סגול בעיניים

גהה
במקום ביקור שבועי בשדה התעופה, נהגתי לבקר לפני כמה שנים מישהו בבית החולים גהה. כל מי שהיה שם יכול לתאר לעצמו את החוויה, ומי שלא ודאי קרא על כך תיאורים מלבבים בספרות. אין לי מה לחדש חוץ מזה שבאחת הפעמים, כשרציתי לצאת משם אחת הדלתות הייתה נעולה. כשהגיעו עובדי המקום לדלת, אחרי שנקשתי עליה בהיסטריה, הם רצו לברר מי אני ומה אני עושה שם, ממש לא משוכנעים שאני לא אחת מדרי המקום שהחליטה לצאת לחופשי.

נזכרתי בכך מאחר שהערב נכלאתי למשך שעתיים וחצי כמעט במתקן סלקום אשר מול הקניון ברמת גן. הקארמה שלי עם מכשירים חדשים היא שהם דורשים תקופת הסתגלות אלי. אף שזה עתה בקעו נוטפי טל מפס הייצור, המפגש איתי הוא טראומטי לחלקיקיהם העדינים, ולכן הם נוהגים לנפוח את נשמתם אחרי שתהו על קנקני. נדרשות פעולות החייאה והרגעה על מנת שיסכימו לשרת אותי נאמנה אי אלו חודשים או שנים. טוב שיש מוקדי טיפול בכל המכשירים האלו. עם בני אדם זה פחות מצליח.

דיזנגוף סנטר
אחרי המתנה של כחצי שעה במתקן אשר בדיזנגוף סנטר בישר לי הסלקומאי שהוא לא יודע מה אירע לו, לברנש החדש שבחיקי, ושאם אני רוצה שיגיע למעבדה, אאלץ להיפרד ממנו עד יום ראשון. מאחר שאני בעלת נכסים ועסקים מרובים לא יכולתי להרשות לעצמי את הפרידה הכפויה (כן, מקבלים מכשיר חלופי, אבל פושט, ולא ידעתי מה אעשה בלי מצלמה ראויה), מה גם ששבוע הבא לחוץ במיוחד, ולא רציתי לבלות עוד זמן המתנה בשומקום, כך שהחלטתי לטוס במהירות לרמת גן עם המכשיר המתאבד.

מתקפת המכשירים
לכאורה יכולה הייתי להיות מבסוטה מכך שאני מצוידת בקטנוע הממתין לי בחוץ,  ורק מחכה לפקודתי, אבל למעשה – פאוזה קלה בעניין הסל' – הטלפון הוא רק אחד מסדרת מכשירים וכלים בחיי שהחליטו להיפרד ממני השבוע זמנית. האחד מהם הוא המזגן, עוד לא בן שנה, שהפך למעיין מפכה, ודליי מים נושרים ממנו עם כל פיסת אוויר קרירה שהוא מפיח לעברי. אולי אוכל למחזר את המים שהוא שופך בלי בושה (שלושה דליים עד שהבנתי שמשהו לא בסדר אצלו), אבל בינתיים אני מחכה לטכנאי שיגיע רק בעוד שבוע.

הכלי השני ששבק הוא האופניים. היום הם משמשים אותי רק לאימוני כושר בפארק, ובתחילת השבוע שמתי לב שהם לא נענים לדיוושיי. חשבתי שזה בגלל שאיבדתי מכושרי מחמת הדו גלגלי הממונע, אבל משהבאתי אותם היום לבית היוצר התברר שיש להחליף להם שני גלגלים. מחיר הגלגלים הוא כמעט שליש ממחיר האופניים, והם יגיעו רק עוד עשרה ימים. מאחר שנותרתי בלתי ממונעת צעדתי ברגל לסלקומייה בסנטר, כך שהיה עלי להגיע הביתה, שוב ברגל (חם!), כדי לקחת את הקטנוע ולנסוע לרמת גן. עד כאן מניתי שלושה מכשירים סוררים, ונחזור לרמת גן.

ברד סגול
מידת השקיקות בחנות הר"גית עצומה יותר מאשר בסנטר, אבל מאחר שהשעה הייתה שש, וידעתי שסוגרים את השערים בשש וחצי, חשבתי שהדברים יתנהלו במהירות, כי הטלפונאים בטח רוצים ללכת הביתה. עובדת בחלוק לבן עוברת עם מגש ועליו כוסיות ברד קטנות בצבע סגול סלקום. הממתינים העצבנים עטו על המגש, ותוך שנייה הכל חוסל. אני התאפקתי, כמובן. מי יודע איזה צבעי מאכל וכמה סוכר יש בתרקחת הזו. ואיך הם בכלל יצרו סגול סלקום? של מי הרעיון המפחיד, ואם יש שם גם חומר ממכר, אלוהים יודע למה? אז מה אם אני צמאה ורעבה, עוד שעה מתחיל הצום, כמו שאמרה קודם עובדת הניקיון.

שעה חיכיתי עד שיגיע תורי, כדי שיקחו ממני את המכשיר ויתנו אותו לטכנאי. בינתיים נסגר שער הברזל מאחוריי, וכמות הנוכחים הלכה והתמעטה. לא כל הנוכחים, רק הלקוחות. משנעלמו הלקוחות ראיתי שיש בסניף עשרות עובדים. מה הם עשו בדיוק עד עכשיו, אם אני מחכה פה כל כך הרבה זמן? כשנתתי את המכשיר הסבירו לי שעלי להמתין בין שעה לשעה וחצי. או לבוא מחר, אבל לא, אני לא רוצה לבוא מחר. ולא, אני לא יכולה לצאת ולחזור כי הסניף נעול. את הזמן העברתי בכתיבת דוח כך-תשפרו-את-השירות. מעניין אם מישהו בכלל פותח את תיבת ההצעות. קראתי פעם על איזו רשות מוניציפלית, שכשהתחלף בה ראש העיר פתחו (כלומר פרצו, כלל לא היה מפתח) את תיבת התלונות שעמדה בחזית בניין העירייה, ומצאו בה תלונות מ-83' או משהו כזה.

פורטיס ופרנסיס בייקון
אחרי שגמרתי לכתוב (זה קשה בכתב יד, למה אין פה כמה מסכי מחשב וכמה פלזמות? טוב, כתבתי את זה בדוח-כך-תשפרו), קראתי את גלריה החודשי מקצה לקצה כמעט (פורטיס, פרנסיס בייקון). מזל שחיכיתי בתור, אחרת לא הייתי מגיעה לגיליון הזה (אבל פה זה לא ולווט, ולכן לא אסיט את הנושא). בינתיים נהיה פריקי יותר ויותר, ממש כמו בובות בחלונות הראווה, שמי יודע מה הן עושות בלילות, המוכרנים, מותשים מהמשמרת, יצאו מדלפקיהם למרכז המתחם ועברו לשיחות חולין צווחניות. לא היה כיף בכלל לשמוע אותם. יש מאחורי קלעים שאני לא רוצה לראות.

פתע ניגש אלי מאבטח ושאל למה אני מחכה. זקפתי גבות לא עשויות: למה אני מחכה? נחש, שאלתי אותו. מתברר שהוא לא היה בנוי למשחקי תפקידים, והתעצבן קלות. נו, לטלפון שלי, הסברתי לו, חוששת לגורלי ולגורל המכשיר הענוג שקרביו נפערים בעוד אנחנו מדברים. נראה לי שהוא הבין שאני לא נציגה של אורנג' (פחחח) ולא באתי לריגול תעשייתי.

מלאת מרץ קמתי לדלפק החזרות המכשירים, וניסיתי לבדוק מה המצב. התברר שיש שם צג אחר שלא ידעתי על קיומו, שבו צוין מספר התור שלי, והנה, אפילו טכנאי חביב מחזיק את המכשיר המסוכסך ביד, ומסביר לי מה קרה לו (מחמת צנעת הפרט של המכשיר לא אפרט. הוא רגיש). זהו, יצאתי החוצה. עשרות סמסים תהו מה קרה לי. אה, אני מול הקניון, במגרש חנייה מלא זבל. החלטתי להתחיל את תשעה באב מוקדם מהמתוכנן, אמרתי לתוהים, ולענות את נפשי.
לסלקום שלום.