דרושה תמיכה טכנית לבלוג

אוקיי, טכנית, אבל גם נפשית.
החיסרון המרכזי של בלוג בוורדפרס הוא שאם בעלת הבלוג לא נחנה בכישורים טכניים, אמממ, סבירים ומעלה, חייה יכולים להיות קשים. לעתים היא אפילו ממש לא יכולה לחיות את חייה בשל כך.

מה אני מחפשת?
מישהו/י שיכול לבצע תיקונים קטנים וגדולים (למשל הרסס הדפוק מולווט שכבר מונח ככה יותר מחודשיים), להציע לי שפצורים ושינויים, לענות על שאלות: למה, למשל, אני לא יכולה להגדיר פתאום פסקה אחת בלבד כציטוט, וכנהלאה.
לעתים השאלות שלי יהיו מטומטמות על גבול הפיגור, ולעתים יותר אינטליגנטיות.

כמה תשלמי?
כמה שצריך (אבל תוך התחשבות, עוד לא התעשרתי, לצערי).
נראה לי שההסדר הסביר הוא על פי שעות.
אשלם שוטף פלוס אפס: ברגע שתגיע אלי החשבונית.

אילו תכונות אישיותיות נדרשות מהתומך/ת?
הדרישה המרכזית שלי היא זמינות: אני לא יכולה לסבול שלא עונים לי על מיילים.
טווח של 24 שעות לתשובה ותחילת תיקון נראה לי סביר, כי אני יודעת שאנשים לא עומדים דום ומחכים לפקודתי.
אם אפשר פחות, מה טוב.

מתי תחילת העבודה?
אתמול.
המייל שלי כתוב ביצירת קשר, פה מימין, או דרך מייל הולווט.
תודה מראש.
אפשר גם להעביר את זה הלאה.

עדכון:
שלישי, 4 באוגוסט: נמצא תומך נדיב וסבלני (עד שיימאס לו ממני).
את התוצאות אפשר לראות בטורצד. כלומר: הכל פיקס.
תודה רבה לכל הפונים. פרטיכם עימדי לעד. עוד נדבר.

מחוברות כפיפ שואו

כמו שהבטיחו אנשי הוט בשבוע שעבר, פרקים חדשים של מחוברות יועלו לאוויר, והנה הועלה פרק 15, יום המשפחה, ובו דנה רבה עם אלכס העומד לטוס לסין לשבוע במסגרת עבודתו, ליאת חושפת מותניים חטובים, מתבכיינת על רווקותה והולכת להתנחם אצל חברה שלה, ענת בן-משה, רווקה ואם חד הורית לשעבר, וחנה מנסה להיזכר מתי היומולדת של אמא שלה, ולשכנע את אבא, בטטת הכורסה, שיחליף איתה כמה מילים.

תקציר הפרקים הקודמים: בעשרת הימים הראשונים לשידור הסדרה הועלו הפרקים לרשת מדי יום. לאחר מכן הוחלט שדי, אנחנו בטח פוגעים בפרנסתנו.
אחרי שהופעל לחץ ציבורי על הוט, ואחרי שראו, כנראה, שאף שהסדרה צברה פופולריות שיא תוך ימים ספורים, כמו שחזיתי בדיוק לפני חודש, מספר המנויים לא עלה, חוזרים הפרקים לאוויר.
אני לא יודעת באיזה אופן זה יקרה, בינתיים כאמור יש רק פרק אחד חדש, 15.

אחת השאלות המעניינות שעולות במהלך הצפייה וקריאת הראיונות עם הכוכבות והיוצרים היא מידת ההתערבות של דורון צברי, הבמאי. אז כן, הוא מעורב מאוד: הוא מנחה את הגיבורות שלו, לעתים מפעיל אותן, משגיח עליהן שלא ילכו לאיבוד, נוזף ומעודד, מסביר ומבקר, מחמיא ומחנך, נותן להן פידבקים, מסביר להן אחרי כל קלטת שהן שולחות לו מה טוב ומה רע, ובקיצור, המאסטר.
תשאלו, זה ריאליטי זה, והתשובה היא כן, מה חשבתם?

mehubarot

מאוד קשה לי לכתוב על דנה ועל ליאת, כי אני קרובה אליהן יותר מאשר לאחרות. אבל רק כמה תובנות: יש הטוענים כלפי דנה שחלקים גדולים מאשר קורה לה בסדרה הם כבר קראו במדור שלה ב-7 ימים. זה נכון, והסיבה שזה כך היא  שהמדור שלה, המדור הכתוב, עובד לסדרת טלוויזיה, מחוברות.

אני לא יודעת לאן נושבת הרוח ומה חושבים בהפקת מחוברות, אבל יש לי השערה (או רצון?) שאף שהיא תוכננה ל-45-50 פרקים, היא תימשך הרבה יותר. אולי באמת לאורך שנים? זותומרת, הצופים המכורים (באמת שקשה לדעת מספרית בכמה מדובר, ואיש לא יחשוף בפני, עם כל הכבוד לי, מספרים, כך שאני מסתמכת על הבאזז ועל כמות הטוקבקים ב-ynet) לא ירצו להיפרד מהגיבורות שלהם. הם ירצו לדעת מה קרה הלאה, מה נהיה, איך זה מתקדם. כל סגירה של הסדרה בנקודת זמן נתונה תיראה מלאכותית.

להבדיל מיושבי בית האח הגדול, ששנייה אחרי שיצאו מהמכלאה הפסיקו לעניין בשוטף, כי גורם העניין היה האינטראקציה שנוצרה בין כל היושבים בבית, הרי שכאן, החיים של כל אחת מעניינים, והצורך לדעת מה יקרה הלאה, ומה יהיה, לא יפחת. אם כבר העניקו לנו חורי הצצה ענקיים בפיפ שואו הכי מסחרר שנוצר בישראל, קשה יהיה להתיק את העיניים משם. חיים של אחרים, מה יכול להיות יותר מעניין מזה?

האם יהיו עונות נוספות עם גיבורים אחרים?
יש לי חברה שרוצה להגיש את מועמדותה לעונה השנייה, ואני בטוחה שהיא לא היחידה, ויש עוד אלף כמוה.

שאלו אותי, בפוסט הקודם שכתבתי על הסדרה (שהוא הפוסט הכי נצפה בבלוג הזה, עם הכי הרבה תגובות, ואני משערת שזה בזכות גוגל – טוב נו, הנה שוב הלינק, אם לא נכנסתם בראשית הפוסט) אם יש מצב שהציעו/יציעו לי להשתתף.
הסברתי שלא, מה פתאום, זה לא עלה בדעתו של איש וגם לא בדעתי. לא הייתי מסוגלת לצלם דקה מחיי היום יום שלי, ואת כל התהיות שלי עם עצמי על חיי אני שומרת לעצמי. אבל את כותבת בלוג אישי, תהו. נו כן, אישי עד שהוא מגיע לגדר החשמלית שמקיפה אותי. משם אין מעבר.
רוצה לומר שאם צריך לחשוב על מישהי שלא מתאימה למחוברות בשום פנים ואופן, הרי שאני היא דוגמה מצוינת לכך.

סרט לשבת: סיפור גדול וחיבוקים שבורים

מהרגע שהוצאתי רישיון רכיבה על קטנוע לא הייתי בקולנוע. לא יודעת מה הקשר, אם בכלל, אבל לא יצא. מהרגע שהוצאתי רישיון וגמרתי את המטלה הזו בחיים, לה הקדשתי שלושה חודשים אינטנסיביים, התחלתי לכתוב יותר, ופתאום, ללכת לקולנוע נראה לי בגדר הפרעה, משהו שיכול להזיק לי, להשפיע עלי.

מאחר שהשבועיים האחרונים היו של הפוגה יחסית, ואת הזמן הקדשתי לפרויקט הקולנוע שלנו כמו גם להתקפי חרדה שנבעו מתהליך הכתיבה ומהוצאת הפרויקט עליו דגרנו שנים לאור (התקפים שמתחילים ככה: יואו, מה יהיה, מה יהיה, ואם זה לא יצליח – הצילו, אני לא יכולה לנשום, אני לא יכולה לזוז, וכנהלאה, כיד הדמיון), התעורר בי גם חשק מסוים לצפות בכמה סרטים, כאלו שרוחשים בבאזז סביבי.

up
למעלה. עוד לא זכיתי

בשבת שעברה לקחתי את אחייניתי בת הארבע לראות את למעלה. הסרט הראשון שלה. אחרי 20 דקות של פרסומות, כשתהתה מה זה הטלוויזיה הגדולה הזו והסברתי לה שזה מסך קולנוע, התחיל הסרט. תוך ארבע דקות בדיוק היינו בחוץ, ומשם לגן השעשועים הקרוב. עכשיו אני מנהלת מו"מ עם קולנוע גת, בבקשה שימירו לי את הכרטיסים ההם בחדשים ("תוכיחי שבאמת היית פה ולא מישהו אחר"), כי אני נורא רוצה לצפות בו. אחרי שיצאנו אמרה הילדה הדעתנית: אני בכלל אוהבת הצגות, לא סרטים. מממ. נו טוב, בפעם הבאה, כרטיסים לתיאטרון גשר.

sipur
סיפור גדול. עירום כובש

היום,שוב התמלאתי תנופת עשייה, ולקחתי את הקטנוע לקולנוע, לצפות בסיפור גדול ובחיבוקים שבורים. סיפור גדול, על ארבעה גברים שמנים שמקימים נבחרת סומו ברמלה (נבחרת סומו ברמלה, נו), שעשע אותי לא מעט: רעיון מקורי, משהו שעוד לא עשו פה, ובדיחות נעימות לאוזן. ישבנים גבריים בשרניים ושעירים עם צלוליט – מראה מרענן ביותר, ומה שמקסים זה שהוא לא מעורר אפילו בדל מבוכה. יש בשומן ובעירום – כולל זה של הגיבורה הנשית השמנה – איזו התנהלות טבעית, נכונה, וזה בהחלט בגלל הנונשלנט בו נוקטים היוצרים, שרון מימון וארז תדמור, בלי דחילו ורחימו וחשש נורא. החלק החלש של הסרט הוא הסוף, שהזדרז בבהילות לסגור את כל הקצוות הפתוחים, והסתבך ברגליים המתחככות שלו עצמו. ללכת? ברור.

עשר דקות לאחר מכן נכנסתי לחיבוקים שבורים (שניהם בלב דיזנגוף), שם שעצבן אותי מראש, בגלל פרחים שבורים הנפלא. אני לא ממעריציו המשתטחים של אלמודובר, אבל דבר אליה הוא באמת סרט מושלם. לטעמי המוזר, היחיד שלו. חיבוקים שבורים רחוק מזה מאוד: במאי שהתעוור, האוחז בשתי זהויות (אממ) חוזר לסרט עבר שלו, בכיכוב שחקנית לא ממש מוצלחת שהייתה גם אהבת חייו, פנלופה קרוז היא לנה (מגדלנה – ע"ש מרים המגדלית).

hibukim
פנלופה מגדלנה. לא חביקה

אוקיי, קצת מעכתי את העלילה, שעוסקת במת חי, בעיוור שפעם היה פיקח, באב שהוא לא אב, ובכלל, בהחמצות והסתרות. אבל רק בגלל המשפט האחרון בסרט היה שווה:

סרטים צריך להשלים, גם אם הבמאי שלהם לקה בעיוורון.

האם זה מה שחושב אלמודובר, שבספטמבר יהיה בן שישים, על עצמו? זו הדרך שלו להצטדק בפנינו על הסרט? מבחינתי זה בסדר, מקובל עלי. בכל זאת, טוב אלמודובר אחד עיוור מעשרות במאים פיקחים לכאורה.

הרגע הכי משמח מבחינתי היה הטריילר לסרט החדש של סם מנדז, לצאת לדרך, שעולה בשבוע הבא, וגם זה של אנג לי, על וודסטוק, שייצא בספטמבר.