כמה הרהורים על "עג'מי" ו"ממזרים"

השנה שנגמרה והשנה שהתחילה היו בסימן שני סרטים שחיכיתי להם, ובסוף בלעתי את שניהם, אחוזת בולמוס, תוך 24 שעות. הראשון היה עג'מי, והשני ממזרים חסרי כבוד.
אף ששניהם היו שווים את הציפייה ואת הצפייה, ואף שעברו שנתיים מאז שעשיתי את זה בפעם האחרונה, יצאתי מהם בתחושת הקלה על שאני לא צריכה לכתוב עליהם ביקורות. למה בדיוק? אולי בגלל שאני לא מתגעגעת לשום דבר (כמעט) בעבר שלי.

השפה
עג'מי דובר ערבית לכל האורך. מה שיפה, לטעמי, אלו המקומות בהם משתלבת העברית. ביטויים שלמים בעברית. לאו דווקא קללות או מילים בינלאומיות, אלא מילים יומיומיות כאלו. ומאחר שהדיאלוגים נכתבו ממש במהלך העבודה, אני מתארת לעצמי שמדובר בעברית שהשזירה שלה בערבית היא הכי אותנטית שרק אפשר. פה הייתי רוצה להגיד שהשפה היא סימפטום לדו קיום, להשתלבות, ליכולת ההדדית לחיות ביחד, אבל אני יודעת שזה לא נכון. זאת אומרת, שהשימוש בעברית לאו דווקא מעיד על כך, במקרה הזה. השילוב לכאורה, הוא מלמטה. מי שמשתלב הוא העם הזר, במרכאות. היהודים (המגולמים בסרט) לא מבינים את השפה.

גם ממזרים משייט בין כמה שפות: יש נאצים שמדברים רק גרמנית, ויש כאלו שמדברים גם צרפתית. מיעוטם מדבר גם אנגלית. היהודים לא מדברים אנגלית (לכאורה?), ולכן אפשר לדבר לידם אנגלית בלי שיבינו (בדיוק כמו שהם לא מבינים ערבית, ע"ע עג'מי), ואז… טוב, אסור לגלות. האמריקאים מצדם לא מצליחים לדבר אף שפה אחרת. מצחיק שדווקא טרנטינו, שבורותו היא שם דבר, מלגלג על האמריקאים שלא מסוגלים לדבר, למשל, איטלקית. בממזרים המתח בין השפות השונות עובד מצוין, ומגדיר היטב את יחסי הכוחות בין הלוחמים הרצחניים שם.

הזוועה
יש המון רגעים כאלו אצל טרנטינו: קרקופים ועריפות ראשים והתעללות. אני מזכירה את זה לנפשות הרגישות. הורדתי את הראש ברגעים האלו. כך שייתכן שהפסדתי כמה משפטים פה ושם.

הנעלה
הפטיש של טרנטינו לכפות רגלי נשים מופיע גם כאן: אפילו בסבך השואה הוא לא שכח את החיבה היתרה שלו לכפות רגליים ולנעלי עקב, ויש גם סצנה בה מחפש השליח במרכאות את סינדרלה כדי למדוד אם נעל מסוימת מתאימה לה. תוצאת המדידה לא קשורה כלל לאותה אגדה ידועה. להפך.
ערימות הנעליים ההן עוברות התמרה לסיפור סינדרלה.

ההיסטוריה
לא מזמן צפיתי באחד הערוצים, נניח 22 בצהריים, או 23 בשלוש, בשיחה של עמנואל הלפרין (אני מקווה שאני לא טועה) עם ד"ר מיכל פרידמן על ייצוג השואה בקולנוע. פרידמן, ככל שאני זוכרת, חזרה והסבירה שהסרטים (אין הכוונה לדוקומנטריים) לא משמשים כספרים ללימוד היסטוריה, ושהייצוגים הקולנועיים מעניינים, גם אם, ואולי דווקא בגלל שהם לא מחוברים למציאות כפי שהיא מתועדת. אני מקווה שפרידמן תזדרז לצפות בטרנטינו, שיוכל להוסיף לה הרבה מאוד חומר ודוגמאות לפעמים הבאות בהן תדבר על כך. למעשה, מדובר פה בהמלצה: למי שרוצים לערוך ערב עם הסרט של טרנטינו לציבור מצומצם, הזמינו את פרידמן לדבר עליו.

הגאולה
עג'מי וממזרים, שניהם סרטי מלחמה. הראשון הוא הדו קיום בהתגלמותו: במאי יהודי ובמאי ערבי (נוצרי) עושים ביחד סרט על סצנת הפשע בשכונה ביפו. הם מחברים את תושבי השכונה לקולנוע הישראלי ואת הקולנוע הישראלי אליהם.
גם בממזרים הקולנוע מביא את הגאולה, את הקץ לנשק. הקולנוע גם כמושג, כאמנות, וגם כמקום פיזי. בית הקולנוע יכול לשמש, כך על פי טרנטינו, כמקום אקטיבי, כמקום שממנו תצא המהפכה. טרנטינו קורא לחיי נצח של בית הקולנוע. הקולנוע, לדעתו, או לשאיפתו, ישתמר כעוף החול. כסנה בוער. לא טלוויזיה, לא מסכים ביתיים. לא מחשב שהוא טלוויזיה שהיא קולנוע. לא לא לא. בית הקולנוע הוא המקדש החדש. לא צריך לבנות אותו שוב. הוא כבר קיים. צריך רק לשמור עליו.

הטריילר של ממזרים. אי אפשר לאמבד.
יאיר הקליט את כל מסיבת העיתונאים עם טרנטינו.