחנו מרגישים היטב במגמת הקרנות.
אנחנו מרגישים שאנחנו היוצרים, כי אם נכבה את המחשב לא יקרה דבר. המעבר של הפוקוס לבמאי, הוא שמטריד אותנו. כל התסריטאים שבאולם מודעים למעמד המיוחד של התסריטאים. העבודה שלהם היא נייר, כל עוד הוא לא צולם.
גם כשתסריטאי מצטרף לבמאי הוא לא טכנוקרט, אבל נתפס לא פעם כאדם שנשכח בתהליך היצירה.
אנחנו לא קוראים תיגר על התיאוריות האלו, המוכרות לכולנו, אבל רוצים לבדוק אותן.

שניצר – התסריט הוא כרטיס העלייה הראשוני למטוס, גם אם בסופו של דבר, בקצה שרשרת המזון, באולם הקולנוע אני לא יודע להבדיל מי אחראי על התוצאה.
גם מהפכת הגל החדש החלה כמאמר שיצא נגד תסריטאות. במיוחד נגד שני תסריטאים מובילים.
ברגע שהמונוליטיות הישראלית נעלמה, השפה השתנתה: התמוטטות הגוש המזרחי, העלייה מאתיופיה וכו'.
ההצלחה הגדולה של "חתונה מאוחרת" ושל "עאטש" מאוד משמעותית. לא מדברים עברית. הדבר השני שקרה הוא האינתיפאדה הראשונה והשנייה, הישראלים החזירו את המפתחות, שהישראלים יעשו סרטים על ישראלים, והפלסטינים על פלסטינים.
הדת היהודית נקברה לגמרי בעבר (בקולנוע), אבל אז חל שינוי.
כשאני מגיע לבית קולנוע אני לא יודע מי שייך למה. הבמאי? הצלם? העורכים? או הצוות שבא מאוחר יותר לתקן את מה שעשו היוצרים הראשונים.

שחורי – אמות המידה היחידות שאני מכיר הן הערכים הקולנועיים של התסריט. וזהו. הדיאלוגים, ואיך התסריט כתוב. אין לנו שום אג'נדה שאנחנו רוצים להניף, ואבוי אם נעסוק בזה.

סימון – אני כאן בגלל מאמר שכתבתי לפני כמה שנים – האסתטיקה של סרטי קרנות, בגיליון הראשון של "מערבון".
התסריטאי של סרטי קרנות הולך על חבל דק – קוראיו אמורים להעריך אותו בשתי רמות, גם  ככלי לגיוס כספים.
ישראל, כמו אירופה, היא חלק ממועדון של מדינות שיכולות לדבר ביניהן ברמה המוסדית ולייצר קופרודוקציות.
"עלילות ג'יימס בארץ הקודש" – סרט שיכול להתרחש בבלגיה, עם המיעוטים שנפגשים. אני מבין אותו גם באופן אחר, על האסתטיקה שלו, המבנה.

בקולנוע הישראלי יש כמה בימאים שיצרו קורפוס שיכול לזהות אותם כאוטרים, אבל יצרן הסיפורים והדימויים איתם מתפלמסים הוא כניסת הטלוויזיה המסחרית.
כמישהו שכתב תסריט שסיים מסלול פיתוח בקרן לקולנוע, יש כמה דימויים שהצלחנו ליצר בקולנוע הישראלי שאנחנו עובדים מולם.
אני כותב מול שפת הטלוויזיה. שני הפרקים הראשונים של "עג'מי" מתרחשים ברמלה, עג'מי, שכם.

נכתב מאמר בהארץ על ביקור התזמורת…. – סימון לא מצליח להיזכר בשם הכותב, ומקהל אומרים לו שזו פארסה, על הנה, שהוא לא זוכר את שמו.

שחורי – העניין של הבמאי בשלב המיון השני והאחרון חשוב מאוד. אפשר לבוא עם תסריט מעולה ובמאי לא מוכר, ואי אפשר יהיה לגייס אגורה אחת.
כמה מהמפיקים הגדולים ביותר באירופה שאמונים על גיוס כספים אומרים במפורש – עזוב אותך מהתסריט, אני רוצה לדעת מי הבמאי.

עלמה – (לא הספקתי לעקוב אחר דבריה, אבל אפשר להסיק אותם מהתשובה של שחורי).

שחורי – אני יכול לעבור איתך על 140 הסרטים שאני חתום עליהם בקרן, ואני יכול להגיד בצער שהיו אולי רק 5-6 סרטים עם פורמולה ידועה מראש.

נחמן – בכל קרן יש תמיד אופציה להגיש את הסרט המוכן למקרה שטעינו. יש תמיד מסלול שמגישים ראף קאט, לכן שטותי להגיד שאנחנו מוטים.
מעולם לא חשבנו אם תסריט או תלוי קופרודוקציה.
"אור" הוא סרט מקומי. ככל שסרט ישראלי מקומי, הוא אוניברסלי יותר.
המקומיות היא זו שתביא את ההצלחה. אין לנו סרטי קופרודוקציה.
אני אוהב את הסרטים האיראניים, שהם הכי מקומיים שיש.

שחורי – אם היית אומר יש מכנה משותף בין הסרטים שיושבים על כסף ציבורי, אפשר לדבר על זה. יש כמה מאפיינים (ז'אנר, למשל). היינו שמחים אם מישהו היה מגיש לנו קומדיה רומנטית, אף אחד לא אומר שזה חייב להיות זבל טהור, אבל אכן זה לא קורה, ולכן אנחנו יוצאים בדיכאון מטורף מכל פסטיבל.

נחמן – במגוון הסרטים שהקרנות תומכות בהם יש ז'אנר שאנחנו תומכים בו המון – סרט מסע ישראלי, כל אותם סרטים שהדמויות יוצאות למסע. כרגע מופק סרט אימה, אני לא בטוח שאחת הקרנות לא תתמוך בו. אין לנו שום דבר נגד סרטי ז'אנר.

שניצר – חלק מהדיון הזה יכול להתקיים גם בפריז.
הדיון הוא גם על זה שחלק מהקולנוע הישראלי יכול להיחשב גם כצרפתי (האחים אלקבץ, קרן ידעיה).

שחורי – לא ראינו שהיוצרים הישראלים נדרשו לפשרות מכאיבות עם עצמם ואמונתם כתוצאה מהשקעה זרה.

סימון – הטענה שלי היא על התנאים בהם פועלות הקרנות. בין הישגי הקרנות הישראליות – היכולת לייצר מאצ'ינג. הקרנות מצליחות לגייס תקציב זהה למה שמקבלים בחוץ.
ההישג שקולנוע ישראלי כבר לא נחשב לקולנוע זר בישראל. יש אחד-שניים בשנה שמושכים מאות אלפי קוני כרטיסים.

הכוונה שלי היא להבין את הבעייתיות: היתכנות ההפקה קשורה ברמות שונות של קריאה. מצפון הכותב הוא חשוב, אבל המערכת לא בנויה על זה, וגם לא אמורה להיות בנויה. תחומים בהם לא נדרש גיוס כספים, כמו שירה, הם תחומים שמאפשרים הרבה יותר.
אביב טלמור (שדיבר בפאנל הקודם) לא היה מצליח להעביר את התסריט שלו על בית ביאליק.

עלמה – הדיאלוג אתכם (פונה לשחורי) הוא דיאלוג מתסכל, כי אתם משאירים 190 תסריטים בחוץ. ברור לי לפחות שיש מגמתיות מסוימת.

שניצר – כולם מפחדים. הקולנוע הישראלי לא עשה מעולם סרט על פרשייה פוליטית.
קהל: למה, "שיטת השקשוקה".
שניצר: זה סרט טלוויזיה. אני מדבר על קולנוע.
חטפתי מנחמן את המקרופון כדי להגיד שזה לא רק הקרנות, זה קשור לתסריטאים, מפיקים, גם לפני ההתקפה על הקרנות, ובזאת מיניתי את עצמי לעו"ד של שניכם.

נחמן – עלמה החזירה את השאלה למקום הנכון: של מי הסרט? ואני אומר שזה לא תפקיד הקרנות לקבוע. הסרט נמצא במפגש של התסריטאי, הבמאי, המפיק והקרן. ייתכן מצב שתסריטאי מגיש סרט כמועמד להפקה. אני אקדם בברכה את האופציה שתסריטאי יביים סרט, אם הוא יוכיח שהוא יכול לביים. יש שתיים שלוש צורות להוכיח את זה.
יש גם יחסי הרמוני בין תסריטאי לבמאי, כמו זה של קן לואץ' והתסריטאי שלו, או מישל גונדרי וצ'רלי קאופמן. זה לא תפקידה של הקרן לעסוק בכך.
מנהל הקרן יכול, אם הוא פסיכולוג דגול, ליצור זוגויות כאלו.

עלמה – הקרן, מתוקף היותה היום הנציגות היחידה שמחלקת את הכספים, יש לה מונופול.

שחורי – כולנו ביחד באותה סירה. מזה שבועות רבים לא מצטלם כלום. אנחנו לא רואים סרט שעומד לקרות עכשיו. הקרנות הוגבלו, ובתוך המגבלות הן עושות כמיטב יכולתן.
אני לא אומר שזה טוב ש-40% מהכסף לקולנוע הישראלי הוא מחו"ל, ושהמשקיע השני הוא ערוץ ארטה. אני לא מת משמחה.
השאלה היא אם אנחנו עושים את זה ב-30 מיליון שקל או ב-60.
כשמסתכלים על התנהלות הקרנות בארץ, הן מקבלות מכל העולם ציון הכי גבוה, בעיקר על ההעזה והליכה עם סיפורים שאף קרן בעולם לא היתה מעיזה לעשות, וזה בגלל שהמבנה הוא של עמותות, ולא של משרדי ממשלה. זה המזל של כל הענף, עם כל הקשיים שיש בו.
רוב הקרנות בעולם לא יקבלו לעולם תסריט בלי מפיק. אנחנו מהיום הראשון אמרנו, אין דבר כזה חובת מפיק.
רק בשורטליסט אנחנו בודקים את חבילת ההפקה.

סיגל – איך אפשר להרחיב את הספקטרום?

שחורי – תחום הילדים. ניסינו לקדם מסגרת של סרטים המיועדים לילדים. חשבנו שההורים שסוחבים את הילדים שלהם לכל ההצגות הפסיכיות ב-200-300 שקל לכרטיס, רוצים שתהיה להם אופציה לקחת אותם לסרט ישראלי לילדים. בעברית. אבל היוצרים לא רוצים לעשות את זה. זה לא מעניין אותם. בגלל החשיפה ובגלל הרייטינג. אנחנו מתעקשים בכוח להמשיך את המהלך הזה, והיוצרים הם הבעיה.
מישהו בקהל: הגשתי תסריט לסרט ילדים, וקיבלתי רק תשובה שלילית, בלי נימוק.

נחמן לשניצר – אזכיר את הסרט של ידידך מר אלוני (אודי) על דיר יאסין. זאת אומרת שהצד היוצר היה מוכן ליצור סרט שנוי במחלוקת.

שניצר – אני התכוונתי לקולנוע של פרשיות פוליטיות, לגבי אודי אלוני אתה צודק, אבל זה סרט חריג בנושא שלו ובמימון. זה גרם להצתה בחלק הדוקומנטרי של קרן רבינוביץ, בנושא הנכבה.אם אנחנו רוצים להידמות לקולנוע האירופי: רצח ארלוזורוב, מהומות ואדי סאליב – אין בחירה של יוצרים בנושאים האלו בקולנוע עלילתי.

סימון – "הבודדים", מתייחס לאירוע היסטורי מסוים.
חוץ מזה אנחנו ברגע מקרטיסטי בכמה רמות, למשל, בן דרור ימיני, שעל סמך הצעה של פרויקט, קרא לפטר אדם מעבודתו, וזה דבר מאוד קיצוני.

שניצר – מה אתה מסתכל עלי, הוא האשים אותי בהכחשת השואה.

תם ונשלם. תכף אערוך קצת.
זהו, ערכתי והגהתי. אם יש מי מהדוברים או מהמשתתפים שרוצה לתקן אותי או להוסיף דבר מה, בבקשה. כתבו לי.

14 מחשבות על “כנס איגוד התסריטאים, לייב בלוגינג

  1. כאשר דיוויד וויינברגר עושה לייב בלוגינג הוא מוסיף את ההזהרה הבאה בראש בפוסט. אולי כדאי גם לך לאמץ. רק לשם הזהירות.

    NOTE: Live-blogging. Getting things wrong. Missing points. Omitting key information. Introducing artificial choppiness. Over-emphasizing small matters. Paraphrasing badly. Not running a spellpchecker. Mangling other people’s ideas and words. You are warned, people.

    http://www.hyperorg.com/blogger/2009/06/25/reboot-dave-winer-on-the-future-of-journalism/

  2. בניגוד למגיהה הפנימית האכזרית שבי, אני בעד לעזוב את הטעויות, ומאוד שמחה שאת עושה את זה. נשמע כנס מעניין מאוד.

  3. התגובה נמחקה

    אוויל שכמותך, אתה חושב שאם תשנה את האי.פי ואת כתובת המייל אני לא אזהה אותך?

  4. פינגבק: לחיות את חייה - דבורית שרגל » תקציר כנס איגוד העיתונאים‏

  5. מעולם לא אמרתי את המילים סקס דתי. לא בכנס ולא בכלל. אל תשימי דברים בפי, די באלה שאמרתי בפועל. האמיני לי.
    תודה, חוה דיבון

  6. תודה על שאפשרת את הנגישות. אני נמנע מלהגיע לאירועים כאלו כי אין לי אפשרות להבין יותר מאחוזים בודדים מהסך הכל.

  7. פינגבק: לחיות את חייה - דבורית שרגל » יום בחיי זאת שעוברת דירה‏

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s