סגול בעיניים

גהה
במקום ביקור שבועי בשדה התעופה, נהגתי לבקר לפני כמה שנים מישהו בבית החולים גהה. כל מי שהיה שם יכול לתאר לעצמו את החוויה, ומי שלא ודאי קרא על כך תיאורים מלבבים בספרות. אין לי מה לחדש חוץ מזה שבאחת הפעמים, כשרציתי לצאת משם אחת הדלתות הייתה נעולה. כשהגיעו עובדי המקום לדלת, אחרי שנקשתי עליה בהיסטריה, הם רצו לברר מי אני ומה אני עושה שם, ממש לא משוכנעים שאני לא אחת מדרי המקום שהחליטה לצאת לחופשי.

נזכרתי בכך מאחר שהערב נכלאתי למשך שעתיים וחצי כמעט במתקן סלקום אשר מול הקניון ברמת גן. הקארמה שלי עם מכשירים חדשים היא שהם דורשים תקופת הסתגלות אלי. אף שזה עתה בקעו נוטפי טל מפס הייצור, המפגש איתי הוא טראומטי לחלקיקיהם העדינים, ולכן הם נוהגים לנפוח את נשמתם אחרי שתהו על קנקני. נדרשות פעולות החייאה והרגעה על מנת שיסכימו לשרת אותי נאמנה אי אלו חודשים או שנים. טוב שיש מוקדי טיפול בכל המכשירים האלו. עם בני אדם זה פחות מצליח.

דיזנגוף סנטר
אחרי המתנה של כחצי שעה במתקן אשר בדיזנגוף סנטר בישר לי הסלקומאי שהוא לא יודע מה אירע לו, לברנש החדש שבחיקי, ושאם אני רוצה שיגיע למעבדה, אאלץ להיפרד ממנו עד יום ראשון. מאחר שאני בעלת נכסים ועסקים מרובים לא יכולתי להרשות לעצמי את הפרידה הכפויה (כן, מקבלים מכשיר חלופי, אבל פושט, ולא ידעתי מה אעשה בלי מצלמה ראויה), מה גם ששבוע הבא לחוץ במיוחד, ולא רציתי לבלות עוד זמן המתנה בשומקום, כך שהחלטתי לטוס במהירות לרמת גן עם המכשיר המתאבד.

מתקפת המכשירים
לכאורה יכולה הייתי להיות מבסוטה מכך שאני מצוידת בקטנוע הממתין לי בחוץ,  ורק מחכה לפקודתי, אבל למעשה – פאוזה קלה בעניין הסל' – הטלפון הוא רק אחד מסדרת מכשירים וכלים בחיי שהחליטו להיפרד ממני השבוע זמנית. האחד מהם הוא המזגן, עוד לא בן שנה, שהפך למעיין מפכה, ודליי מים נושרים ממנו עם כל פיסת אוויר קרירה שהוא מפיח לעברי. אולי אוכל למחזר את המים שהוא שופך בלי בושה (שלושה דליים עד שהבנתי שמשהו לא בסדר אצלו), אבל בינתיים אני מחכה לטכנאי שיגיע רק בעוד שבוע.

הכלי השני ששבק הוא האופניים. היום הם משמשים אותי רק לאימוני כושר בפארק, ובתחילת השבוע שמתי לב שהם לא נענים לדיוושיי. חשבתי שזה בגלל שאיבדתי מכושרי מחמת הדו גלגלי הממונע, אבל משהבאתי אותם היום לבית היוצר התברר שיש להחליף להם שני גלגלים. מחיר הגלגלים הוא כמעט שליש ממחיר האופניים, והם יגיעו רק עוד עשרה ימים. מאחר שנותרתי בלתי ממונעת צעדתי ברגל לסלקומייה בסנטר, כך שהיה עלי להגיע הביתה, שוב ברגל (חם!), כדי לקחת את הקטנוע ולנסוע לרמת גן. עד כאן מניתי שלושה מכשירים סוררים, ונחזור לרמת גן.

ברד סגול
מידת השקיקות בחנות הר"גית עצומה יותר מאשר בסנטר, אבל מאחר שהשעה הייתה שש, וידעתי שסוגרים את השערים בשש וחצי, חשבתי שהדברים יתנהלו במהירות, כי הטלפונאים בטח רוצים ללכת הביתה. עובדת בחלוק לבן עוברת עם מגש ועליו כוסיות ברד קטנות בצבע סגול סלקום. הממתינים העצבנים עטו על המגש, ותוך שנייה הכל חוסל. אני התאפקתי, כמובן. מי יודע איזה צבעי מאכל וכמה סוכר יש בתרקחת הזו. ואיך הם בכלל יצרו סגול סלקום? של מי הרעיון המפחיד, ואם יש שם גם חומר ממכר, אלוהים יודע למה? אז מה אם אני צמאה ורעבה, עוד שעה מתחיל הצום, כמו שאמרה קודם עובדת הניקיון.

שעה חיכיתי עד שיגיע תורי, כדי שיקחו ממני את המכשיר ויתנו אותו לטכנאי. בינתיים נסגר שער הברזל מאחוריי, וכמות הנוכחים הלכה והתמעטה. לא כל הנוכחים, רק הלקוחות. משנעלמו הלקוחות ראיתי שיש בסניף עשרות עובדים. מה הם עשו בדיוק עד עכשיו, אם אני מחכה פה כל כך הרבה זמן? כשנתתי את המכשיר הסבירו לי שעלי להמתין בין שעה לשעה וחצי. או לבוא מחר, אבל לא, אני לא רוצה לבוא מחר. ולא, אני לא יכולה לצאת ולחזור כי הסניף נעול. את הזמן העברתי בכתיבת דוח כך-תשפרו-את-השירות. מעניין אם מישהו בכלל פותח את תיבת ההצעות. קראתי פעם על איזו רשות מוניציפלית, שכשהתחלף בה ראש העיר פתחו (כלומר פרצו, כלל לא היה מפתח) את תיבת התלונות שעמדה בחזית בניין העירייה, ומצאו בה תלונות מ-83' או משהו כזה.

פורטיס ופרנסיס בייקון
אחרי שגמרתי לכתוב (זה קשה בכתב יד, למה אין פה כמה מסכי מחשב וכמה פלזמות? טוב, כתבתי את זה בדוח-כך-תשפרו), קראתי את גלריה החודשי מקצה לקצה כמעט (פורטיס, פרנסיס בייקון). מזל שחיכיתי בתור, אחרת לא הייתי מגיעה לגיליון הזה (אבל פה זה לא ולווט, ולכן לא אסיט את הנושא). בינתיים נהיה פריקי יותר ויותר, ממש כמו בובות בחלונות הראווה, שמי יודע מה הן עושות בלילות, המוכרנים, מותשים מהמשמרת, יצאו מדלפקיהם למרכז המתחם ועברו לשיחות חולין צווחניות. לא היה כיף בכלל לשמוע אותם. יש מאחורי קלעים שאני לא רוצה לראות.

פתע ניגש אלי מאבטח ושאל למה אני מחכה. זקפתי גבות לא עשויות: למה אני מחכה? נחש, שאלתי אותו. מתברר שהוא לא היה בנוי למשחקי תפקידים, והתעצבן קלות. נו, לטלפון שלי, הסברתי לו, חוששת לגורלי ולגורל המכשיר הענוג שקרביו נפערים בעוד אנחנו מדברים. נראה לי שהוא הבין שאני לא נציגה של אורנג' (פחחח) ולא באתי לריגול תעשייתי.

מלאת מרץ קמתי לדלפק החזרות המכשירים, וניסיתי לבדוק מה המצב. התברר שיש שם צג אחר שלא ידעתי על קיומו, שבו צוין מספר התור שלי, והנה, אפילו טכנאי חביב מחזיק את המכשיר המסוכסך ביד, ומסביר לי מה קרה לו (מחמת צנעת הפרט של המכשיר לא אפרט. הוא רגיש). זהו, יצאתי החוצה. עשרות סמסים תהו מה קרה לי. אה, אני מול הקניון, במגרש חנייה מלא זבל. החלטתי להתחיל את תשעה באב מוקדם מהמתוכנן, אמרתי לתוהים, ולענות את נפשי.
לסלקום שלום.

25 מחשבות על “סגול בעיניים

  1. זיהיתי את המחוות לרוק הישראלי.
    אבל שירו של מאיר אריאל אומר ביקור חודשי בנמל התעופה, לא שבועי בשדה התעופה.
    השינוי בסדר המילים של 'הדרכים הידועות' מקובל עליי 🙂

    לגבי מגזין גלריה, הכתבה של אודי שרבני על מסעדת הסלון של אייל שני טרדה את מנוחתי. תכף אחרי שקראתי סימסתי לחבר שיעזור לי לחשוב (קשה לי לבד) אם המדובר הוא ביצירת מופת או בפטפטת מיותרת והוא הגדיר זאת כך: "מציג נוצות של יצירה אבל הלב ריק". הוספתי את חתימתי לאבחנה.

    חוץ מזה פוסט נהדר.
    צום קל ובחורבן תל-אביב הסלקומאית ננוחם.

    • נו, מה לעשות, אני לא מצטטת, אני קורצת, מזכירה.
      הרי אם הביקור בגהה היה שבועי, לא אכתוב חודשי רק כי מאיר אריאל כתב, נכון?

      ותודה

  2. המקום אסור עלי מטעמי דת ומצפון. אני חי דור אחד קודם במכשיר שאני רוכש באינטרנט ואו בחניות בתחנה המרכזית ב200 ש"ח.. אפשר לרכוש כמה כמה מצלמות לא רעות בהפרש הכסף אבל הכי חשוב זה פשוט לא לרכוש מהם את המכשירים.. זה מוציא אותם מדעתם.

      • החנות, מה זאת אומרת? יש על זה אחריות.

        כן, את עוברת תלאות לא רעות בכלל. אם היית סתם בנאדם הייתי מרחמת עלייך יותר, אבל כיוון שהן מגיעות לכאן במצב מבודח (התלאות) אז אני אמביוולנטית ביחסי אליהן.

        תארי לך שלקפקא היו חיים טובים?

        נ"ב – תכירי את החתיך החדש שלי, שנקנה בחנות (עם אחריות לשנה). אחי הקנאי מיד רץ לקנות כזה גם. ואני בסה"כ קניתי אותו כי הוא היה בצבע האהוב עליי – אפור עכבר. רק אח"כ גיליתי שיש לו כמה פונקציות נחמדות מאוד.

          • יפ!
            זו רשת כזאת. באזורנו יש להם סניפים בשלושה קניונים + בתחנה המרכזית.
            לא אכחד, שלי נרכש בסניף הקניוני (אם כי הלכתי לקחת אביזר שחשקתי בו בסניף של המרכזית).

            בואי נגיד שאם זו הייתה התחנה המרכזית בת"א הייתי חושבת פעמיים.

      • בחנויות הללו גם מתקנים מכשירים אבל אם את הוכלת דור אחד אחרוה (אני למשל משתמש בנוקיה 6230I שהוא מכשיר די משוכלל ) זה מתקלקל? קונים עוד אחד שמכשיר עולה 300 ש"ח אפשר להחליף אותם כמה שרוצים ועדיין זה לא מתקרב לעלויות שלהם. אבל הכיף הכי גדול זה לראות את הסבל שלהם שהם לא מצליחים למכור לי מכשיר חדש….

  3. שאלוהים ישמור. מתי כבר תתחילי להבין שסגנון דבר אחד וסיפור הוא דבר אחר לגמריי? אז הסגנון בסדר אבל ראבק סיפור בלי פואנטה, בלי שום תובנה, בלי שום אירוניה בלי שום תפנית, בלי להציג שום תפנית אפשרית ו.. ו.. ו.. כדי לקבל טפיחת שכם משתי המעודדות הקבועות ומעוד אחד מנומנם, את יכולה לכתוב כאן סתם "בוקר טוב" או "לילה.."… הם ממלא יביאו אותה באותה תגובה. זתומרת זה העניין שלך בחיים? לקבל מחמאה ממי שיאמר לך שגם נאד שרת תוקעת יש לו ריח משכר?

  4. הפוסט משעשע ביותר, לא נעים להודות, אבל היו צחקוקים למקרא תלאותיך.
    בעניין המזגן, כמעריצת מזגנים מכורה, הרשי לי לשאול בחשש: האם ניקית פילטרים? כי אם המזגן נוטף מים מקדימה, לפעמים זו פשוט אינדיקציה לפילטרים לא נקיים.

    • כן, זה הדיל בינינו, אני בוכה, את צוחקת, זה מצוין.

      בעניין הפילטרים, ברור שלא ניקיתי. אני לא יודעת איך (עבר זמן מאז שהמתקין הסביר לי).

      זה מזכיר לי שבתחילת ימי ולווט הסברת לי משהו בהטמל (משהו טיפשי ופשוט כמו איך מכניסים לינק), ואני, שגם המילה הטמל לא הייתה מוכרת לי איבדתי את עשתונותיי בשנייה.

      גם היום אני לא יודעת הטמל, אבל לפחות אני יודעת מה זה, ויודעת שאני לא יודעת.
      ומכאן השליכי לפילטרים.

      • שנה שלמה לא ניקית פילטרים?אדושם. לפני הטכנאי, שני דברים חשובים לבדוק: אחד שצינור הניקוז של המזגן (יוצא מהקיר החוצה) לא סתום ומט]טף מים לאיפשהוא. והשני, ניקוי פילטרים, ברוב המזגנים העיליים פשוט תופסים את הקדימה של המזגן ומרימים כאילו היה דלת תא המטען של מכונית. רצוי לנתק המזגן מהחשמל לפני כן. הפילטרים נראים כמו רשתות פלסטיק אפרפרות נתונות במסגרת פלסטיק, הם בטח מלאי אבק בשלב זה של חיי המזגן שלך, שולפים אותם בזהירות ובעדינות (יש להם מסגרת פלסטיק, לרוב משחררים ומושכים אותם קצת כלפי מטה שייצאו) תוך שאת בודקת בשבע עיניים איך ומאיזה כיוון הם יוצאים, כדי שתדעי לאן להחזיר. יוצאים החוצה, מנערים אותם (לאסתמטים: עם מסיכה), ואחר כך שוטפים היטב בטוש בזרם חזק באמבטיה, עד שכל הטינופת יורדת והם נוצצים ונקיים. מייבשים היטב ולגמרי (מול מאוורר. לחבוט בהם (קלות ובעדינות) כדי שייצאו טיפות המים המיותרות). אה-וואלה, ייתכן מאוד שזה יחסוך לך טכנאי.

        • זה לא שנה, זה עשרה חודשים, וזה לא שהוא פועל כל יום, כל היום, אלא באמת, זמן מועט מאוד.
          והטכנאי – זה במסגרת האחריות, כך שלא יעלה.

  5. פוסט מדהים, איך הצלחת לכתוב על שלושה דברים שממש ארעו גם לי (לא בעת ובעונה אחת) אגב עם התנהגות דומה מצידי ותוצאות דומות (בפעם הראשונה)
    אתחיל באופניים – גם לי המכונאי בחנות אופני המירוץ היוקרתיים מכר סיפור דומה רק שלא היו לי אלף ש"ח לשלם לו וכך למחרת אצל מצמן שילמתי עבור החלפת גלגל 200 ש"ח לגלגל
    וגם אני העברתי את הזמן בסלקום בכתיבת הצעות לשיפור השירות שכמובן איש לא קרא..
    אגב הבעיה הזו נפתרה שעברתי מהם לחברה אחרת הרבה פחות יקרה

    • שמע, השעה ארבע אחר הצהריים, 45 מעלות בצל, אני לא הולכת לעשות סקר שווקים למציאת גלגלים לאופניים, כשאני לא יכולה לרכוב עליהם יותר וצריכה לשאת אותם על גבי.
      אני מודה: אחת המגרעות שלי היא שהמאמצים שאני עושה לחסוך בכסף הם לא גדולים. כלומר, יש גבול לסבל שאני מוכנה לעבור.

      באשר לסלקום – נו, אז תגיד, מהי החברה הזולה?

      וחוצמזה תודה רבה

  6. היי

    טוב לדעת שברמת גן מתקנים טלפונים במקום. ניסיתי בשבועיים האחרונים בקניון שבעת הכוכבים (מעבר להרי החושך של איילון) ובאבן גבירול ובשני המרכזים האלו מציעים את האופציה המפתה עם המכשיר החלופי הדפוק. נפלתי חזק באבן גבירול. המכשיר מזזעזע. לא שמעו כלום והמצלמה כמו מימי הביניים.
    והפלופ הכי גדול – הם מתחייבים על שני ימי עסקים אאאבל יום שישי לא נחשב אצלם יום עסקים. מסרת את הטלפון ברביעי – נפלת לכל הסופ"ש. זה מה שקרה לי. ושבאתי לאסוף אותו, מעודדת, חשבתי שלפחות אחרי כל הסבל הזה יהיה לי תור מהיר לאסוף את המכישר. איזה………. חצי שעה. ולא הציעו בכלל ברד סגול…
    ישר לקחתי דף משוב כזה כדי להתחיל לשפוך את מרורי והחלטתי לאות מחאה להחזיר אותו ולעמוד שם עם ידיים משולבות ומידי פעם לרקוע ברגלי בעצבנות כדי להפגין כמה אני לא מרוצה מהעניין. לא עזר לי.
    בקיצור סלקום עשו שינמוך רציני לשירות שלהם עם השטות הזו של המעבדות המרכזיות.
    הייתי חייבת לחלוק את חוויותי 🙂 והכי עצוב זה שהמכשיר שלי בן חודש בקושי.. למה?? מה עשיתי רע שזה מגיע לי?
    כנראה גם אלי יש תקופת הסתגלות.
    ובעיניי הכתבה בגלריה על אייל שני סתם חסרת כל פואנטה. קראתי אותה עד הסוף וממש לא הבנתי למה. הרבה יותר מעניין לראות אותו במחוברות. הכותב בכלל לא התייחס לזה – למלא זמן מסך שיש לשני עכשיו.
    לילה טוב

    • נו, אז לפחות החלטה נבונה אחת עשיתי, לא להשאיר אותו שם בחושך לסופשבוע, ולא לחכות כמה פעמים.
      השאלה היא אם בחברות אחרות זה אחרת.

  7. פינגבק: לחיות את חייה - דבורית שרגל » יומולדת של פורענות‏

  8. פינגבק: לחיות את חייה - דבורית שרגל » כיף לגלוש בסלולרי?‏

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s