הפט שופ בויז משחקים בקוביות

די ג'יי אליוט, כלומר שרון בן עזר, הייתה צריכה להחזיק את הקהל הכמה, אבל לא אליה, שעתיים ורבע מול הבמה.
היא הייתה בסדר גמור, אבל היי, שעתיים ורבע? לא באנו לראות אותה, לא? למי שלא ידע מי היא, הופיע פתאום השיר זיוה, והזכיר לשוכחים. הקהל, חלקים ניכרים ממנו בגיל המתאים, ידע לשיר את המילים יחד עם.
ולמה לא השכלתי להבין שאם כתוב שהדלתות נפתחות בשמונה ההופעה לא תתחיל לפני תשע וחצי במקרה הטוב? מה, זאת הפעם הראשונה שלי בהיכלי הצוֹפֵף?
כך הייתי חוסכת לעצמי לפחות שעה של עמידה.

אז עמדתי על אותה פיסת נדל"ן שרכשתי לעצמי בנסח טאבו לפני כחודשיים ב-299 שקלים במשך כמעט ארבע שעות. מצאתי מקום ראוי ולא חשתי צורך לשפר עמדות, מה גם שכל שיפור שהוא היה עלול להיות כרוך בהתחככות באלפי אנשים, מגע ממנו אני משתדלת להימנע ברוב ימות השנה.

22.7.5

לא שתיתי מאומה, מאחר שהמאבטח שחיטט לי בתיק השליך את בקבוק השני ליטרים שלי, שהיו בו למעשה ליטר אחד, אותו הבאתי מהבית מטעמי חיסכון, לפח, בטענה שאני עלולה לשפוך את המים על הטאלנטים המופיעים. כלומר לא אני-אני, אלא כל מי שאוחז בקבוק מים. ולמה שאעשה זאת? או למה שאחרים יעשו זאת? לא יודעת. ולכן, כעונש, לא קניתי שום דבר בדלפקי המזון.
גם לא אלכוהול. מאז שהפכתי לנהגת מירוץ הדוהרת במהירות 70 קמ"ש על הקטנוע, אני מפחדת לשתות ולו רבע כוס יין שעות לפני שאני עולה עליו. כן, אני מודה שזה קצת טיפשי בהתחשב בעובדה שהייתם שם פאקינג ארבע שעות תמימות כמעט.

הייתי כבר בהופעה של הפטס בארץ לפני כעשור ברעננה. זה היה אז אמפי מהוגן, תחת כיפת השמיים, והיה, ככל הזכור לי, לא פחות מהנה מאשר אתמול. למעשה יש מצב שיותר, שהרי ישבתי, והיה אוויר צח, אז למה לא?
וחוץ מזה הייתי צעירה בעשר שנים, כך שעדיין המון דברים שנראו אז אפשריים לא אפשריים יותר היום. בעצם, איזה שטות. למחוק מיד. ממש לא נכון. אולי להפך: המון דברים שלא יכולתי לעשות לפני עשר שנים אני עושה היום.

אז מה עשיתי ביותר משעתיים האלו שחיכיתי שהחבובים יעלו על הבמה? או. התאמנתי בהפעלת הסלולרי המשודרג שלי. זו הפעם הראשונה שהגישה לאינטרנט בסלולרי נוחה למדי, אז בדקתי איך מחליפים שפה, שזה לא פשוט – יותר מדי לחיצות – וטייטתי בעקשנות.

עשר ורבע, כשכבר היה ברור שאוטוטו זה קורה, כי כמה אפשר יהיה למשוך אותנו עוד (מה זה הנימול הזה ברגליים, אולי עדיף שאטוס מכאן ישר לחדר מיון. או שאעשה תרגילי מתיחה בעמידה, למשל לעמוד על קצות האצבעות, טוב שאני עושה יוגה. עכשיו נכווץ קצת את שרירי הישבן, שמאל ימין שמאל ימין. אין ברירה, לפני שאהפוך לנציב משהו, ואשתרש לרצפה), הם עלו.

22.7.1

מה שרו?
Heart
Did you see me coming
Pandemonium
Love etc
Building a wall
Go West
Two divided by zero
Why don't we live together
Always On my mind
Closer to heaven
Kings Cross
The way it used to be
Jealousy
Subarbia
All over the world
Se A Vida E
Viva La Vida
It's a sin
Being Boring
West end girls

22.7.2

וכמה ביקורות:
נטע אלכסנדר בעכבר מתלוננת על שהיה "אוסף הזוי של מבוגרים".
סליחה מותק, על שאנחנו חיים. ואפילו הולכים להופעות של מי שאנחנו אוהבים.
עמית קוטלר ב-ynet חושב שזו אחת ההופעות הטובות של קיץ 2009. מחמאה מפוקפקת. כמה כבר היו? אייל דסקל בנרג' חושב שהם נגעו בקהל. ניב הדס חושב שהם היו בשיאם.
בנענע 10 עשו מקבץ של הכל.

טוב, יופי, אבל מה איתך? מה את הרגשת וחשבת. אני? איך שהם עלו לבמה שכחתי את הנימולים, את החיכויים, את הפיהוקים שלי, והתחלתי לקרטע בששון (שהרי לרקוד אינני יודעת). על שמחת השיבה של שני הבנים לבמה העיבו רק כמה דברים קטנים, דבוקות דבוקות של בליינים צעירים מדי החליטו לשפר עמדות ולשעוט קדימה, תוך שהם דורכים על נשים ענוגות שמשקלן נמוך מ-50 ק"ג. כמה נביחות מחאה שלי החזירו אותם למקומם. הצרה השנייה הייתה המעשנים. בשם אלוהים, הרי אמרו לכם שאסור לעשן בחלל הסגור, ושיש פינת עישון משמאל לבמה. אז מה אתם מזהמים לי את האוויר מצד ימין? והדבר השלישי הנורא – אחרי חצי שעה הסלולרי שלי גמר את הבטריה של עצמו בלי למצמץ, כך שלא יכולתי להשביח את מיומנויות הצילומרחוק שלי, ולצלם פריים אחד מכל שיר, כפי שהבטחתי לעצמי.

22.7.3

היו שירים יותר מרגשים, היו פחות. לא תמיד מפלס ההתרגשות שלי עלה בקנה אחד עם זה של הקהל, אבל מה עוד חדש. להיטים זה אני. ווסט אנד גירלס, גו ווסט, יו נואו. שמחתי להיווכח שמשקפי שמש בלילה זה עדיין באופנה. מה, אם כריס לואו יכול, אז למה לא אני? התלבושות שלהם, חליפות נוצצות ומגבעות מארץ הפלאות היו משועשעות, וארבעת הרקדנים, שני שחורים (הוא והיא), שתי בלונדיניות, היו מסונכרנים להפליא עם הצמד ועם התפאורה הקובייתית המבריקה, שהייתה מודולרית להפליא. בחיים לא ראיתי קוביות כל כך גמישות. הייתי רוצה לרהט את הבית שלי בקוביות הצבעוניות והיפות האלו. אולי אפילו לחיות בתוך אחת הקוביות האלו. בסוף היו גם בלוני הליום בצורת לב שהופרחו לאוויר, וגשם של פתותי קונפטי גדולים שצנחו על קהל האלפים.

שעה וארבעים דקות זה יפה. בסוף הם הודו לתל אביב, ולישראל, ולקהל הנפלא שהיינו.
מה הרגשתי? שנהניתי, כמו פעם. שאני לא רוצה יותר לבוא להופעות בהן מחכים שעתיים ורבע בעמידה, שהרי, כמה פעמים עוד אוכל לשדרג את הסלולרי שלי בתזמון מתאים להופעה וללמוד אותו תוך כדי המתנה?

מה למדתי? שיש מקצועות שאפשר להתבגר בהם בכבוד, אם אתה מוכשר, עושה את מה שאתה אוהב, ואפילו מצליח למצוא מכנה משותף עם יותר משניים שלושה אנשים. לואו וניל טננט, בני 49 ו-55, לא הזדקנו ביום בעשור האחרון, הקול שלהם עמד בפגעי הזמן, ומרחוק, מהמקום בו עמדתי, לא רואים אם נוסף להם איזשהו קמטוט אפילו.

ברגע שהתחיל הקהל לצאת מביתן 1 נכנסו עובדות הניקיון עם המטאטאים שלהן, וקללו בלחש את הישראלים המקסימים שמילאו את הרצפה בפחיות, בקבוקונים וכוסות פלסטיק. עדיין לא הבנתי למה הבקבוק יקר הערך שלי נזרק. הטמפרטורה בחוץ, בחמישה לחצות, עמדה על 56 מעלות בצל.

22.7.4

14 מחשבות על “הפט שופ בויז משחקים בקוביות

  1. נורא רציתי לבוא. ממש.

    אבל ידעתי שבטח אאלץ לחכות שעתיים וחצי.

    ידעתי שיהיה חם.

    ועשן של סיגריות.

    וחבורות של מקפצים מיוזעים ידחקו אלי ויאלצו אותי, בעל כרחי, לבוא עמם באיזשהו קונטקט גופני – רעיון מפוקפק
    מאוד מאוד…

    וכך מצאתי את עצמי יושב בבית, יודע שאני הולך להפסיד מופע טוב, אבל לא יכול להביא את עצמי להתמודדות מחודשת עם הקיץ הישראלי, הקהל הישראלי והגישה הישראלית

  2. היה שווה לחכות שעתיים ורבע בתוך האולם הממוזג עם גרון מיובש. היה שווה לבוא ב 6 כדי לתפוס שורה טובה ולהרגיש את האנרגיות המוטרפות של המעריצים האמיתיים. נתנו שואו אדיר ומהפנט, ופיצו על כל רגע של סבל!

  3. הו, אז זהו. שבפינה שלנו (לפי זווית הצילום שלך, הפינה אחרת) תהינו לאיזה צד שמאל של הבמה התכוונו בפינת העישון. כי גם אצלנו היו מעשנים אבל היו גם סדרנים שהגיעו וזרקו פה ושם סיגריות. נראה לי שהיית בצד שמאל של הבמה.

    חוצמזה מסכים לגבי דבוקות הבליינים. מי ישמע, כו-לה פטשופ בויז. איזה ריקודי פוגו דפקו שם אנשים.

  4. כל מילה בסלע. תיארת בדיוק את מה שהרגשתי שם.
    ובתכל'ס – הופעה מוזרה קצת … אם זה פלייבק, אז חבל – ואם לא – אז עוד יותר חבל מכיוון שהם בכלל לא עשו "טיזינג" לקהל.
    לא הרגשתי שהוא בא בכיף… אלא יותר לעשות את העבודה וללכת.
    להקה מדהימה. עוד יותר מדהים זה שהקול שלהם נשאר בדיוק כמו שהיה בניגוד לאמנים אחרים מהעבר שהופיעו פה.
    אבל לעמוד 4 שעות על הרגליים היה טו מאצ'. במיוחד כשהדי ג'יי הכל כך מהוללת שמה מוזיקה שנראה שרק היא נהנית ממנה.
    לא אהבתי את המשחק שהיא שיחקה עם הקהל – כל פעם הורידה אוזניות כאילו היא עומדת ללכת, מעודדת את הקהל למחוא כפיים ו…… מחליפה עוד דיסק ורוקדת עם עצמה.
    גם איפה שאני עמדתי לא הקפידו על עישון, גם לא על ג'וינטים שהוצתו שם בכמויות מטורפות. (למה את זה לא החרימו בכניסה???) וכן… גם אני לא הבנתי למה החרימו לי את בקבוק (פלסטיק!!) המים – כשבפנים מכרו. (דיל שסגרו עם המוכרים???)
    בקיצור…
    יצאתי עם הרגשה שפספסתי ובגדול כשסירבתי להצעה (המאוווווד נדיבה) של למכור את הכרטיס תמורת סכום השווה פי 3 ממה שהוא עלה לי.

  5. שלום פעם ראשונה כאן, מאיפשהו היה נראה לי שתתייחסי לפט שופ ולכן אני כאן.
    נחמד שהתעסקת בסלולרי כי זה בדיוק מה שגם אניעשיתי.
    בערך ב-20:30 החלטתי שמכיוון שאני לא מתחבר לקו המוסיקלי של פוליאנה פרנק ושכח להופעה יותר חשוב לי מלא להיראות טיפשי בעיני אלו סביבי – פשוט התיישבתי מזרחית (שורה שלישית מהבמה מול העמדה של כריס).
    אני מתיישב ומבין שדי משעמם כאן למטה. אמנם משמאלי היתה איזו בלונדה במיני אבל בכל זאת לא נעים…
    אז התחלתי להעביר תזמן בלמחוק אסמאסים וכד' ולסמס לעולם ואף לאחותו החורגת. אישית התכוננתי לאיחור אופנתי של 20 דק' אבל היתה לי סבלנות עד 22:30 – מה 'כפת לי– בסוף הפט שופ עולים!
    לא עישנו סביבי לא דחפו וכולם חייכו סביבי ונהנו. רק דגל ישראל שנופנף לידי בהתלהבות הצליח לעצבן – אנטישמי שכמוני – את האוירה הקולית והנעימה – כאילו אני בעצרת של ליברמן או שמכבי שוב זכתה.
    אוקצור – הם עלו ועל כך יש לי לצטט את ניב הדס מוואלה: לפעמים עדיף לא להגיד כלום. לא כי לא רוצים. פשוט כי אין מה.
    אבל משהו אני חייב לומר אז סליחה מראש על הקלישאות, אבל הי איזה כיף לתפוס את עצמך משתמש בקלישאות:
    1. אין דברים כאלה.
    2. ההופעה הכי מדהימה שראיתי בחיים (וואו אמרתי את זה!)
    3. רגעים מסויימים שאתה חווה שלמות ונותר שמוט לסת.
    4. כל המצטערים שלא היו ממש מעצבנים: בא צמד שאתם מאוד אוהבים ואתם מתחילים עם התפנקויות?
    פינת ההתנשאות: יש לכם יופי של חומר למחשבה על אמונה בעצמכם ובמה שאתם אוהבים בחיים ולמה אתם לא מפרגנים לעצמכם…

    אתמול נזכרתי שלפני חודשיים בערך כשהציעו כרטיס ב-260 שקל לאלף הראשונים אמרתי: נו זה סתם איום, כמה כבר יקנו – בסוף יהיו מבצעים וכו'. התחלתי לחשוב שאולי מספיק כי בכל זאת ראיתי אותם כבר בחו"ל, בירושלים, ב"שלום ראנאנה" (א' שקטה – כן – כך ניל ביטא) ומה אני צריך שוב להידחק לשורה הראשונה – סה"כ זו עבודה קשה גם לצלם בוידיאו גם בסטילס, גם לחוות לייב.
    ואז החלטתי שזה לא משנה אם אני רוצה או לא רוצה ללכת. אני פשוט צריך להיות שם. זהו – בלי סיבוכים.
    הכי פחדתי ששבוע לפני יתחיל צונאמי של יחצנות שישאיר אותי בלי כרטיס ואני יהרוג את עצמי איך לא קניתי.

    בסיום ההופעה ידעתי – זהירות קלישאה: הייתי המעמד הסטורי. 😆

  6. קצת מצחיק שכבלוגרית את תמיד שמה לינקים לביקורות של מבקרי מוזיקה בעיתונים. את מי מעניין מה הם חושבים? הלא בשביל זה פתחנו בלוגים, לא? כדי שיהיה מקום גם לדעה אחרת

  7. בתור זאתי שטחנה לאבטחה ולצוות בשכל עד זוב דם ועד שסוף סוף אמרו ברמקולים (לפחות כך סיפרו לי) שיפסיקו כבר לעשן, (ולא, החלק השמאלי של האולם לא היה אזור עישון, כ-ל האולם היה אזור ללא זיהום אוויר. ה-כ-ל) –

    למה היה נדמה שרק אני מתלוננת?

    הנה, בביקורות, בתגובות, הרבה אנשים ממורמרים על העישון. אבל שם לא ראיתי אף אחד אומר שום דבר לאף אחד אחר. טוב, היתה אחת. אבל המעשנים מעשנים בגאון ומכניסים לנו DDT לריאות, ואנשים כמוני וכמוך שותקים. אז המעשנים בטוחים שהם בסדר.
    המעשנים יצמדו לכל נימוק אפשרי בשביל לשכנע את עצמם שהם בסדר, והם מקבלים כמה.

    כמה סיגריות היו שם? מספרית? גג אחת לחמישה אנשים. ועדיין היתה הרגשה שכולם מעשנים חוץ מהנודניקית הזאת גליה (אני) שבפנים אדומות (יען כי רעל ג'וקים עושה לי רע) מבקשת לכבות את הסיגריה ("אבל כולם מעשנים!" / "את מהאבטחה? לא? אז שמישהו מהאבטחה יגיד לי לכבות").
    בפעם הבאה תצעקי גם את, שגם לנו תהיה נוכחות.

    ואם תצעקי, יש סיכוי לא רע שמישהו לידך ישמע ויגיד שגם הוא לא אוהב עישון, ואז תגידי לו גם להתלונן. ואם הוא יצעק זה יכול להתגלגל הלאה. אבל אם נמשיך לשתוק הם ימשיכו לעשן עלינו.

    סליחה על ה"נאום", זה מעצבן אותי. לא את, השתיקה.

    מירב: כן, נראה כמו דיל שסגרו עם המוכרים. אני הצלחתי איכשהו להכניס שתיה (ומזל, כי מהסיבות לעיל הייתי צריכה אותה) והסכימו רק אחרי שהאחראי על האזור פתח את הבקבוק (שתיה בצבע מיץ פטל) והריח. יענו, תכלס? כנראה אמרו להם לא להכניס אלכוהול כדי שיוכלו למכור בפנים.

    הממ, היינו יכולים להכניס בקבוקים ריקים ולבקש מהקפיטריה לתת מי ברז. הם חייבים, לא?

  8. עינת – לא יודעת, למה, על פי המורשת הפולנית, צריך לסבול שתי דקות על כל דקה של הנאה? מה זה, מס כזה?
    אביעד – אכן שאלה, מהו שמאל.
    מירב – פי 3?? מה את אומרת.
    מוטי – גם אני לא הבנתי את העניין עם הדגל. אפשר לחשוב שעמדנו מול ריאל מדריד או צאסק"א מוסקבה. לא מבינה. וגם אותך אני שואלת: למה צריך לעבור טירונות צנחנים כדי ליהנות מהופעה?
    איתמר – יאללה, תביא לי ביקורות של בלוגרים על ההופעה.
    אליהG – כן, אולי הייתי צריכה לצעוק גם על זה, אבל הייתי עסוקה בלצעוק על הדחפנים, מה גם שזה נראה לי חסר תוחלת. אבל את צודקת. אבל מה אלכוהול? מים מינרליים היו לי! מהבית! לזרוק מים בישראל זה פשע!

    • כן. ואם לדייק – 1500 שקל. (כן כן. קצת יותר מפי שלוש).
      היססתי לרגע. ואז אמרתי לעצמי שאם אותו בן אדם מוכן לשלם כזה סכום אסטרונומי בשביל הכרטיס אולי אסור לי להפסיד את זה.
      לחבר שהגיע מהבית הצעתי את ההצעה – הוא קפץ עליה בשמחה – אבל עד שהוא הגיע הבחור הנדיב כבר קנה ממישהו אחר …

  9. אם מספיק אנשים יצעקו (לא בהכרח על המעשנים, בעיקר להתלונן אצל המארגנים) אז פתאום יתחילו לשים לב שגם אנחנו קיימים. כרגע נדמה כאילו לאף אחד אין בעיות עם עישון, וזה גם מה שהמעשנים שביקשתי מהם להפסיק אמרו לי, ואז כשהודיעו רשמית (=נוכחות) בכל זאת הרבה מהם משום מה כיבו.
    אם העניינים לא בסדר ואף אחד לא מתלונן, המארגנים לא יטרחו לסדר אותם. אם רק אני מתלוננת, מנפנפים אותי. אם אני מתלוננת הרבה, אני איזו פסיכית שבאה לעשות בעיות. אם עשרה יתלוננו..

    ובאמת פשע – אני לא מבינה איך בכלל זה חוקי, להביא אנשים למצב של התייבשות בפוטנציה ולדרוש מהם לשלם כדי לא להתייבש. (ארבע שעות באולם כשבחלק מהן – באידיאל – שרים וקופצים)

    נ.ב. תקראי את הכינוי שלי מימין לשמאל 🙂

  10. גם אני הייתי. היה כיף. הם משמחים ומתאימים בדיוק לקיץ. משהו מהנה ביותר ולא מחייב יותר מידי.
    (אף פעם לא הייתי מעריצה גדולה, אז לא יכולתי להתאכזב יותר מידי)

  11. את חייבת להיות קצת פחות נרגנית ומלאת תלונות. לא מדובר בקונצרט בהיכל התרבות.

  12. מירב – נונו, הכי בנאלי.
    גליה – אני עדיין חושבת שאליהG יותר שווה.
    כבעלת מאפייני אישיות מגזרת הפסיב-אגרסיב, לפעמים קשה לי. אני צריכה להתאמן.
    קרן – יואו, פספסתי.
    יוני – אני לא יכולה, זה אצלי בדם. מה גם שלדעתי אני מייצגת רבים פה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s