מצאתי אותו

פעם כתבתי קצת על הראשון שהוא האחרון, ולא עלה בדעתי לחפש את עקבותיו. אולי זה היה מפחיד מדי, לחזור אחורה לאפלה שנותרו בה רק שלדים. אבל דווקא היום נתקלתי בשם שלו, זאת אומרת, במישהו שנושא שם זהה, והחלטתי לחפש. נו, לא צריך להגזים, גם כן חיפוש. תוך שני אנטרים בגוגל מצאתי.
מה מצאתי? הכל. תמונות עדכניות ותמונות מהעבר. ייתכן שאפילו אחת שאני בעצמי צילמתי. אולי אותה, אולי דומה לה.

מהתמונות התברר לי שהוא אכן נשאר עם אהבת נעוריו, אותה אחת שנטש לפרק זמן מצומצם מאוד בו היינו, באיזשהו אופן מעורפל ולא ברור לי, ביחד.

זה היה אחרי הצבא, שם היכרנו. לא ממש הבנתי אז (ולא שהיום אני מבינה) איך אנשים חיים ביחד, אבל ניסיתי. אלא שתוך זמן קצר הוא מאס בי ובתל אביב, וחזר לחיק הטבע. עדיין ניסיתי לתחזק את הדבר איזו תקופה. נכשלתי.
אחר כך חלמתי עליו ודיברתי עליו שנים. שנים. בסוף גם זה נמוג. נשכח.

מהתמונות אפשר ללמוד הכל: כמה ילדים יש לו, ובאיזה מקום טייל בקיץ האחרון, ובקיץ של לפני שלוש שנים. ובמה מצטיינים הילדים שלו. ובני כמה הם. ואיפה הוא עובד.

ואיך הוא נראה (בדיוק אותו דבר, רק עם קרחת שקיומה העכשווי היה כבר אז צפוי גנטית).
ומה, הייתי יכולה לחיות חיים אחרים אִם?
ברור שלא. כי לא הייתה שום אופציה לאף "אם".

נקלעתי לאיזשהו סדק בזמן ובמהלך החיים המתוכנן שלו, פרפרתי כמה פרפורים, תוך שאני יודעת, כנראה, שימיי קצובים, וזהו, נפחתי את נשמתי דאז.

הכי נורא זה לדעת שלא הותרתי אפילו בדל זיכרון שם. סתם הבהוב קצרצר וחסר משמעות.

dvorit22
אני. שם. אז

עדכון, 3.9: עוד שני פוסטים על פרידות שכתבתי בעבר.
(פרידות, ובעקבותיו עוד אחד, על רוח רפאים).

לעולם לא אהיה כוכבת ריאליטי

פתאום, הלילה, היכתה בי ההכרה:

1. אני לא רוצה לרדת בגדול. וגם לא בקטן. בעיקרון, אני לא רוצה לרדת. הלך על לרדת בגדול.
2. אני לא יכולה לישון עם עוד אנשים באותו חדר. נמחק האח הגדול.
3. אני לא משתזפת ולא לובשת בגדי ים. אבוד לי עם הישרדות.
4. אני לא יכולה לצלם את עצמי ולדבר למצלמה. זה יהיה מדכא מדי. נופיתי ממחוברות.
5. אני לא אוכל לאף אחת ממשימות המירוץ למיליון, וגם הייתי רבה תוך דקה עם הפרטנר/ית.
6. אני לא מעוניינת לשפץ דירה. עוד מתאוששת משריפת הניאגרה. נסתם הבלוק.
7. אני לא רוצה להפוך לברבור. טוב לי כברווזון. אבוד לי הברבור, המהפך, או מה שזה לא יהיה.
8. אני לא יכולה לדגמן. כלומר אני לא רוצה. עברתי את הגיל. נסגרה הדלת להדוגמניות.
9. אני לא יודעת לעצב אף לא סיכת ביטחון. נגנז פרויקט מסלול.
10. אני לא שרתי שורה מעולם. גם לא בשיעורי זמרה או במקלחת. מת כוכב נולד.
11. אני לא מסוגלת לעשות שני צעדים קצביים. קו על רוקדים עם כוכבים.
12. אני לא רוצה להתחתן, ולכן לא אגיע להרווק או הרווקה או המשהו.
13. אני לא מסוגלת לבשל, והטעם שלי במזון מביש. חסל סדר קרב סכינים.
14. אני לא משפחה ואני לא חורגת, כך שגם עם משפחה חורגת גמרתי.
15. אני לא אמא, וגם לא אהיה, כך שלא אוכל להיות אמא מחליפה.

אז מה את כן יודעת לעשות? לכתוב.
אולי איזו ריאליטי על כתיבה?
אני צריכה לחשוב על קונספט: עיתונאי/תסריטאי/סופר/בלוגר נולד?

דרושה מילה

אחרי שפתרתי כבר את כל הבעיות שלי בחיים, ולמעשה את כל בעיותיו של העולם, נותרה לי רק שאלה אחת לא פתורה:

מהי המילה העברית (או הצעה) ל-Turn off?

הזוכה המאושר/ת י/תקבל לינק לפרסומי האקדמיה.

שובו של טכנאי המזגנים, או: הפרסום ב"חייה" עובד

מי צריך את כתבי הצרכנות בעיתונות, כמו שהציעו לי בטוקבקים, כשיש לי בלוג?

כמה שעות אחרי שהעליתי את הפוסט התקשרו אלי מברימאג דיגיטל אייג' וקבעו איתי טכנאי לשישי. הבהרתי שכבר נקבע לי טכנאי להיום ושאני לא מתכוונת לוותר, התברר שהיתה זו אי הבנה, ושהוא אכן יגיע כפי שסיכמנו. מאותו רגע ליוותה אותי אחראית השירות בחברה בטל' כל כמה שעות, לוודא שאני יודעת שהטכנאי בדרך.
גם הבוקר התקשרו מהחברה כמה פעמים, פלוס סמס מכין, פלוס הודעה מהטכנאי שהוא בדרך עם "רכז מיזוג ארצי". וואוו. איזה כבוד.
הגיעו השניים, בדקו הבריכה של המזגן והתברר שמישהו משכניי האצילים רצה פשוט להשקות את האדניות שלו במי המזגן הצלולים שלי, שינה את כיוון פיית צינור הניקוז ומנע ממנו להתרוקן כהלכה.
אז זהו, הצינור הוחזר למקומו, נפרדתי בחום, כלומר בקור, מהרכז ומהטכנאי וכתבתי פתק לשכנים שלא ישקו את אדניותיהם בעזרתי האדיבה, על אף החיסכון הניכר במים.
אוי, קצת נחת.

mazgan
זה הרכז בעבודה. כיפאק היי

סופו של טכנאי המזגנים

אני שונאת שקרנים. אלוהים, כמה אני שונאת שקרנים. כן, כולם שונאים שקרנים, והשקרנים, הם הכי שונאים שקרנים. אבל אני שונאת שקרנים במיוחד.

כזכור למי שעוקבים אחר מהלכיי בעולם, לפני כמה שבועות התחיל המזגן שלי לפכות. ואולי לבכות. לכי תביני מזגנים.
הוא די חדש, יש לציין, עוד לא בן שנה.
אחרי תלאות טלפוניות מרובות (הקש 1, הקש 2, הקש 3, הקש 4, הקש מיליון, תפווווס, וכנהלאה) הזמנתי טכנאי ממי שאחראית עליו, חברת ברימאג דיגיטל אייג'.

בפעם הראשונה, נדחה הביקור שלוש פעמים.
ביום שצריך היה הטכנאי להגיע הודיעו לי שנפצע בתאונת דרכים.
אוי אוי אוי, הבעתי אמפטיה למוקדנית המסכנה.
לבסוף הוא הגיע, אמר שצינור הניקוז סתום, נשף לתוכו והלך.
יומיים אחר כך שוב החל מזי המזגן להרטיב.

ושוב התקשרתי (הקש, הקש, הקש וכו').
ברור שקבעו לי תור לעוד שבוע, כלומר להיום.
אחרי המתנה של כשעתיים, מצלצל הטלפון.
שלום, את הזמנת טכנאי?
כןןןןן, איפה הוא?
הייתה לו תאונת דרכים.

פרצתי בצווחות, כאילו, כמה טיפשה אני, לדעתכם? אבל ההיא בשלה, לא, באמת, הייתה לו תאונה.
מה, לא עדכנו אותה שבתירוץ הזה השתמשו כבר לפני שבועיים?

העיקר שהסלוגן של החברה הוא "שמות שמגשימים חלומות".
ברור, חלומות ביעותים.
איכס, להקיא, להקיא מנותני השירות כאן. הלוואי שיבלו הטכנאים והמוקדניות שלהם ובעלי החברה את החודשיים הקרובים בסאונה אחת נצחית.
אמן.

האני הרוחני שלי/ rebirthing

אני לא בנאדם רוחני. גם לא גשמי במובן נהנתני. אני יודעת שאני צריכה לטפל באספקטים הנפשיים שלי באיזשהו אופן, רק לא ברור לי איזה. כידוע או שלא, נגמלתי מפסיכותרפיה לפני כארבע שנים, ומאז אני מקרטעת לי בחיים, סובלת יותר או פחות, מתמודדת כך או כך עם תקלות שונות ומשונות בחיי, עם אנשים ועם אירועים.

במישור האינטלקטואלי אני מצליחה לא רע. במישור הרגשי – הרבה פחות. להתמודד, אני מתכוונת. מאחר שלא נפל בחלקי האושר לשמוע ישויות המדברות אלי, או לראות ולשמוע חזיונות וקולות, או להיתקל בגורואים בעומדי ברמזור עם קסדה על הראש, או לראות את בתולת הים, אני נוהגת להקשיב לסיפורים שמספרים לי קומץ חבריי, על דברים שהם עושים למען עצמם. למען נפשם, זותומרת.

יום אחד, ביושבנו על ספסל בדיזנגוף סנטר, מתבוננות בתימהון בקהל האינסופי, שמעתי מחברה על rebirthing, כלומר לידה מחדש. הסיפור שלה היה חי וסוחף – היא ממש חוותה את הלידה שלה – כך שמיד הוקסמתי. לקראת היומולדת אותו אני נוטה לא לחגוג החלטתי, כמדי שנה, לרכוש לעצמי מתנה, משהו שאני לא עושה או חווה ביומיום. כלומר לא חולצה או ספר.

אז קבעתי לי תור, והגעתי מפוחדת כדבעי למקום. הנולדת דלעיל תיארה לי את התהליך, וגם קראתי קצת קודם לכן, כך שידעתי שמדובר בתרגולת נשימה בלבד. לא משהו שאני לא יכולה לעמוד בו. כלומר לא קל לי לתרגל נשימות, בשיעורי יוגה אני עושה את זה בחוסר חשק רב. אלא ששם התרגול הוא נשיפה ושאיפה דרך האף, לעתים בהחלפת נחיריים, ואילו בלידה מחדש, הנשימה, הנקראת נשימה מעגלית היא רק דרך הפה, בטכניקה של שאיפה ונשיפה בלי הפסקה.

אחרי ששמעתי הסברים, וסיפרתי על הפחד שלי מפני התהליך – אני הרי אדם חרדתי – והשתכנעתי שזה תהליך בלתי מזיק, ובטוח לכל, כולל אנשים מבוגרים, חולי לב, תינוקות ונשים הרות, תהליך שלא יגרום לי להיפר-ונטילציה, מצב אליו אני עלולה להגיע בהתקף חרדה, נשכבתי על המזרן, והתחלתי לנשום מהפה כשעל התהליך מפקחת המטפלת.

אוקיי. איך היה? מה חוויתי? אפשר לומר שפחות או יותר במשך כל ה-45 דקות שנמשך התהליך ייבבתי. הנשימה הזו היא לא תהליך מפנן בשום צורה שהיא. לפחות לא עבורי. חוץ מזה ראיתי שלוש סצינות מחיי, משלבים שונים שלהם. סצינות טראומטיות של ניכור ופרידה מאנשים קרובים (הו', ר'+י', נ'). החברה הנולדת דווקא חוותה בסופו של תהליך איזושהי סגירת מעגל חיובית ומנחמת. אני לא. אולי כי אני לא מאמינה בסופים טובים. פחות או יותר באמצע ההתנשמות הזו קמתי בבהלה מהמזרן, בהיסטריה ליתר דיוק, הרגשתי שאני לא מסוגלת לנשום. המטפלת הרגיעה אותי, וביקשה שאחזור לשכב, וכך עשיתי. וכך זה נמשך, עד הסוף. הצלחתי לנשום כמתבקש. היציאה מהסשן דווקא הייתה די קלה, ולחזור לנשום כרגיל זה ממש פשוט. או אז סיפרתי לה מה ראיתי, איזה סצינות – אגב, ראיתי אותן בצד שמאל שלי, על פני מסך לבן כאילו, in no location.

על פי דברי המטפלת, החוויה הזו שחוויתי היא חוויה מטהרת, זאת אומרת, הטראומות הללו נצרבו בי במהלך חיי וכתוצאה מהתהליך, יסורו ממני. אני לא יודעת אם זה יקרה, מאחר שזה לא אמור להיות טיפול חד פעמי. אלא שאני לא רואה את עצמי חוזרת על זה. לפחות לא היום, כשאני זמן קצר לאחר מכן. זה היה סיוט עבורי. אולי זה כמו טיפול שיניים ומחר ארגיש נפלא? אולי. אם כן, אדווח.

מה עשיתי השנה

עברתי תיאוריה וטסט ורכשתי קטנוע

יצרתי בשותפות סרט קצרצר

התחלתי לכתוב כמה דברים

הקמתי עם יאיר את מיזם הקולנוע אחרי שנות דשדוש

ביקרתי במילאנו

העברתי את ולווט דירה

שרפתי את הבית

איבדתי חברים

התאכזבתי מעוד אנשים

לימדתי קורס קצר וחסר משמעות

עבדתי למיזם סרק

יומולדת זה יום נורא (עבורי) והיה כזה מאז שאני זוכרת את עצמי (מגיל שנתיים).
נא להימנע מביקורי תנחומים ומברכת מזל טוב.
תודה.

הקולנוע שלנו 4 – משה אדרי איתנו

היום בצהריים פגשנו את משה אדרי בסינמה סיטי. כדי להגיע אליו היינו צריכים לדלג על כמה עשרות אלפי הורים וילדים ופופקורנים ומיני חטיפים שחולקו כדוגמיות בדרך, אבל בסוף הגענו. הייתה פגישה מצוינת, אדרי מבין לגמרי את חשיבות הפרויקט, והוא יתרום ויסייע ככל יכולתו, ואף למעלה מזה בכל משאב שרק עומד לרשותו.
מי שיהיה אחראי על הצד הטכנולוגי הוא יריב חבוט, חבר, ידיד ומאמין גדול במיזם.

רשימה מתעדכנת של אנשי קולנוע ידידיי הפרויקט:

גל אוחובסקי
אבי ארמוזה
עמית גורן
יורם גלובוס
ארי דוידוביץ'
מוש דנון
איילת דקל
יאיר הוכנר
שמי זרחין
נילי טל
רם לוי
אבי נשר
יוסף סידר
יוסף פיצ'חדזה
יוסי עוזרד
איתן ענר
רינו צרור
מיקי רוזנטל
דרור שאול
שרון שביט
שרון הראל
מיכה שגריר
ג'ולי שלז
מאיר שניצר
ארז תדמור

בשבוע שעבר קיבלנו את התעודה המעידה על אמיתות עמותתנו. מה נאה היא.
Amuta

לפרקים הקודמים
הקולנוע שלנו – 1
הקולנוע שלנו – 2
הקולנוע שלנו – 3

יומולדת של פורענות

עיתות היומולדת בחייו של אדם מסוכנות הן. אנשים, נכון שיותר גברים מנשים, נוטים למות לקראת היום הזה.
מאחר שהגעתי לשבוע היומולדת, אני יודעת שחיי בסכנה, ואם לא חיי הפיזיים, במיידי, הרי שלפחות הנפשיים, ושצרות יתרגשו עלי מכל כיוון שהוא. מאחר שמזיקין ביתיים (מפלי הניאגרה עולים באש) כבר עברו עלי בחודשים ובשבועות האחרונים (סגול בעיניים) הגפתי את החלונות, נעלתי את הבריחים, התיישבתי עם הגב לקיר וציפיתי בחרדה לעתיד לבוא.

הבוקר התחוור לי שהזוועות יקרו באמצעות מכתבים (או מיילים, או יונות דואר) שיועברו אלי ועלי. ודאי יודעים אתם (ואם לא, כדאי שתדעו), שבהעבירכם מיילים בין אנשים, אתם עלולים לשגר מייל שאינו במיילו למישהו שלא צריך היה לראות אותו. בין אם באמצעות "השב לכולם" או "העבר" (שזה קצת יותר אקטיבי).

וכך זכיתי לקרוא את המשפט הבא שנכתב על אודותי:

…לפני כחודש (פגשתי את) דבורית שרגל המכונה גם ולווט אנדרגראונד, אשה שהופעתה ודיבורה בחיים עומדים בניגוד גמור לכתיבתה האנרגטית.

הייתי המומה. המשפט הזה הופיע בתוך מייל שכוונתו הייתה לחבר ביני לבין איקס, בעניין מיזמים כאלו ואחרים. מה מצא לנכון הכותב להביע את דעתו בעניין הפער לכאורה בין שתי הדמויות? אני לא יודעת.
כשלעצמי, אני לא רואה את הפער הזה, מה גם שההיא שכותבת היא גם ההיא שנוכחת, בין אם תרצה ובין אם לאו, משמע, אותה אנרגיה, סמויה מן העין לכאורה, הרי היא שם, כך למיטב הבנתי.

מה שנורא זה שאם הייתי צריכה לחוו"ד איך התנהלה אותה פגישה בינינו הייתי אומרת שמצוין, שקיבלתי המון מידע, ששיתפתי בכוונותיי ובלבטיי, וכנהלאה.

אחרי תדהמה, בכי, תשובה לכותב (שיידע שאני יודעת ושיפסיק לפזר את חוות דעתו המקצועית ברחבי העולם), וסיפור לחברים על הטרגדיה – הם בהחלט היו חמודים וניפקו לי פרשנויות וירטואוזיות על למה אסור לי להיעלב – החלטתי שבאין לי פסיכותרפיסט לתנתן בפניו, לא נותר לי אלא לכתוב על כך.
זהו, הוקל לי. אני מוכנה לטרגדיה הבאה.

סרט לשבת: ללא מוצא

3132901
ג'ון קרסנינסקי (המשרד) ומאיה רודולף (SNL)

1. חצי שנה ושלושה ימים אחרי חלון פנורמי (שאהבתי, בניגוד לרבים), רצתי בטירוף לסרט החדש של סם מנדז, לצאת לדרך. בפוסט על החלון כתבתי שבשניים מתוך ארבעה סרטיו מופיעה המילה דרך. אז הנה, עכשיו זה כבר בשלושה מתוך חמישה (ערבבתי עברית ואנגלית). לא מקרי, נכון?
זה אומר שמנדז לא לקח את הזמן, ומיהר עם סרט חדש שמבחינתי, מוטב היה לו בלעדיו. כלומר, מוטב היה לי בלעדיו.

2. שבת, חמש אחר הצהריים, ולב 2 בסנטר מלא כמעט עד אפס מקום. אולי זו השעה הזו של שבת, אולי נגמר להם הגז במזגן בבית, ואולי באמת הישראלים אוהבים את מנדז. מוזר, באמת מוזר. קהל הטרוגני, מבוגרי שמינית ועד פנסיונרים ותיקים. עד כדי כך? כולה סרט קטן. אפילו שניצר כתב שאפשר לפהק.

3. מכונת הכרטיסים בחרה עבורי את המקום: שורה 11 כיסא 1. האחדיות של המושב שנבחר על ידי מכשיר הפעימה אותי, ולצפות בסרט שכזה לבד זה משונה. שהרי, מה הסיפור פה? זוג צעיר (יחסית, בני 33-4 ) לפני ילד ראשון, ליתר דיוק ילדה, מחפשים משפחה תומכת, זאת אומרת מי שיהיו לצדם בחוויית הלידה והצעדים הראשונים בגידולה.

בדרך הם פוגשים זוגות בעלי סימפטומים מבהילים, שצריכים לייצג את אמריקה המטורללת. מאליסון ג'אני יקירת הבית הלבן שבזה לילדים שלה ועד מגי ג'ילנהול, שמניקה אותם עד גיל 28, ומתנגדת לעגלות ילדים (כי זה מרחיק את הילד ממך) ומתגוללת עם ילדיה ובעלה על מיטת ענק במסגרת עקרון הרצף. כן, המעורערות במסגרת ההורית הן הנשים: מאלו המתוארות כאן, עבור באישה המפילה ללא הרף ולכן מאמצת עוד ועוד ילדים, וכלה באחת שנוטשת את בעלה ובתה.

4. אבל חי נפשי, זה משעמם, צפוי, מעייף, וגם נראה רע, למרות הצילום של אלן קוראס, שצילמה את שמש נצחית בראש צלול. אבל היא לא האשמה היחידה, הכל מתחיל, כידוע, בתסריט.
אני מחכה לסרט מופלא שיטלטל אותי. אחד בשנה, לא מגיע לי?

יאיר על לצאת לדרך.

ועוד דרך אחת לא קשורה: Abbey Road בן ארבעים.