רוצחת? אני?

זו כבר הפעם השנייה שאני חולמת על רצח. מה זה "על רצח"? בואי נהיה מדויקת, אני אומרת לעצמי: מתברר שאני היא הרוצחת. הנרצחות היו עד כה נשים זרות לי. ייתכן שעולות מרוסיה, אם כי אני לא בטוחה. בשני המקרים הייתה לי סייענית לרצח: זאת אומרת, מישהי שעשתה את עבודת הכיסוי וההסתרה. גם היא לא מוכרת לי. ייתכן שהיא אפילו דומה מאוד לנרצחת.

אני לא רואה את עצמי בחלומות מבצעת את הרצח בפועל, אבל אני יודעת שיש גופה. אני מאוד מזועזעת בחלום מכך שרצחתי, ולא מצליחה להבין איך הגעתי לסיטואציה הזו. למה רצחתי, לעזאזל? ומי זו האישה שרצחתי? אני יודעת רק שיש גופה שעלי להיפטר ממנה ואין לי מושג איך. אני יודעת בוודאות שאיש לא יודע שאני היא הרוצחת, אבל מאוד מפחדת שזה יתגלה. החשש הזה הוא האלמנט הכי עוכר שלווה בחלום. זה והעובדה שיש במגירות שלי גופה שצריך לסלק. אני גם יודעת, בחלום, שזו הפעם השנייה שזה קורה לי, שאני רוצחת מישהי בנסיבות לא ברורות.
עד שהתעוררתי (בשתי הפעמים) לגמרי והבנתי שלא רצחתי איש, עבר נצח.

מבועתת, רגע לפני שאני מסגירה את עצמי לרשויות התחלתי לחפש פרשנויות (גוגל: murder dreams) ומצאתי: אני רוצה לרצוח, כלומר להיפטר, מחלקים בעייתיים או מנטיות בלתי נסבלות אצלי, וכאלו יש לי בשפע. פפפ, נרגעתי. אני לא סכנה לציבור. זה שוב לא אתם, זו אני.

קללת הכלות

calatalef

לכבוד החג, נניח, או בכלל, מומלץ טיול ליפו. בעלייה ימינה מכיכר השעון, לכיוון גן הפסגה/יפו העתיקה, יש בית חרושת לסבון (ברור שלא פעיל), ושם הקים האמן משה עמר את מיצב שמלות הכלה שלו.

calatalef1

מידיעות תל אביב של הסו"ש האחרון עלה שאלמונים פרצו למקום שבוע קודם והרסו מחצית מהבובות. כבר באותו יום הוא שיקם את המיצב, וזה מה שאמר עליו לעיתון:

"כשאתה מסתובב פה אתה כל הזמן רואה חתנים וכלות. דרך הנושא הזה אפשר להתרשם מהאופנה, מהמסורת ומהיופי של המוסד הזה, וכמובן גם מהגיחוך שהוא מעורר".

מה שחסר בפריים הזה אלו קולות העטלפים הממלאים את החלל ביום יום. הם לא הלכו לשומקום, אלא נשארו שם, מכנפפים ומצייצים בינות לשמלות הכלה המתנפנפות בלילה.
גם אני לא נותרתי אדישה ליצירה הזו, אף ששמלות כלה לעד יהיו בעיני מפגן של טעם רע, יומרנות ותיאטרליות: עמדתי, התבוננתי, צילמתי ואפילו נבהלתי. הרי הכלות התלויות ונטולות הראש האלו, בחלל החשוף והמאיים, מעבירות את החששות הכי גדולים שלי מהתופעה (חתונה, כלה, שמלת כלה וגו').

למה אין אתר למודעות אבל?

הרי כל מי שיקים אתר בו אפשר לפרסם מודעות אבל במחיר שיהיה נמוך מהרבה ממחיר הרצפה של המודעות בעיתונים, יקרע את השוק וירוויח הון. רבים אינם מפרסמים מודעות בעיתונים המודפסים מאחר שהן יקרות מאוד. מי לא היה לרוצה פרסם את דבר מותו של יקירו ברשת?

התעריפים יכולים להיות ממש נמוכים, אפשר לספק שירותים נלווים, כמו פרטים על מיקום בית הקברות, עם ציון המקום בו עומד להיקבר המנוח, תזכורות על יום השנה, ומה לא.

זה נראה לי סטארט אפ הכי מתבקש במדינה מוכת יגון כמו ישראל, שהפטיש למוות ולפולחני אבל פה מרקיע שחקים. ההוצאה להקמת אתר כזה היא מינימלית, והמודעות לא יישטפו עם הזרם וישמשו מצע לאוגרים למחרת היום, אלא ייוותרו לנצח. מנגנון חיפוש פשוט יכול להועיל לכל. אינכם יודעים כמה אנשים חובבי מודעות אבל יש פה. למעשה כולנו. למה לעיתונות המודפסת יש עליהן מונופול? ומי ירים את הכפפה, יתעשר ויודה לי מאוד (או יחבור אלי, אני מה זה טובה בשיווק המוות)?

ואגב, ח"ח לאתר המושקע של חברה קדישא, שיש בו המון שירותים, רק לא כזה.

עדכון: מתברר שיש אתר דומה, אנדרטה (לתחזוק קברים ומצבות). עכשיו צריך רק ליצור גרסה מוצלחת יותר.

ביקרתי את הברווז

barvazmasarik

הברווז של דודו גבע הוצב כבר לפני שבוע כמעט בכיכר מסריק בתל אביב. עברתי שם בעת ההשקה, אבל היו בכיכרונת שלושה מיליון איש (בלינק אפשר לראות את ההתגודדות), אז ויתרתי.

תחילה זה נראה לי מיקום מוזר, ובכלל, חשבתי שהוא יהיה גדול יותר, אבל כשהתקרבתי היום, ראיתי שהוא כמעט אנושי, ונראה שהתאקלם יפה בכיכר עם הספסלים, הצמחייה, המזרקה וגן השעשועים.
ילדים אוהבים אותו מאוד ורצים לחבק את צהבהבותו, הייתי צריכה למצוא שנייה שהוא לבד. גם אני רציתי לחבק אותו או לפחות לגעת בו, אבל התביישתי. נו, כמה מוזרה אני יכולה כבר להיראות.

אז לפחות צילמתי אותו, כולל את הכיתוב שעל הכן. השמש בדיוק התכווננה עליו ועלי, כך שלא הייתה לי סבלנות להשקיע בעוד כמה פריימים, אבל מה בוער, הוא לא הולך לשומקום. וגם אני לא, כנראה.

מי יצר אותו?
"ילדיו של גבע, אהרון ותמי, האמנים זאב אנגלמאייר ותמיר שפר וכן הפסלים שוקי כפרי ובנו אור", סיפרה עופרה רודנר, מנהלת הפרויקט מטעם קבוצת הברווז להארץ.

"יחד עם ילדיו של גבע, אהרון ותמי, האמנים זאב אנגלמאייר ותמיר שפר וכן הפסלים שוקי כפרי ובנו אור עבדנו על הפיכת הדמות המאוירת לפסל", הוסיפה רודנר."ילדיו של גבע, אהרון ותמי, האמנים זאב אנגלמאייר ותמיר שפר וכן הפסלים שוקי כפרי ובנו אור" סיפרה עופרה רודנר, מנהלת הפרויקט מטעם קבוצת הברווז להארץ.

כמה הרהורים על "עג'מי" ו"ממזרים"

השנה שנגמרה והשנה שהתחילה היו בסימן שני סרטים שחיכיתי להם, ובסוף בלעתי את שניהם, אחוזת בולמוס, תוך 24 שעות. הראשון היה עג'מי, והשני ממזרים חסרי כבוד.
אף ששניהם היו שווים את הציפייה ואת הצפייה, ואף שעברו שנתיים מאז שעשיתי את זה בפעם האחרונה, יצאתי מהם בתחושת הקלה על שאני לא צריכה לכתוב עליהם ביקורות. למה בדיוק? אולי בגלל שאני לא מתגעגעת לשום דבר (כמעט) בעבר שלי.

השפה
עג'מי דובר ערבית לכל האורך. מה שיפה, לטעמי, אלו המקומות בהם משתלבת העברית. ביטויים שלמים בעברית. לאו דווקא קללות או מילים בינלאומיות, אלא מילים יומיומיות כאלו. ומאחר שהדיאלוגים נכתבו ממש במהלך העבודה, אני מתארת לעצמי שמדובר בעברית שהשזירה שלה בערבית היא הכי אותנטית שרק אפשר. פה הייתי רוצה להגיד שהשפה היא סימפטום לדו קיום, להשתלבות, ליכולת ההדדית לחיות ביחד, אבל אני יודעת שזה לא נכון. זאת אומרת, שהשימוש בעברית לאו דווקא מעיד על כך, במקרה הזה. השילוב לכאורה, הוא מלמטה. מי שמשתלב הוא העם הזר, במרכאות. היהודים (המגולמים בסרט) לא מבינים את השפה.

גם ממזרים משייט בין כמה שפות: יש נאצים שמדברים רק גרמנית, ויש כאלו שמדברים גם צרפתית. מיעוטם מדבר גם אנגלית. היהודים לא מדברים אנגלית (לכאורה?), ולכן אפשר לדבר לידם אנגלית בלי שיבינו (בדיוק כמו שהם לא מבינים ערבית, ע"ע עג'מי), ואז… טוב, אסור לגלות. האמריקאים מצדם לא מצליחים לדבר אף שפה אחרת. מצחיק שדווקא טרנטינו, שבורותו היא שם דבר, מלגלג על האמריקאים שלא מסוגלים לדבר, למשל, איטלקית. בממזרים המתח בין השפות השונות עובד מצוין, ומגדיר היטב את יחסי הכוחות בין הלוחמים הרצחניים שם.

הזוועה
יש המון רגעים כאלו אצל טרנטינו: קרקופים ועריפות ראשים והתעללות. אני מזכירה את זה לנפשות הרגישות. הורדתי את הראש ברגעים האלו. כך שייתכן שהפסדתי כמה משפטים פה ושם.

הנעלה
הפטיש של טרנטינו לכפות רגלי נשים מופיע גם כאן: אפילו בסבך השואה הוא לא שכח את החיבה היתרה שלו לכפות רגליים ולנעלי עקב, ויש גם סצנה בה מחפש השליח במרכאות את סינדרלה כדי למדוד אם נעל מסוימת מתאימה לה. תוצאת המדידה לא קשורה כלל לאותה אגדה ידועה. להפך.
ערימות הנעליים ההן עוברות התמרה לסיפור סינדרלה.

ההיסטוריה
לא מזמן צפיתי באחד הערוצים, נניח 22 בצהריים, או 23 בשלוש, בשיחה של עמנואל הלפרין (אני מקווה שאני לא טועה) עם ד"ר מיכל פרידמן על ייצוג השואה בקולנוע. פרידמן, ככל שאני זוכרת, חזרה והסבירה שהסרטים (אין הכוונה לדוקומנטריים) לא משמשים כספרים ללימוד היסטוריה, ושהייצוגים הקולנועיים מעניינים, גם אם, ואולי דווקא בגלל שהם לא מחוברים למציאות כפי שהיא מתועדת. אני מקווה שפרידמן תזדרז לצפות בטרנטינו, שיוכל להוסיף לה הרבה מאוד חומר ודוגמאות לפעמים הבאות בהן תדבר על כך. למעשה, מדובר פה בהמלצה: למי שרוצים לערוך ערב עם הסרט של טרנטינו לציבור מצומצם, הזמינו את פרידמן לדבר עליו.

הגאולה
עג'מי וממזרים, שניהם סרטי מלחמה. הראשון הוא הדו קיום בהתגלמותו: במאי יהודי ובמאי ערבי (נוצרי) עושים ביחד סרט על סצנת הפשע בשכונה ביפו. הם מחברים את תושבי השכונה לקולנוע הישראלי ואת הקולנוע הישראלי אליהם.
גם בממזרים הקולנוע מביא את הגאולה, את הקץ לנשק. הקולנוע גם כמושג, כאמנות, וגם כמקום פיזי. בית הקולנוע יכול לשמש, כך על פי טרנטינו, כמקום אקטיבי, כמקום שממנו תצא המהפכה. טרנטינו קורא לחיי נצח של בית הקולנוע. הקולנוע, לדעתו, או לשאיפתו, ישתמר כעוף החול. כסנה בוער. לא טלוויזיה, לא מסכים ביתיים. לא מחשב שהוא טלוויזיה שהיא קולנוע. לא לא לא. בית הקולנוע הוא המקדש החדש. לא צריך לבנות אותו שוב. הוא כבר קיים. צריך רק לשמור עליו.

הטריילר של ממזרים. אי אפשר לאמבד.
יאיר הקליט את כל מסיבת העיתונאים עם טרנטינו.

ממתקים

למה לא לגמור את השנה הזו באווירה חיובית, לשם שינוי?
אז הנה כמה דברים ששימחו אותי בשבוע האחרון:

1. החדש של וודי אלן, מה שעובד, שם לא משהו, תרגום מילולי ל-Whatever Works, עם לארי דייוויד, אותו אני שוקלת כמחליף של ד"ר האוס. כלומר אם כבר מיזנטרופ וקרצייה, אז למה לא ללכת עד הסוף, ולסבול עד מוות מהחיים המשותפים איתו? צפיתי בסרט היום בהקרנה מוקדמת, ונהניתי מחלקים גדולים ממנו. כעיקרון, אני לא אוהבת סרטים עם סופים טובים, ו/או דאוס אקס מכינאיים, כי מה, הרי אני חיה כבר כמה שנים ויודעת שזה לא קורה בחיים, לפחות לא בחיים שלי, כך שהסופים הנוראים האלו, בהם הכל מסתדר פיקס, זוגות זוגות בתיבת וודי, לא נראים לי. ובכל זאת, הלארי דיוויד הזה, בן דמותו של אלן עצמו, מרשים מאוד. ויש גם את הילדה הזו, נו, ההיא מלהתחיל מחדש, אוון רייצ'ל ווד. למעשה סיפור פיגמליון וגאלתיאה המתרחש בניו יורק, אגדה אורבנית שכזו, אבל מרירה ומודעת לעצמה, וכרגיל, עם אלמנטים מחייו האישיים ומתיקו הרפואי של אלן. אה, ועם פטרישה קלרקסון בה התאהבתי באנשי התחנה.
ארחיב במועד. יש הרבה עניינים איתו.
מתי עולה? ב-8 באוקטובר.

whateverworks
זה כנראה צילום מהלוקיישן. שימו לב לשפת הגוף של הנערה

2. מחר עולה עג'מי, אחד הסרטים הישראליים המדוברים של השנה, ללא ספק הסרט שאראה בקולנוע בראה"ש, אם לא מחר.

3. הגרסה חדשה למסנג'ר יפהפייה, לא (אוקיי, מי משתמש במסנג'ר, מי? אני)?

mesnew

4. גמרתי לקנות מתנות, מילאתי דלק וניפחתי אוויר בגלגלי הזבוב. אני מוכנה לצליחת הפקקים.

5. כמו בכל פעם שיש רמז לרוח סתיו אני נזכרת בשיר porque te vas ובסצינה מקריאת העורב.
זה הזמן לצפות בסרט שוב.

10 מגה? בול

זה התחיל בהודעה של בזק בחדר המדרגות ובתא הקולי שלי:
הגענו אלייך, כן אלייך, עם הטכנולוגיה החדשה שלנו, NGN – next generation network. הדור הבא זה אני, ומה זה שמחתי, מה גם שיום השדרוגים, שהיה צריך להיות יום עם תקלות בקו, עבר בשלום.

אחרי כמה ימים התקשרו אלי אישית מבזק, וסיפור לי ששדרגו לי למהירת עשרה Mb (עד כה זחלתי ב-4). שוב שמחתי. רק ביקשו ממני שבתום 48 שעות אתקשר לספק, ואגיד לו ששדרגו.

אף זאת עשיתי, ובבזק בינלאומי אמרו לי שנכון, לא מספיק לשדרג שם, צריך גם כאן, וזה אפילו יעלה לי פחות (85 ש' בחודש עם התחייבות לשנה). מסקנה – הכל נהיה זול עם השנים, מה שאומר שאוטוטו אוכל להזריק בוטוקס.

אז זהו, יש לי עשרה Mb. עכשיו נראה איך זה זז.
בערך 24 שעות עברו מאז המהפך, ו – אם לא הייתי יודעת לא הייתי מרגישה. כלומר אולי קצת. נכון, יש עמודים ואתרים שעולים במהירות, ויש כאלו שנתקעים להנאתם ומתמהמהים, כאומרים – מה אכפת לי מהעשרה Mb שלך.

ynet עולה באפס זמן. הארץ עולה קצת פחות מהר, אבל התנועה בתוכו מהירה. גם נרג' אוקיי, אבל וואלה לוקח תזמן. NYT? ככה ככה.

זה לא שאני מתלוננת, סה"כ קיבלתי מתנה ואני לא בודקת בשינייה, אבל להגיד שאני גולשת עכשיו במהירות שהיא פי 2 וחצי מאתמול? הו לא.

פסטיבל סרטי נשים?

כתבתי את זה כבר לא פעם: אני לא אוהבת ספרות נשים. וסרטי נשים. ואמנות נשים. ועיתוני נשים. ובכלל, כל מיני הפרדות למיניהן לטובת נשים, או גברים, לצורך העניין, לא עושות טוב לאיש. לא לנשים, לא לגברים.
ובכל זאת, השבוע מתרחש פסטיבל סרטי נשים ברחובות.
בין היתר מוקרן שם גוגל בייבי, שכבר שודר בטלוויזיה פה, וכך גם כלות מאוקראינה, ההמשך.
אולי זה לא בסדר שאני יוצאת נגד כל הסיפור הזה, מאחר שידוע הרי שמשקלן של נשים בתעשייה בטל בשישים. מקסימום, הן כותבות תסריט, במקרה הטוב, אבל לביים? כמעט ולא.
ברור שזה לא רק בארץ, גם בהוליווד המצב דומה. יש מעט מאוד נשים שמביימות.
מדהים שדווקא הקולנוע, שהוא אמנות כל כך צעירה, מקובע בדפוסי עבר.

ובכל זאת, צפיתי בסרט של ישראלה שאער מעודד, המלכה חנטרישה.
לא סרט שקראתם עליו, או כזה שזכה ליח"צ (מה כבר זכה ליח"צ מהפסטיבל הזה, נראה שעורכי עיתונים או תוכניות בוקר לא מוצאים בכך שום דבר סקסי).
צפיתי בו בתדהמה: נשים קשות יום, שלכודות היו בכבלי המסורת, אבל הרגישו את הצורך ליצור, לכתוב שירים, מצאו להן את הדרך להתבטא. גם אם זה לקח להן עשרות שנים.
כך שבעוד אנחנו נאנחים למקרא הידיעות על נשים בסודן שנכנסות לכלא כי לבשו מכנסיים, או מתעצבנים על ששכר הנשים עדיין לא שווה לשכר הגברים, פה, בישראל, שווה לראות את הנשים האלו, שקראו תיגר והצליחו.
המלכה חנטרישה יוקרן מחר בשבע, אם אתם בעיר.

בטוח שיש עוד מיליון דברים מעניינים, עיינו בתוכנייה.
כשלעצמי ויתרתי על פסטיבלים, אבל בטח יש מי שלא.

יאיר ממליץ.

נערת הרוק גמרה עונה

האם הפרק האחרון והקצרצר בעונה הארוכההה של רוק 30 ששודר הערב, מסמן אולי את הפרידה העתידית של טינה פיי, יוצרת, כותבת וכוכבת, מהדמות של ליז למון, או מהסדרה בכלל? לא ממש, העונה הרביעית עולה בארה"ב באמצע אוקטובר, ואילו ב-20 בספטמבר נראה בכמה מתוך 22 המועמדויות שלה זכתה הגאונה.

ליז למון
היא ההפך של קארי ברדשו. וגם של ברידג'ט ג'ונס. וגם של כל עקרות הבית הנואשות, ושל ההיא, מהעשב של השכן. למעשה היא ההפך מכל גיבורה טלוויזיונית שנראתה בשנים האחרונות: כולן צריכות היו להיות יפהפיות במובן הטלוויזיוני, לכולן יש רומנים סבירים באופן זה או אחר, כולן, איכשהו מתפקדות, או תפקדו ביומיום, והקריירה שלהן הייתה משהו צדדי יותר בחייהן, כולל בסקס והעיר הגדולה שם כולן היו נשות עמל כפיים.

אבל ליז למון היא למעשה נערה בת 15 בגוף של אישה בת 38. זאת אומרת, היא הילדה הכי מוכשרת בכיתה, אבל גם הכי חננת-משקפיים. היא ממש לא מכוערת, אלא שחיי הרגש והסקס שלה נבלעים בסערות שמתרוצצות לה במוח. ישמור האל מהכאילו רומנים שהיו לה בסדרה. הכי עצוב ביניהם היה בעונה הנוכחית עם הרופא היפיוף האהבל (פרק שצריך היה להוכיח שאנשים יפים ממש לא צריכים להתאמץ בחיים).
+
lizlamon1
דונגי אומר לה שהיא לא, נו

למון המציאה העונה להיט תסריטאי היסטרי: Deal Breaker – שנאמר פסול חיתון, וכמה שהתלהבנו מזה בסוף האייטיז (ופה החזרתי עטרה ליושנה), שם זה להיט עכשיו. הכי מצחיק זה שליז, זו ש"לנער שכונות בכיתה ז' יש ניסיון מיני עשיר יותר משלה", כמו שאמר לה היום ג'ק דונגי, הופכת יועצת לענייני יחסים, ללהיט בתוכנית אירוח ירודה במיוחד, וגם זוכה להצעה לכתוב ספר על כך.

כי כן, למון לא תתחתן, וגם לא תצליח לאמץ ילד, כמו שכבר הוכח, בזכות הנוירוזות שלה, אבל בענייני קריירה אין מה לדאוג לה, היא תמשיך לכתוב ולנהל את גנון הכותבים שלה, לתחזק את נפשה השסועה של החברה הסתומונת שלה, ג'נה מרוני, לתמוך בדונגי (אלק בולדווין, תודה לאלוהים, כלומר לפיי!), לאכול זבל בלילה, כשהיא מגיעה לבית הריק אחרי 20 שעות עבודה, לדמיין שהיא חיה חיים ממשיים, ולגמור, כנראה, כמו הכותבת הוותיקה אותה ניסתה להחזיר לעניינים, בעליבות גמורה, לא בצד הלא נכון של פסי הרכבת, אלא על פסי הרכבת עצמם.

lizlamon2
+
lizlamon4

הופעות האורח הן אחד הדברים המקסימים ברוק 30.
היום התארח אלוויס קוסטלו (למעלה). קולטים? קוסטלו!
ולמטה, אלן אלדה, בתפקיד אבא של דוגני, כלומר בולדווין.
אה, ונזכרתי גם בפרק בו
ג'ון ליתגו מ-3rd rock from the sun
הסתובב בבניין ולא מצא את דרכו. אבל היו מיליוני אורחים.
יותר מאשר אצל ג'יי לנו וקונן או'בריאן ביחד
—-

כתבו עליה
רותה קופפר
משווה בין טינה פיי לבין שרה סילברמן.
יניב חלילי מראיין אותה לפני שנה.

זהות בלויה

ביום בו מלאו לי 16 התייצבתי במשרד הפנים, נרגשת עד מאוד, כאילו מי יודע מה מחכה לי ברגע שאקבל את התעודה המעידה מי אני.

אולי חרדה קיומית, אולי קושי להגדיר את עצמי דחפו אותי לשם. באותם ימים צריך היה לחכות עד בוא התעודה, זה לא היה מתבצע במקום. כשהגיעה אחרי חיכיון ניכר נחלתי מפח נפש: התמונה אמנם תמונתי הייתה, אבל השם הוחלף בשם של גבר.
מבועתת שלחתי את התעודה האנדרוגנית לכלבוטק, וכך זכיתי לתהילת עולם. התעודה המשונה הוצגה קבל עם למשל עשרים שניות על המסך, 100 אחוז רייטינג, ואני הפכתי לכוכבת. טוב לא, לא הפכתי. איש לא שם לב, אבל תוך זמן קצר קיבלתי מהמשרד לרישום אזרחים חרדים תעודה חדשה ותקנית.

וכך היא צמודה אלי בארנק מאז ועד היום, כששתי סיבות עיקריות מנחות אותי (חוץ מזו הפילופסיכולוגית): אחת, למקרה שאעצר באישון לילה ברחוב, שהרי אין סיבה לא לחשוד בי שאני שב"ח;  והשנייה, שאם חלילה אפגע ברחוב (תאונה, פיגוע וכו'), שלא יעסקו רבות בניחושים מי אני, ויטרידו את מנוחת מקורביי בתהיות ובבקשות לזיהוי הגופה או מה.

ולכן, כשמצאתי לפני כמה ימים ת.ז של מישהי זרוקה ברחוב אספתי אותה מיד כאילו היה זה יהלום ענקים או לפחות שטר של חמישים שקלים, ולקחתי אותה הביתה. גיגול קטן ומצאתי את בעלת התעודה בפייסבוק. שלחתי לה הודעה עם מס' הסלולרי שלי. חיפשתי את מס' הטלפון הבזקי שלה, והשארתי לה גם שם הודעה קולית.

מתברר שנוכחותה של התעודה בחייה לא ממש חשובה, כנראה, והיא לא השמיעה קול או אות. אובססיבית ככל שאני יכולה להיות עטפתי התעודה, הכנסתי למעטפה, הוספתי פתק הסבר, והלכתי לשלוח אותה בדואר רשום, כדי שלא תיפול בשבי האויב. רק כשראיתי את 30 האנשים המחכים בתור החלטתי שיש גבול, ושלשלתי המעטפה לתיבה.

מסקנות:
אנשים לא מקשיבים לתא קולי בטל' של בזק.
לא כל בנות העשרים מבלות בפייסבוק.
או שואלות את עצמן מי אני? מה אני?
תעודות זהות זה פאסה.
בפעם הבאה אניח לתעודה להתבוסס בדמה על הכביש.
לא כל אחד רואה את עצמו כפליט נצחי.
או כלוחם גרילה בג'ונגל האורבני, העומד לאבד את חייו או חירותו בכל רגע נתון.

עדכון, שני, 9:22.
אמה של הנערה (שהקשיבה להודעה בתא הקולי!) התקשרה והודתה לי, ואף התעניינה איפה מצאתי את התעודה. סיפרתי לה ששלחתי אותה לדרכה, ונקווה לטוב.

עדכון, ראשון, 13.9
התעודה הגיעה ליעדה, ובעלתה הודתה לי בפייסבוק.