סרט לשבת: ללא מוצא

3132901
ג'ון קרסנינסקי (המשרד) ומאיה רודולף (SNL)

1. חצי שנה ושלושה ימים אחרי חלון פנורמי (שאהבתי, בניגוד לרבים), רצתי בטירוף לסרט החדש של סם מנדז, לצאת לדרך. בפוסט על החלון כתבתי שבשניים מתוך ארבעה סרטיו מופיעה המילה דרך. אז הנה, עכשיו זה כבר בשלושה מתוך חמישה (ערבבתי עברית ואנגלית). לא מקרי, נכון?
זה אומר שמנדז לא לקח את הזמן, ומיהר עם סרט חדש שמבחינתי, מוטב היה לו בלעדיו. כלומר, מוטב היה לי בלעדיו.

2. שבת, חמש אחר הצהריים, ולב 2 בסנטר מלא כמעט עד אפס מקום. אולי זו השעה הזו של שבת, אולי נגמר להם הגז במזגן בבית, ואולי באמת הישראלים אוהבים את מנדז. מוזר, באמת מוזר. קהל הטרוגני, מבוגרי שמינית ועד פנסיונרים ותיקים. עד כדי כך? כולה סרט קטן. אפילו שניצר כתב שאפשר לפהק.

3. מכונת הכרטיסים בחרה עבורי את המקום: שורה 11 כיסא 1. האחדיות של המושב שנבחר על ידי מכשיר הפעימה אותי, ולצפות בסרט שכזה לבד זה משונה. שהרי, מה הסיפור פה? זוג צעיר (יחסית, בני 33-4 ) לפני ילד ראשון, ליתר דיוק ילדה, מחפשים משפחה תומכת, זאת אומרת מי שיהיו לצדם בחוויית הלידה והצעדים הראשונים בגידולה.

בדרך הם פוגשים זוגות בעלי סימפטומים מבהילים, שצריכים לייצג את אמריקה המטורללת. מאליסון ג'אני יקירת הבית הלבן שבזה לילדים שלה ועד מגי ג'ילנהול, שמניקה אותם עד גיל 28, ומתנגדת לעגלות ילדים (כי זה מרחיק את הילד ממך) ומתגוללת עם ילדיה ובעלה על מיטת ענק במסגרת עקרון הרצף. כן, המעורערות במסגרת ההורית הן הנשים: מאלו המתוארות כאן, עבור באישה המפילה ללא הרף ולכן מאמצת עוד ועוד ילדים, וכלה באחת שנוטשת את בעלה ובתה.

4. אבל חי נפשי, זה משעמם, צפוי, מעייף, וגם נראה רע, למרות הצילום של אלן קוראס, שצילמה את שמש נצחית בראש צלול. אבל היא לא האשמה היחידה, הכל מתחיל, כידוע, בתסריט.
אני מחכה לסרט מופלא שיטלטל אותי. אחד בשנה, לא מגיע לי?

יאיר על לצאת לדרך.

ועוד דרך אחת לא קשורה: Abbey Road בן ארבעים.