סגול בעיניים

גהה
במקום ביקור שבועי בשדה התעופה, נהגתי לבקר לפני כמה שנים מישהו בבית החולים גהה. כל מי שהיה שם יכול לתאר לעצמו את החוויה, ומי שלא ודאי קרא על כך תיאורים מלבבים בספרות. אין לי מה לחדש חוץ מזה שבאחת הפעמים, כשרציתי לצאת משם אחת הדלתות הייתה נעולה. כשהגיעו עובדי המקום לדלת, אחרי שנקשתי עליה בהיסטריה, הם רצו לברר מי אני ומה אני עושה שם, ממש לא משוכנעים שאני לא אחת מדרי המקום שהחליטה לצאת לחופשי.

נזכרתי בכך מאחר שהערב נכלאתי למשך שעתיים וחצי כמעט במתקן סלקום אשר מול הקניון ברמת גן. הקארמה שלי עם מכשירים חדשים היא שהם דורשים תקופת הסתגלות אלי. אף שזה עתה בקעו נוטפי טל מפס הייצור, המפגש איתי הוא טראומטי לחלקיקיהם העדינים, ולכן הם נוהגים לנפוח את נשמתם אחרי שתהו על קנקני. נדרשות פעולות החייאה והרגעה על מנת שיסכימו לשרת אותי נאמנה אי אלו חודשים או שנים. טוב שיש מוקדי טיפול בכל המכשירים האלו. עם בני אדם זה פחות מצליח.

דיזנגוף סנטר
אחרי המתנה של כחצי שעה במתקן אשר בדיזנגוף סנטר בישר לי הסלקומאי שהוא לא יודע מה אירע לו, לברנש החדש שבחיקי, ושאם אני רוצה שיגיע למעבדה, אאלץ להיפרד ממנו עד יום ראשון. מאחר שאני בעלת נכסים ועסקים מרובים לא יכולתי להרשות לעצמי את הפרידה הכפויה (כן, מקבלים מכשיר חלופי, אבל פושט, ולא ידעתי מה אעשה בלי מצלמה ראויה), מה גם ששבוע הבא לחוץ במיוחד, ולא רציתי לבלות עוד זמן המתנה בשומקום, כך שהחלטתי לטוס במהירות לרמת גן עם המכשיר המתאבד.

מתקפת המכשירים
לכאורה יכולה הייתי להיות מבסוטה מכך שאני מצוידת בקטנוע הממתין לי בחוץ,  ורק מחכה לפקודתי, אבל למעשה – פאוזה קלה בעניין הסל' – הטלפון הוא רק אחד מסדרת מכשירים וכלים בחיי שהחליטו להיפרד ממני השבוע זמנית. האחד מהם הוא המזגן, עוד לא בן שנה, שהפך למעיין מפכה, ודליי מים נושרים ממנו עם כל פיסת אוויר קרירה שהוא מפיח לעברי. אולי אוכל למחזר את המים שהוא שופך בלי בושה (שלושה דליים עד שהבנתי שמשהו לא בסדר אצלו), אבל בינתיים אני מחכה לטכנאי שיגיע רק בעוד שבוע.

הכלי השני ששבק הוא האופניים. היום הם משמשים אותי רק לאימוני כושר בפארק, ובתחילת השבוע שמתי לב שהם לא נענים לדיוושיי. חשבתי שזה בגלל שאיבדתי מכושרי מחמת הדו גלגלי הממונע, אבל משהבאתי אותם היום לבית היוצר התברר שיש להחליף להם שני גלגלים. מחיר הגלגלים הוא כמעט שליש ממחיר האופניים, והם יגיעו רק עוד עשרה ימים. מאחר שנותרתי בלתי ממונעת צעדתי ברגל לסלקומייה בסנטר, כך שהיה עלי להגיע הביתה, שוב ברגל (חם!), כדי לקחת את הקטנוע ולנסוע לרמת גן. עד כאן מניתי שלושה מכשירים סוררים, ונחזור לרמת גן.

ברד סגול
מידת השקיקות בחנות הר"גית עצומה יותר מאשר בסנטר, אבל מאחר שהשעה הייתה שש, וידעתי שסוגרים את השערים בשש וחצי, חשבתי שהדברים יתנהלו במהירות, כי הטלפונאים בטח רוצים ללכת הביתה. עובדת בחלוק לבן עוברת עם מגש ועליו כוסיות ברד קטנות בצבע סגול סלקום. הממתינים העצבנים עטו על המגש, ותוך שנייה הכל חוסל. אני התאפקתי, כמובן. מי יודע איזה צבעי מאכל וכמה סוכר יש בתרקחת הזו. ואיך הם בכלל יצרו סגול סלקום? של מי הרעיון המפחיד, ואם יש שם גם חומר ממכר, אלוהים יודע למה? אז מה אם אני צמאה ורעבה, עוד שעה מתחיל הצום, כמו שאמרה קודם עובדת הניקיון.

שעה חיכיתי עד שיגיע תורי, כדי שיקחו ממני את המכשיר ויתנו אותו לטכנאי. בינתיים נסגר שער הברזל מאחוריי, וכמות הנוכחים הלכה והתמעטה. לא כל הנוכחים, רק הלקוחות. משנעלמו הלקוחות ראיתי שיש בסניף עשרות עובדים. מה הם עשו בדיוק עד עכשיו, אם אני מחכה פה כל כך הרבה זמן? כשנתתי את המכשיר הסבירו לי שעלי להמתין בין שעה לשעה וחצי. או לבוא מחר, אבל לא, אני לא רוצה לבוא מחר. ולא, אני לא יכולה לצאת ולחזור כי הסניף נעול. את הזמן העברתי בכתיבת דוח כך-תשפרו-את-השירות. מעניין אם מישהו בכלל פותח את תיבת ההצעות. קראתי פעם על איזו רשות מוניציפלית, שכשהתחלף בה ראש העיר פתחו (כלומר פרצו, כלל לא היה מפתח) את תיבת התלונות שעמדה בחזית בניין העירייה, ומצאו בה תלונות מ-83' או משהו כזה.

פורטיס ופרנסיס בייקון
אחרי שגמרתי לכתוב (זה קשה בכתב יד, למה אין פה כמה מסכי מחשב וכמה פלזמות? טוב, כתבתי את זה בדוח-כך-תשפרו), קראתי את גלריה החודשי מקצה לקצה כמעט (פורטיס, פרנסיס בייקון). מזל שחיכיתי בתור, אחרת לא הייתי מגיעה לגיליון הזה (אבל פה זה לא ולווט, ולכן לא אסיט את הנושא). בינתיים נהיה פריקי יותר ויותר, ממש כמו בובות בחלונות הראווה, שמי יודע מה הן עושות בלילות, המוכרנים, מותשים מהמשמרת, יצאו מדלפקיהם למרכז המתחם ועברו לשיחות חולין צווחניות. לא היה כיף בכלל לשמוע אותם. יש מאחורי קלעים שאני לא רוצה לראות.

פתע ניגש אלי מאבטח ושאל למה אני מחכה. זקפתי גבות לא עשויות: למה אני מחכה? נחש, שאלתי אותו. מתברר שהוא לא היה בנוי למשחקי תפקידים, והתעצבן קלות. נו, לטלפון שלי, הסברתי לו, חוששת לגורלי ולגורל המכשיר הענוג שקרביו נפערים בעוד אנחנו מדברים. נראה לי שהוא הבין שאני לא נציגה של אורנג' (פחחח) ולא באתי לריגול תעשייתי.

מלאת מרץ קמתי לדלפק החזרות המכשירים, וניסיתי לבדוק מה המצב. התברר שיש שם צג אחר שלא ידעתי על קיומו, שבו צוין מספר התור שלי, והנה, אפילו טכנאי חביב מחזיק את המכשיר המסוכסך ביד, ומסביר לי מה קרה לו (מחמת צנעת הפרט של המכשיר לא אפרט. הוא רגיש). זהו, יצאתי החוצה. עשרות סמסים תהו מה קרה לי. אה, אני מול הקניון, במגרש חנייה מלא זבל. החלטתי להתחיל את תשעה באב מוקדם מהמתוכנן, אמרתי לתוהים, ולענות את נפשי.
לסלקום שלום.

הקולנוע שלנו 3 – יש שם!

זה עתה התבשרתי ששם העמותה שלנו אושר.

קבלו את:

רשומון – מאגר המידע האינטרנטי של הקולנוע הישראלי, תל אביב

ותודה רבה לפיני, שהעלה את הרעיון לרשומון (בקולנוע שלנו 2) וליגאל שתיים, שיעצב לנו את הלוגו.

מה עוד חדש?
לפנינו כמה פגישות חשובות בשבועות הקרובים, ומאחורינו שיחת רקע עם מתכנתי העתיד.

לפרקים הקודמים
הקולנוע שלנו – 1
הקולנוע שלנו – 2

הפט שופ בויז משחקים בקוביות

די ג'יי אליוט, כלומר שרון בן עזר, הייתה צריכה להחזיק את הקהל הכמה, אבל לא אליה, שעתיים ורבע מול הבמה.
היא הייתה בסדר גמור, אבל היי, שעתיים ורבע? לא באנו לראות אותה, לא? למי שלא ידע מי היא, הופיע פתאום השיר זיוה, והזכיר לשוכחים. הקהל, חלקים ניכרים ממנו בגיל המתאים, ידע לשיר את המילים יחד עם.
ולמה לא השכלתי להבין שאם כתוב שהדלתות נפתחות בשמונה ההופעה לא תתחיל לפני תשע וחצי במקרה הטוב? מה, זאת הפעם הראשונה שלי בהיכלי הצוֹפֵף?
כך הייתי חוסכת לעצמי לפחות שעה של עמידה.

אז עמדתי על אותה פיסת נדל"ן שרכשתי לעצמי בנסח טאבו לפני כחודשיים ב-299 שקלים במשך כמעט ארבע שעות. מצאתי מקום ראוי ולא חשתי צורך לשפר עמדות, מה גם שכל שיפור שהוא היה עלול להיות כרוך בהתחככות באלפי אנשים, מגע ממנו אני משתדלת להימנע ברוב ימות השנה.

22.7.5

לא שתיתי מאומה, מאחר שהמאבטח שחיטט לי בתיק השליך את בקבוק השני ליטרים שלי, שהיו בו למעשה ליטר אחד, אותו הבאתי מהבית מטעמי חיסכון, לפח, בטענה שאני עלולה לשפוך את המים על הטאלנטים המופיעים. כלומר לא אני-אני, אלא כל מי שאוחז בקבוק מים. ולמה שאעשה זאת? או למה שאחרים יעשו זאת? לא יודעת. ולכן, כעונש, לא קניתי שום דבר בדלפקי המזון.
גם לא אלכוהול. מאז שהפכתי לנהגת מירוץ הדוהרת במהירות 70 קמ"ש על הקטנוע, אני מפחדת לשתות ולו רבע כוס יין שעות לפני שאני עולה עליו. כן, אני מודה שזה קצת טיפשי בהתחשב בעובדה שהייתם שם פאקינג ארבע שעות תמימות כמעט.

הייתי כבר בהופעה של הפטס בארץ לפני כעשור ברעננה. זה היה אז אמפי מהוגן, תחת כיפת השמיים, והיה, ככל הזכור לי, לא פחות מהנה מאשר אתמול. למעשה יש מצב שיותר, שהרי ישבתי, והיה אוויר צח, אז למה לא?
וחוץ מזה הייתי צעירה בעשר שנים, כך שעדיין המון דברים שנראו אז אפשריים לא אפשריים יותר היום. בעצם, איזה שטות. למחוק מיד. ממש לא נכון. אולי להפך: המון דברים שלא יכולתי לעשות לפני עשר שנים אני עושה היום.

אז מה עשיתי ביותר משעתיים האלו שחיכיתי שהחבובים יעלו על הבמה? או. התאמנתי בהפעלת הסלולרי המשודרג שלי. זו הפעם הראשונה שהגישה לאינטרנט בסלולרי נוחה למדי, אז בדקתי איך מחליפים שפה, שזה לא פשוט – יותר מדי לחיצות – וטייטתי בעקשנות.

עשר ורבע, כשכבר היה ברור שאוטוטו זה קורה, כי כמה אפשר יהיה למשוך אותנו עוד (מה זה הנימול הזה ברגליים, אולי עדיף שאטוס מכאן ישר לחדר מיון. או שאעשה תרגילי מתיחה בעמידה, למשל לעמוד על קצות האצבעות, טוב שאני עושה יוגה. עכשיו נכווץ קצת את שרירי הישבן, שמאל ימין שמאל ימין. אין ברירה, לפני שאהפוך לנציב משהו, ואשתרש לרצפה), הם עלו.

22.7.1

מה שרו?
Heart
Did you see me coming
Pandemonium
Love etc
Building a wall
Go West
Two divided by zero
Why don't we live together
Always On my mind
Closer to heaven
Kings Cross
The way it used to be
Jealousy
Subarbia
All over the world
Se A Vida E
Viva La Vida
It's a sin
Being Boring
West end girls

22.7.2

וכמה ביקורות:
נטע אלכסנדר בעכבר מתלוננת על שהיה "אוסף הזוי של מבוגרים".
סליחה מותק, על שאנחנו חיים. ואפילו הולכים להופעות של מי שאנחנו אוהבים.
עמית קוטלר ב-ynet חושב שזו אחת ההופעות הטובות של קיץ 2009. מחמאה מפוקפקת. כמה כבר היו? אייל דסקל בנרג' חושב שהם נגעו בקהל. ניב הדס חושב שהם היו בשיאם.
בנענע 10 עשו מקבץ של הכל.

טוב, יופי, אבל מה איתך? מה את הרגשת וחשבת. אני? איך שהם עלו לבמה שכחתי את הנימולים, את החיכויים, את הפיהוקים שלי, והתחלתי לקרטע בששון (שהרי לרקוד אינני יודעת). על שמחת השיבה של שני הבנים לבמה העיבו רק כמה דברים קטנים, דבוקות דבוקות של בליינים צעירים מדי החליטו לשפר עמדות ולשעוט קדימה, תוך שהם דורכים על נשים ענוגות שמשקלן נמוך מ-50 ק"ג. כמה נביחות מחאה שלי החזירו אותם למקומם. הצרה השנייה הייתה המעשנים. בשם אלוהים, הרי אמרו לכם שאסור לעשן בחלל הסגור, ושיש פינת עישון משמאל לבמה. אז מה אתם מזהמים לי את האוויר מצד ימין? והדבר השלישי הנורא – אחרי חצי שעה הסלולרי שלי גמר את הבטריה של עצמו בלי למצמץ, כך שלא יכולתי להשביח את מיומנויות הצילומרחוק שלי, ולצלם פריים אחד מכל שיר, כפי שהבטחתי לעצמי.

22.7.3

היו שירים יותר מרגשים, היו פחות. לא תמיד מפלס ההתרגשות שלי עלה בקנה אחד עם זה של הקהל, אבל מה עוד חדש. להיטים זה אני. ווסט אנד גירלס, גו ווסט, יו נואו. שמחתי להיווכח שמשקפי שמש בלילה זה עדיין באופנה. מה, אם כריס לואו יכול, אז למה לא אני? התלבושות שלהם, חליפות נוצצות ומגבעות מארץ הפלאות היו משועשעות, וארבעת הרקדנים, שני שחורים (הוא והיא), שתי בלונדיניות, היו מסונכרנים להפליא עם הצמד ועם התפאורה הקובייתית המבריקה, שהייתה מודולרית להפליא. בחיים לא ראיתי קוביות כל כך גמישות. הייתי רוצה לרהט את הבית שלי בקוביות הצבעוניות והיפות האלו. אולי אפילו לחיות בתוך אחת הקוביות האלו. בסוף היו גם בלוני הליום בצורת לב שהופרחו לאוויר, וגשם של פתותי קונפטי גדולים שצנחו על קהל האלפים.

שעה וארבעים דקות זה יפה. בסוף הם הודו לתל אביב, ולישראל, ולקהל הנפלא שהיינו.
מה הרגשתי? שנהניתי, כמו פעם. שאני לא רוצה יותר לבוא להופעות בהן מחכים שעתיים ורבע בעמידה, שהרי, כמה פעמים עוד אוכל לשדרג את הסלולרי שלי בתזמון מתאים להופעה וללמוד אותו תוך כדי המתנה?

מה למדתי? שיש מקצועות שאפשר להתבגר בהם בכבוד, אם אתה מוכשר, עושה את מה שאתה אוהב, ואפילו מצליח למצוא מכנה משותף עם יותר משניים שלושה אנשים. לואו וניל טננט, בני 49 ו-55, לא הזדקנו ביום בעשור האחרון, הקול שלהם עמד בפגעי הזמן, ומרחוק, מהמקום בו עמדתי, לא רואים אם נוסף להם איזשהו קמטוט אפילו.

ברגע שהתחיל הקהל לצאת מביתן 1 נכנסו עובדות הניקיון עם המטאטאים שלהן, וקללו בלחש את הישראלים המקסימים שמילאו את הרצפה בפחיות, בקבוקונים וכוסות פלסטיק. עדיין לא הבנתי למה הבקבוק יקר הערך שלי נזרק. הטמפרטורה בחוץ, בחמישה לחצות, עמדה על 56 מעלות בצל.

22.7.4

Breakup by association

כדי להפיג את הטעם של הבובלילים (כן, 26 אלף צפיות) שהגיעו לערוץ 2 אמש, נשארתי לצפות בפרק של סיינפלד, מבלי שאדע מה מצפה לי. אושר גדול הציף אותי כשהתברר לי שזה "ההסכם" (The Deal) מהעונה השנייה, אחד הגדולים בסדרה, ובתולדות הסיטקום בכלל.

זה הפרק בו איליין וג'רי (אקסים שהפכו לידידים) צופים בטלוויזיה ומגיעים לערוץ העירום. מאחר ששניהם בתקופת בצורת קשה, הם מחליטים לענג אחד את השני, בלי מחויבות. לצורך זה הם מנסחים הסכם ג'נטלמני (בעיקר לצורכי ג'רי שהרי הוא מכיר נשים, ובטח שאת איליין) שעומד בסתירה מובהקת למקובל בעדות המתענגים אהדדי.
למשל –

1. לא מתקשרים ביום שאחרי
2. לא מתנשקים לילה טוב אחרי
3. לא חייבים לישון ביחד אחרי ("optional", אומר ג'רי בהקלה)
ובקיצור, לא עושים מזה עניין. ברור שתוך זמן קצר הכל משתבש, מאחר שאיליין (שזוכרת ב-די-וק כמה פעמים עשו את זה כשהיו חברים) נוהגת כמו שנשים נוהגות בדרך כלל אחרי ככלות, ומתעצבנת עליו.

זה גם הפרק בו ג'רי מתחבט מה יקנה לאיליין ליומולדת, ובוחר בקופסה מהודרת עם כסף מזומן (182$). מאחר שעל פי ההסכם ביניהם, אל לאף אחד להתעלות על המתנה שלו, ג'ורג' נותן לה במתנה 91$. ברור שהיא יוצאת מדעתה מרוב עצבים, ולקריז שלה רק מוסיף כרטיס הברכה של ג'רי, שהשקיע בו לדעתו ים של מחשבה וכינה אותה "My pal & more". למגינתו היא מתמוגגת מהמתנה של קריימר: הספסל בו חשקה והכרטיס ובו ציטוט של ייטס.

תענוג להקשיב לדיאלוג, כמו תמיד, שאומר הכל, בלי להשתמש בשום מילה בעייתית במרכאות, או לפחות כאלו שנחשבו כך, אה, מתי זה היה? אופס, ב-31 במאי 1990 עלתה הסדרה לאוויר.
זאת אומרת, שהתקשורת מוזמנת להתחיל להתכונן לחגיגות העשרים. לא ייאמן, איך היא נראית טרייה כמו אתמול נולדה.

אחד המושגים הגדולים מהפרק של אתמול הוא זה שהגה ג'ורג':
Breakup by Association, כשהוא מבין שייאלץ להפסיק את יחסיו עם איליין אם ג'רי יהיה ברוגז איתה.
הגדרה מעולה לסיטואציות יומיומיות בכל מיליה חברתי שהוא.

הקולנוע שלנו – 2 (וגם: בתי הקולנוע בעזריאלי נסגרים)

מה קרה בשבוע החולף?

1. עשרות אנשים, בין אם מבכירי התעשייה ובין אם קוראי הבלוגים הציעו את עזרתם בהקמת המיזם.

2. דחינו שתי הצעות להתראיין, פשוט כי אנחנו בתחילת הדרך ועוד אין לנו מה לומר, למעט הדברים שכתבנו.

3. הבוקר קיבלתי מכתב מרשם העמותות, שהשמות שבהם חשקנו לעמותה בלתי קבילים.
השמות אותם כתבתי בבקשה הם "הקולנוע" ו"הקולנוע שלנו". וזה, גם מאחר שכבר רכשנו דומיינים הנושאים את השם hakolnoa.
כה כותבת רע"נ פיקוח וניהול: "השמות המוצעים דומים עד כדי הטעיה לשמותיהם של תאגידים אחרים הרשומים כדין, אבקשכם להציע חלופות אחרות לשמה של העמותה".
יש רעיונות?
לא רק זה לא נשא חן בעיניה: "לעניין מטרת העמותה: המטרה הינה כללית מדי, נא לפרט את המטרה ולהבהיר כיצד בכוונתכם ליישם בפועל את המטרה".
נו טוב, אפרט לה איך מקימים אתר. מה לעשות.

——————-
Another one bites the dust
גם קומפלקס בתי הקולנוע של גלובוס בעזריאלי עומד להיפרד מהעולם, ובמקומו ייפתחו סניפים של רשת H&M.

ביושבי כמבקרת קולנוע הייתי מבלה די הרבה בגלובוס עזריאלי. בעיקר בשבתות בבוקר ובאחה"צי שישי. הייתי צריכה להשלים את כל ההקרנות בהן לא הייתי באמצע השבוע, בגלל מחויבויות עבודה אחרות, כך שיצא שלא פעם הייתי מבלה בבתי הקולנוע שם בהקרנות יחיד כמעט. אני, הסדרן הקבוע והמבוגר ששימש גם ככרטיסן, ובמשך הזמן למד לזהות אותי ולא ביקש ממני לפתוח את התיק, ועוד איזה אדם אחד או שניים, שלא היה להם מה לעשות בשישישבת, או שסתם היו חובבי התבודדות כמוני.

azrieli
בגדים, בגדים בגדים. עזריאלי

תנאי ההקרנה היו לא ממש אטרקטיביים, ובחלק מהאולמות נשמעו הדי הסאונד מהאולם השכן. ריחות הטחב והאוויר המעופש לא נעדרו (כמו בעוד בתי קולנוע בתל אביב), ובקיצור, לא היה כיף גדול במיוחד. מצד שני, סיינפלד היה שם, בהקרנת הסרט שלו, אז בכל זאת נו, לפחות שטיח אדום אחד נפרש על רצפת הקומפלקס.

כה לא אהבתי את בתי הקולנוע האלו, עד שמהרגע שעזבתי את תפקידי, לא פקדתי אותו יותר.
וזה מצער, כי במקום כל בית קולנוע שנסגר בישראל יצוצו עוד עשר חנויות בגדים או רשתות קפה. לא, אני ממש לא שמחה לאידו של המקום, ולא הייתי רוצה שזה יקרה. רק דמיינו, קניון בישראל, מה בישראל, בתל אביב, בלי רשת בתי קולנוע בתוכו. איזה עוד מאחז תרבותי נשאר שם? שני סניפים של רשתות ספרים, אחת סטימצקי, שנייה צומת, ועוד חמישים אלף חנויות בגדים, נעליים ובתי מאכל וסופרפארמיה. רע, רע מאוד.

—-
נערי חנות חיות המחמד
ההופעה של הפט שופ בויז היא מחרתיים, בשלישי בערב בגני התערוכה. שותפי לאירוע הבריז היום. מישהו/הי מעוניין/ת לרכוש את כרטיסו (299 ש')?
לא, אין צורך להתלוות אלי. ההופעה היא ממילא בעמידה.

עדכון, שני, 19:38: נמכר.

הקולנוע שלנו – 1

amuta2

אחרי ההכרזה הדרמטית על הקמת אתר הקולנוע האולטימטיבי שלנו, שלוותה בהתקף חרדה קשה מאוד (שלי, יאיר היה רגוע לגמרי) – שהרי היא באה בעיצומה של פרשת המדבקה, וחששתי שידבק בנו משהו ממנה או מהסקפטיסיזם שעוררה, הגיע הזמן להתחיל לעבוד.

רגע, לא "להתחיל", זה די מגוחך להגיד את זה אחר תקופת הזמן העצומה שאנחנו דוגרים על הפרויקט. תקופה שלוותה בהרבה אכזבות מצד כל מיני מבטיחנים מקצועיים יותר ומקצועיים פחות.

בשלב הראשון הכנו מסמך הקורא לאנשי קולנוע להצטרף לעמותה. ואז התחלנו לשלוח אותו. עדיין לא הסתיים המשלוח – יש כתובות מיל שחסרות לנו, ולא מעט אנשים שאולי נשכחו מאיתנו בדרך, וניזכר בהם תוך כדי תוך שאנחנו אומרים, איך לא חשבנו על.

בינתיים התחלנו לקבל תשובות מהאנשים ששלחנו אליהם את המסמך, וכן מהמון אנשים שקראו את הפוסטים אצלי ואצל יאיר ורוצים להיות חלק מהמיזם. זה משמח באופן שאין לתאר. באמת. כל כך הרבה רצון טוב, כל כך הרבה אנשים שהקולנוע הישראלי מעניין אותם. תענוג.

ועכשיו צריך היה להקים את העמותה שלנו. כלומר להירשם כעמותה אצל רשם העמותות, ולהיות אחת מ-1,500 העמותות שנרשמות בשנה. משומה הסקתי שאי אפשר לעשות את זה באמצעות האינטרנט. זאת אומרת לא משומה, כתוב היה באחד הטפסים שמצאתי ברשת שיש להגיע פיזית למקום.

וכך מצאתי את עצמי נוסעת לירושלים בשש וחצי בבוקר (גם ביום שישי הייתי שם, בכנס במסגרת פסטיבל ירושלים), מנסה לעקוף את הפקקים של ראשון בבוקר, ואת החום הגדול, לפני שיתנפל גם על בתי האבן של העיר הקרירה.

די הצלחתי, וכבר הייתי ממש מרוצה מעצמי, אבל כשהגעתי לשכונה החרדית גבעת שאול שנמצאת בכלל לפני הכניסה לעיר, מימין, וטיפסתי עד הקומה הרביעית של משרד המשפטים, אמרה לי הפקידה שיכולה הייתי לעשות את הכל באינטרנט. איזו השפלה.

נתתי לה את הטפסים, שילמתי את האגרה, 849 ש' – אפשר היה גם חצי מחיר, אם הכנסות העמות בשנה הן פחות מ-300 אלף ש', אבל תקוות גדולות יש לי – ושמעתי מהפקידה שהשם שלנו, "הקולנוע", עלול להיות כללי מדי. אוקיי, יש גם אופציה שנייה, "הקולנוע שלנו".

בדרך למטה, בקומת המסד של משרד המשפטים צילמתי את עצמי מול המראה הגדולה המשתרעת לאורך קיר המבואה (למטה) – כי מה רע בקולנוע רפלקסיבי – וגם את המסדרון הנאה באותו מקום בדיוק (למעלה). זהו, תחנה ראשונה עברה. עכשיו אני מחכה לשמוע מהרשם אם הפכנו לעמותה. זה יקרה במהלך החודש הקרוב.

amuta

יש פה מישו מוורדפרס?

(כל האחרים ישתעממו מוות, אז אפשר לוותר)

רוב הזמן אני מרוצה מהבלוג.
בשבועות האחרונים לא.

הכל התחיל כששדרגתי גרסה. מאותו רגע הצ'טקמקה בוקסית ההפניות לולווט. כאילו נתקנא הבלוג בכך שיש פה הפניות לבלוג השני שלי, והחליט לנקום.
עד כה לא הצלחנו (מי שישמע, "הצלחנו", יותר התומכת מאשר אני) לפתור את הבעיה.
ולכן, בכל פעם שאני מישירה מבט לימין, אני מתעצבנת.

אבל זה עוד כלום.

בימים האחרונים אני לא מצליחה להעלות פוסטים מהבית. כלומר, כשאני מנסה לשמור טיוטה, או חלילה לעשות תצוגה מקדימה, אני מקבלת את הודעת הניתוק הזו, כאילו העמוד לא קיים, כאילו אין אינטרנט, אבל ברור שיש. בבתים אחרים, ועל ידי אנשים אחרים – למשל עכשיו – הכל עובד כמו חיה.
זה קורה בשני המחשבים שלי בבית, בשני הדפדפנים, בכל אחד מהם. עשיתי במחשב נקיונות שחבל, לא הותרתי אבן לא הפוכה. לא רק זה, אפילו אתחלתי את הדפדפנים. כלום לא עזר.

בסוף בא א. טכנאי המחשבים, ניקה, סובב, קימט, ואמר שהוא חושב שזה הראוטר. אתחלנו גם אותו, לא עזר. אה, ברור שגם את הקספרסקי השבתנו.

דיאגנוזות עכשוויות:
1. הראוטר נדפק  (מחר אחליף)
2. GOdADDY  המארח את הבלוג, נשחק.

נראה מה יהיה אחרי החלפת הראוטר.

איזה מזל שאני עושה הערב בייביסטר.

++

עדכון, שבת,11.7, 18:55. אחרי 24 שעות עם הראוטר החדש, ככה"נ בו הייתה טמונה הבעיה. עכשיו הכל מצוין. טפו טפו.

תודה לכל היועצים.

הקולנוע שלנו

זה הפוסט הכי מרגש שאנחנו כותבים, והראשון המשותף שלנו.
אנחנו = יאיר רוה ודבורית שרגל, ותוכלו לקרוא אותו בבלוגים של שנינו, שלושה במספר.

היינו צריכים לצאת עם ההכרזה הזו מזמן, אין לנו ספק, אבל היו כל מיני התמהמהויות מכל מיני סוגים, הבטחות שלא התממשו, ומיני חששות שלנו.
מקשיבים?
אנחנו, יאיר ודבורית, מכריזים בזאת על הקמת אתר הקולנוע, האתר הישראלי שיכלול את כל התוצרת המקומית שנעשתה כאן בכל שנות המדינה ואף לפניה. מהרגע בו צעק האדם הראשון פה "אקשן".

לאור הפריחה הפנומנלית של הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות, אך מתבקש ליצור מאגר נתונים של כל כולו ברשת. תחילה בעברית. כן, אנחנו יודעים, יש כבר כמה התחלות למיזמים דומים ברחבי הרשת דוברת העברית, וחלקם חינניים למדי, אבל אנחנו עובדים על משהו קצת שונה, אנציקלופדי יותר.

מאגר נתונים כזה יהיה לבו של אתר שעד מהרה יהפוך ל-one-stop-shop של כל מה שקשור בקולנוע בארץ: מידע, פרסום, כרטיסים.

בשלב הראשון, עד ההשקה, בכוונתנו להעלות את כל האינפורמציה הקיימת (נוסח IMDb) על סרטי עלילה באורך מלא (יש כ-600), לעבור לסדרות/תוכניות טלוויזיה, משם לסרטים דוקומנטריים, שגם הם ענף יצוא ועשייה רב משקל בישראל, ולאחר מכן לסרטי סטודנטים, ולבסוף פרסומות. כל הפקה אודיו-ויזואלית שנעשתה בעברית או הופקה בישראל תיכלל שם. המטרה היא להגיע לכיסוי אולטימטיבי.

למה זה חשוב? מאחר שקולנוע הוא המשאב התרבותי הכי גדול, הכי חשוב והכי פופולרי בארץ ובעולם. מאחר שמסד ידע אנציקלופדי הוא בעל חשיבות-על מבחינה חברתית, תרבותית, אקדמית ועממית.

בשלב הראשון אנחנו מקימים מועצת מנהלים ישראלית. פנינו לאנשי קולנוע ישראליים מובילים, ובהמשך נפנה גם לאנשי התעשייה היהודים/ישראלים בהוליווד.
המיזם יהיה מלכ"ר, ומי שמעודד אותנו ותומך בנו מוראלית הוא ג`ף פולבר, היזם ואיש העסקים שמשוכנע גם הוא, כמונו, שזה האתר הכי מתבקש לתעשיית הקולנוע והטלוויזיה והפרסום הישראלית.

זהו, יוצאים לדרך. מישהו כאן רוצה להצטרף אלינו? אנחנו זקוקים לכל העזרה, התמיכה, העידוד, הייעוץ והכסף שאתם יכולים לגייס.

שאלות?

רגע לפני שתתמכרו ל"מחוברות"

ביום ראשון בערב זה יתחיל. אני משוכנעת שכל מי שיש לו Hot ייגרר. את הפרסומות בעיתונים רואים כבר חודש בערך. תצלומים מרופדים ומופקים לעילא. הטריילר רץ כבר מזמן ביו טיוב. מטמיעים את הגיבורות הבאות, את האחיות הגדולות. 50 פרקים יומיים ברצף, הצצה לחיים האישיים של חמש נשים. מחוברות קוראים לסדרה שיצרו רם לנדס ודורון צברי וערך עמי טיר. והנה, באקט החדרת המוצר, ב-ynet אפשר לראות את הפרק הראשון, כולו.

חמש נשים, הצעירה שבהן בת 16, המבוגרת בת 42, קיבלו מצלמות וידיאו קטנות, ניידות וקומפקטיות והתבקשו לתעד את חייהן. מצחצוח השיניים ועד בדיקת ההריון הבלתי נמנעת – אלוהים, נשבעתי שאני לא רואה יותר שום תוכנית/סרט/סדרה שמראים בה את הגיבורה מחפשת את הפס הוורוד, הכחול, או מה שלא יהיה – והנה זה קורה לי שוב.

liatttt
משמאל למעלה בכיוון השעון: ליאת, מירי, חנה, דנה, אליזרין

ואלו החמש
דנה ספקטור, 37, נשואה + אחת
ליאת בר-און, 36, רווקה (רשמית גרושה, תכלס רווקה), רוצה להתחתן
אליזרין וייסברג, 22, יש לה חבר
מירי חנוך, 42, נשואה + 3
חנה רטינוב, 16, תיכוניסטית שההורים שלה אף פעם לא בבית

אני בבעיה. שלוש מתוך החמש אני מכירה ברמה זו או אחרת. את אליזרין, ואת ליאת ואת דנה. שתי האחרונות באיזושהי רמה של חברות איתי, טוב, אולי לא חברות, אולי ידידות. בכל מקרה, נשים שהייתי איתן בבילוי חברתי לא פעם. וגם מקצועי. ואני מכירה אותן היטב. לפחות מהכתיבה שלהן. וגם את הרגלי האכילה שלהן אני מכירה. ואת חייהן האינטימיים, במובן מסוים. את מירי אני מכירה מהכתיבה, ודרכינו הצטלבו לאיזה חלקיק שנייה בעבודה וגם בחדר המתנה לפסיכולוגית.

זה לא מוזר שארבע מהגיבורות הן נשים כותבות? שתיים מהן מתפרנסות מכך באופן מסורתי, הן עיתונאיות, ושתיים מתפרנסות מכך בעקיפין, הן בלוגריות. מה, רק נשים כותבות יכולות לאחוז במצלמה? ועוד טרגדיה: כמעט כולן מתל אביב. רק חנה מפרבר קרוב.

הזרה היחידה מבחינתי היא חנה הילדה, ודווקא איתה אני הכי מזדהה. היא ואני, כך אני מרגישה, נמצאות באותו שלב של התפתחות נפשית. חנה היא התגלית הגדולה של הסדרה. היא הניאוריאליזם בהתגלמותו. חותכת את המסך בסכין גילוח. רואים את הדם? זאת חנה. רק שלא תתחרפן מהחשיפה שתזכה לה מיום ראשון. חנה אומרת בפרק הזה, "דווקא היו לי כמה מערכות יחסים רציניות, הן נמשכו יום יומיים". באמת? גם לי, בדיוק כאלו!
מפתיע שחנה ואני באותו שלב של התבגרות? לא ממש.

גם את דורון, יוצר ובמאי הסדרה אני מכירה מהעבודה. אבל אני לא בקשר איתו כל כך הרבה שנים, שאני מרגישה מספיק רחוקה כדי להגיד: רעיון מצוין. אני רואה כבר את העונות הבאות, איך עוקבים אחרי החמש עד זקנה ושיבה, מלווים אותן לבית האבות ובדרכן האחרונה. ממש כמו סדרת ה-Up של מייקל אפטד, רק הרבה יותר אינטנסיבי, ועם טוויסט הריאליטי. ובהמשך יהיו גיבורות חדשות. וגיבורים. זה מעניין שרק נשים נבחרו, לא? אולי בגלל שנשים מסוגלות להפגין רגשות בקלילות גדולה יותר? וימכרו את הפורמט. חכו חכו.
אבל דורון, בחייאת, צא לפריפריה. כן, הבנו, רצית שהגיבורות הראשונות יגעו בזוהר, יתנו לנו לגעת בניצוצות, אבל עוד שנייה יאשימו אותך בבועתיות ובשתיית אספרסו וישאלו אותך מה עם הפריפריה, אותך, דווקא אותך. בעיקר אותך. אני מציעה לך להכין את המגננה.

וזה זול, כן, זה זול. נכון, שילמו לכולן, וביד רחבה, אבל חִשבו על עלות ההפקה? גרושים. רוצה לומר – רעיון מעולה לעת משבר כלכלי, ריאליטי עם סגנון, מציצני אבל בטעם אישי. מה הערך המוסף? נו, לצפות בחיים של אחרים, מה צריך יותר מזה? אפשר לוותר על המאמץ הכרוך בלחיות את החיים שלנו ולהתמכר לאחת מהחמש. או לכולן. זה הרבה יותר קל מאשר לחיות.