הפט שופ בויז משחקים בקוביות

די ג'יי אליוט, כלומר שרון בן עזר, הייתה צריכה להחזיק את הקהל הכמה, אבל לא אליה, שעתיים ורבע מול הבמה.
היא הייתה בסדר גמור, אבל היי, שעתיים ורבע? לא באנו לראות אותה, לא? למי שלא ידע מי היא, הופיע פתאום השיר זיוה, והזכיר לשוכחים. הקהל, חלקים ניכרים ממנו בגיל המתאים, ידע לשיר את המילים יחד עם.
ולמה לא השכלתי להבין שאם כתוב שהדלתות נפתחות בשמונה ההופעה לא תתחיל לפני תשע וחצי במקרה הטוב? מה, זאת הפעם הראשונה שלי בהיכלי הצוֹפֵף?
כך הייתי חוסכת לעצמי לפחות שעה של עמידה.

אז עמדתי על אותה פיסת נדל"ן שרכשתי לעצמי בנסח טאבו לפני כחודשיים ב-299 שקלים במשך כמעט ארבע שעות. מצאתי מקום ראוי ולא חשתי צורך לשפר עמדות, מה גם שכל שיפור שהוא היה עלול להיות כרוך בהתחככות באלפי אנשים, מגע ממנו אני משתדלת להימנע ברוב ימות השנה.

22.7.5

לא שתיתי מאומה, מאחר שהמאבטח שחיטט לי בתיק השליך את בקבוק השני ליטרים שלי, שהיו בו למעשה ליטר אחד, אותו הבאתי מהבית מטעמי חיסכון, לפח, בטענה שאני עלולה לשפוך את המים על הטאלנטים המופיעים. כלומר לא אני-אני, אלא כל מי שאוחז בקבוק מים. ולמה שאעשה זאת? או למה שאחרים יעשו זאת? לא יודעת. ולכן, כעונש, לא קניתי שום דבר בדלפקי המזון.
גם לא אלכוהול. מאז שהפכתי לנהגת מירוץ הדוהרת במהירות 70 קמ"ש על הקטנוע, אני מפחדת לשתות ולו רבע כוס יין שעות לפני שאני עולה עליו. כן, אני מודה שזה קצת טיפשי בהתחשב בעובדה שהייתם שם פאקינג ארבע שעות תמימות כמעט.

הייתי כבר בהופעה של הפטס בארץ לפני כעשור ברעננה. זה היה אז אמפי מהוגן, תחת כיפת השמיים, והיה, ככל הזכור לי, לא פחות מהנה מאשר אתמול. למעשה יש מצב שיותר, שהרי ישבתי, והיה אוויר צח, אז למה לא?
וחוץ מזה הייתי צעירה בעשר שנים, כך שעדיין המון דברים שנראו אז אפשריים לא אפשריים יותר היום. בעצם, איזה שטות. למחוק מיד. ממש לא נכון. אולי להפך: המון דברים שלא יכולתי לעשות לפני עשר שנים אני עושה היום.

אז מה עשיתי ביותר משעתיים האלו שחיכיתי שהחבובים יעלו על הבמה? או. התאמנתי בהפעלת הסלולרי המשודרג שלי. זו הפעם הראשונה שהגישה לאינטרנט בסלולרי נוחה למדי, אז בדקתי איך מחליפים שפה, שזה לא פשוט – יותר מדי לחיצות – וטייטתי בעקשנות.

עשר ורבע, כשכבר היה ברור שאוטוטו זה קורה, כי כמה אפשר יהיה למשוך אותנו עוד (מה זה הנימול הזה ברגליים, אולי עדיף שאטוס מכאן ישר לחדר מיון. או שאעשה תרגילי מתיחה בעמידה, למשל לעמוד על קצות האצבעות, טוב שאני עושה יוגה. עכשיו נכווץ קצת את שרירי הישבן, שמאל ימין שמאל ימין. אין ברירה, לפני שאהפוך לנציב משהו, ואשתרש לרצפה), הם עלו.

22.7.1

מה שרו?
Heart
Did you see me coming
Pandemonium
Love etc
Building a wall
Go West
Two divided by zero
Why don't we live together
Always On my mind
Closer to heaven
Kings Cross
The way it used to be
Jealousy
Subarbia
All over the world
Se A Vida E
Viva La Vida
It's a sin
Being Boring
West end girls

22.7.2

וכמה ביקורות:
נטע אלכסנדר בעכבר מתלוננת על שהיה "אוסף הזוי של מבוגרים".
סליחה מותק, על שאנחנו חיים. ואפילו הולכים להופעות של מי שאנחנו אוהבים.
עמית קוטלר ב-ynet חושב שזו אחת ההופעות הטובות של קיץ 2009. מחמאה מפוקפקת. כמה כבר היו? אייל דסקל בנרג' חושב שהם נגעו בקהל. ניב הדס חושב שהם היו בשיאם.
בנענע 10 עשו מקבץ של הכל.

טוב, יופי, אבל מה איתך? מה את הרגשת וחשבת. אני? איך שהם עלו לבמה שכחתי את הנימולים, את החיכויים, את הפיהוקים שלי, והתחלתי לקרטע בששון (שהרי לרקוד אינני יודעת). על שמחת השיבה של שני הבנים לבמה העיבו רק כמה דברים קטנים, דבוקות דבוקות של בליינים צעירים מדי החליטו לשפר עמדות ולשעוט קדימה, תוך שהם דורכים על נשים ענוגות שמשקלן נמוך מ-50 ק"ג. כמה נביחות מחאה שלי החזירו אותם למקומם. הצרה השנייה הייתה המעשנים. בשם אלוהים, הרי אמרו לכם שאסור לעשן בחלל הסגור, ושיש פינת עישון משמאל לבמה. אז מה אתם מזהמים לי את האוויר מצד ימין? והדבר השלישי הנורא – אחרי חצי שעה הסלולרי שלי גמר את הבטריה של עצמו בלי למצמץ, כך שלא יכולתי להשביח את מיומנויות הצילומרחוק שלי, ולצלם פריים אחד מכל שיר, כפי שהבטחתי לעצמי.

22.7.3

היו שירים יותר מרגשים, היו פחות. לא תמיד מפלס ההתרגשות שלי עלה בקנה אחד עם זה של הקהל, אבל מה עוד חדש. להיטים זה אני. ווסט אנד גירלס, גו ווסט, יו נואו. שמחתי להיווכח שמשקפי שמש בלילה זה עדיין באופנה. מה, אם כריס לואו יכול, אז למה לא אני? התלבושות שלהם, חליפות נוצצות ומגבעות מארץ הפלאות היו משועשעות, וארבעת הרקדנים, שני שחורים (הוא והיא), שתי בלונדיניות, היו מסונכרנים להפליא עם הצמד ועם התפאורה הקובייתית המבריקה, שהייתה מודולרית להפליא. בחיים לא ראיתי קוביות כל כך גמישות. הייתי רוצה לרהט את הבית שלי בקוביות הצבעוניות והיפות האלו. אולי אפילו לחיות בתוך אחת הקוביות האלו. בסוף היו גם בלוני הליום בצורת לב שהופרחו לאוויר, וגשם של פתותי קונפטי גדולים שצנחו על קהל האלפים.

שעה וארבעים דקות זה יפה. בסוף הם הודו לתל אביב, ולישראל, ולקהל הנפלא שהיינו.
מה הרגשתי? שנהניתי, כמו פעם. שאני לא רוצה יותר לבוא להופעות בהן מחכים שעתיים ורבע בעמידה, שהרי, כמה פעמים עוד אוכל לשדרג את הסלולרי שלי בתזמון מתאים להופעה וללמוד אותו תוך כדי המתנה?

מה למדתי? שיש מקצועות שאפשר להתבגר בהם בכבוד, אם אתה מוכשר, עושה את מה שאתה אוהב, ואפילו מצליח למצוא מכנה משותף עם יותר משניים שלושה אנשים. לואו וניל טננט, בני 49 ו-55, לא הזדקנו ביום בעשור האחרון, הקול שלהם עמד בפגעי הזמן, ומרחוק, מהמקום בו עמדתי, לא רואים אם נוסף להם איזשהו קמטוט אפילו.

ברגע שהתחיל הקהל לצאת מביתן 1 נכנסו עובדות הניקיון עם המטאטאים שלהן, וקללו בלחש את הישראלים המקסימים שמילאו את הרצפה בפחיות, בקבוקונים וכוסות פלסטיק. עדיין לא הבנתי למה הבקבוק יקר הערך שלי נזרק. הטמפרטורה בחוץ, בחמישה לחצות, עמדה על 56 מעלות בצל.

22.7.4