האני הרוחני שלי/ rebirthing

אני לא בנאדם רוחני. גם לא גשמי במובן נהנתני. אני יודעת שאני צריכה לטפל באספקטים הנפשיים שלי באיזשהו אופן, רק לא ברור לי איזה. כידוע או שלא, נגמלתי מפסיכותרפיה לפני כארבע שנים, ומאז אני מקרטעת לי בחיים, סובלת יותר או פחות, מתמודדת כך או כך עם תקלות שונות ומשונות בחיי, עם אנשים ועם אירועים.

במישור האינטלקטואלי אני מצליחה לא רע. במישור הרגשי – הרבה פחות. להתמודד, אני מתכוונת. מאחר שלא נפל בחלקי האושר לשמוע ישויות המדברות אלי, או לראות ולשמוע חזיונות וקולות, או להיתקל בגורואים בעומדי ברמזור עם קסדה על הראש, או לראות את בתולת הים, אני נוהגת להקשיב לסיפורים שמספרים לי קומץ חבריי, על דברים שהם עושים למען עצמם. למען נפשם, זותומרת.

יום אחד, ביושבנו על ספסל בדיזנגוף סנטר, מתבוננות בתימהון בקהל האינסופי, שמעתי מחברה על rebirthing, כלומר לידה מחדש. הסיפור שלה היה חי וסוחף – היא ממש חוותה את הלידה שלה – כך שמיד הוקסמתי. לקראת היומולדת אותו אני נוטה לא לחגוג החלטתי, כמדי שנה, לרכוש לעצמי מתנה, משהו שאני לא עושה או חווה ביומיום. כלומר לא חולצה או ספר.

אז קבעתי לי תור, והגעתי מפוחדת כדבעי למקום. הנולדת דלעיל תיארה לי את התהליך, וגם קראתי קצת קודם לכן, כך שידעתי שמדובר בתרגולת נשימה בלבד. לא משהו שאני לא יכולה לעמוד בו. כלומר לא קל לי לתרגל נשימות, בשיעורי יוגה אני עושה את זה בחוסר חשק רב. אלא ששם התרגול הוא נשיפה ושאיפה דרך האף, לעתים בהחלפת נחיריים, ואילו בלידה מחדש, הנשימה, הנקראת נשימה מעגלית היא רק דרך הפה, בטכניקה של שאיפה ונשיפה בלי הפסקה.

אחרי ששמעתי הסברים, וסיפרתי על הפחד שלי מפני התהליך – אני הרי אדם חרדתי – והשתכנעתי שזה תהליך בלתי מזיק, ובטוח לכל, כולל אנשים מבוגרים, חולי לב, תינוקות ונשים הרות, תהליך שלא יגרום לי להיפר-ונטילציה, מצב אליו אני עלולה להגיע בהתקף חרדה, נשכבתי על המזרן, והתחלתי לנשום מהפה כשעל התהליך מפקחת המטפלת.

אוקיי. איך היה? מה חוויתי? אפשר לומר שפחות או יותר במשך כל ה-45 דקות שנמשך התהליך ייבבתי. הנשימה הזו היא לא תהליך מפנן בשום צורה שהיא. לפחות לא עבורי. חוץ מזה ראיתי שלוש סצינות מחיי, משלבים שונים שלהם. סצינות טראומטיות של ניכור ופרידה מאנשים קרובים (הו', ר'+י', נ'). החברה הנולדת דווקא חוותה בסופו של תהליך איזושהי סגירת מעגל חיובית ומנחמת. אני לא. אולי כי אני לא מאמינה בסופים טובים. פחות או יותר באמצע ההתנשמות הזו קמתי בבהלה מהמזרן, בהיסטריה ליתר דיוק, הרגשתי שאני לא מסוגלת לנשום. המטפלת הרגיעה אותי, וביקשה שאחזור לשכב, וכך עשיתי. וכך זה נמשך, עד הסוף. הצלחתי לנשום כמתבקש. היציאה מהסשן דווקא הייתה די קלה, ולחזור לנשום כרגיל זה ממש פשוט. או אז סיפרתי לה מה ראיתי, איזה סצינות – אגב, ראיתי אותן בצד שמאל שלי, על פני מסך לבן כאילו, in no location.

על פי דברי המטפלת, החוויה הזו שחוויתי היא חוויה מטהרת, זאת אומרת, הטראומות הללו נצרבו בי במהלך חיי וכתוצאה מהתהליך, יסורו ממני. אני לא יודעת אם זה יקרה, מאחר שזה לא אמור להיות טיפול חד פעמי. אלא שאני לא רואה את עצמי חוזרת על זה. לפחות לא היום, כשאני זמן קצר לאחר מכן. זה היה סיוט עבורי. אולי זה כמו טיפול שיניים ומחר ארגיש נפלא? אולי. אם כן, אדווח.