התקף חרדה, הקאמבק

ההתקף הראשון המפורסם של טוני סופרנו ואלו שבאו אחריו הפכו את התקפי החרדה למגה-קוליים. אם הארכי-קרימינל של ניו ג'רסי סובל, גם לנו מותר. אני נהניתי מהתחושה המקסימה הזו שנים רבות לפני שנולדה דמותו. בהתחלה הייתי משוכנעת שמדובר בהתקף לב. הייתה לי אפילו כרטיסיה לניקובים בחדר מיון, וניצלתי אותה עד הסוף. הם היו מזנקים בתקופות מלחיצות בחיי, ובמשך השנים למדתי לזהות אותם, ובעיקר לחיות איתם, והתמדתי לטפל בעצמי: כשזה קרה מיהרתי לחזור הביתה,  חוף מבטחים מבחינתי, לשכב, לנשום נשימות קצביות ועמוקות, להסדיר באופן זה את הדופק, ולא לחשוב על שום דבר; לדעת שמדובר בהתקף חרדה ותו לא. באותן שנים חבשתי ספסלי המתנה של פסיכולוגים, שכמובן לא פטרו אותי מהצרה. הכל לבד.

לרוב, כנרמז, ההתקפים היו מגיעים כשהייתי לבד מחוץ לבית. כמה פעמים, בתחילת דרכם של ההתקפים אפילו במערכות עיתונים בהן עבדתי: ברור שאיש לא ידע, הייתי אוספת את עצמי משם בו-ברגע, החוצה. לפני כמה שנים זה קרה בארוחת ערב אצל חברים, אחרי הפסקה ממש ארוכה, ואין לתאר את המבוכה שאחזה בי. באחרונה, בגלל איזשהו תהליך כתיבה מאוד תובעני רגשית, שכרוך בחיטוט במורסות שמעולם לא הגלידו חוזרים הללו מדי פעם, בלי אזהרה. כהרגלם.

האחרון בא להתארח השבוע, אחרי יום ארוך וטעון בשלל פגישות משמעותיות ומגוונות. דווקא הפגישה האחרונה של אותו יום הייתה צריכה להיות הקלילה והפחות מאיימת מכל השאר, אבל אז זה קרה. אף שידעתי, כמובן, שמדובר בהתקף חרדה – הרי הסימפטומים מאוד קלים לזיהוי מבחינתי – ואף שניסיתי לאלף את עצמי בינה, לנשום עמוק ולצאת מזה לבד, כדרכי, על מנת להמשיך במפגש, לא הצלחתי, מחמת הפדיחה והבושה של החשיפה הלא צפויה לעיני הצד שכנגד שלא מכיר אותי מספיק כדי לחוות את התענוגות האינסופיים שמזמנת חברתי. זה נגמר בכך שהלכתי הביתה באמצע. מה זה הלכתי, ברגליים כושלות הגעתי לקטנוע ועליתי עליו. באותו רגע התחילו להיעלם הסימפטומים: הידיעה שאני צריכה להתרכז בכביש, והמחשבה שאני נוסעת הביתה להתבודד עם הבושה הועילה לי.

הגעתי בשלום, הודעתי לצד הנדהם שהכל בסדר, וזהו. הערב עבר, הלילה הגיע, ולא הצלחתי להירדם: השילוב של עייפות נוראית, שהרי חוץ מהיום המפרך, הטלטלה שהגוף עובר, קוצר נשימה, רעד, וכו', מתישה מאוד, והאדרנלין שעדיין המשיך לשעוט בכלי הדם, הובילו לליל נדודים.

אבל זהו, הכל עבר, ואני ערוכה להתקף הבא. אני כן, אבל מי שנאלץ להתבונן במחזה הביעותים עדיין בהתאוששות ואין ספק שיעבור עוד זמן רב עד שתפונה לי שעה ביומן הפגישות הצפוף. לא נורא, תמיד אוכל להתנחם בכך שאצל טוני זה היה הרבה יותר דרמטי וקיצוני.

צבע קבע ומונית מהפכנית

בפינת הסטארט אפ שאם היה מתממש הייתי מיליונרית תוך יומיים, יש לי שני רעיונות חדשים.

צבע הכסף וכסף הצבע
כל מי שלוקה בפיגמנטיו מגיל צעיר ודאי מכיר את הטרגדיה שבצביעה אינטנסיבית של השיער. גם אם מצאת צבע אורגני, הניג'וס הכרוך בכך הוא לא יתואר. שלא לדבר על הכסף שזה עולה ועל הטרחה לעקוב אחר צמיחתם המטאורית של השורשים.
הפיתרון:

צבע שיער אקטיבי. מה זה אומר? הצבע יהיה מורכב מאמפולות זעזערות, שיתפרקו ויעטפו את שורש השערה המצמח. כלומר, יצרו לשיער הלבן מעטפת צבע מיידית. לכל שערה ושערה. אז נכון, זה לא יהיה ממש פרמננטי, כמו למשל איפור קבוע, כי בכל זאת, צומח שיער חדש, והשיער הישן דוהה בקצוות, אבל זה יוכל להאריך את משך הזמן שמסתובב אדם עם צבע על קודקודו. נניח, במקום לרדוף אחרי השורשים הסוררים כל עשרה ימים, אפשר יהיה לצבוע שיער פעם בשלושה חודשים. אשר על כן ייקרא הפרויקט צְבע קֵבע.
מה צריך?
כימאי תעשייתי מחונן שיעבוד מטעם אחת מחברות הצבע/קוסמטיקה המרובות.
אם המוצר יהיה אפקטיבי – ההתעשרות הכלל עולמית מובטחת.

דוגלמונית
הרעיון עלה בדעתי ממש היום, בנוסעי במונית עם הקסדה לצדי, למוסך. טבענו בפקקים, עצרנו בכל האדומים, נו, מונית בתל אביב אחר הצהריים.

ואז חשבתי: למה לא מונית אופנוע/קטנוע? מיד חלקתי את הרעיון עם נהג המונית הידידותי שלצדי, ואמר לי זה, רעיון מצוין, איך לא חשבו על זה קודם? הרי ממילא 80 אחוז מהנסיעות שלי הן עם אדם אחד.
וכמה זה יעלה?
– חצי מחיר, אבל לגמרי.
ומה יהיה בחורף?
– איזה חורף?
ומי שלא ירצה לרכוב על דוגל?
– ימשיך לבלות במוניות רגילות ולשם סכומי עתק.
מה צריך?
להציע למשרד התחבורה דרך מהפכנית לפתור את בעיית הפקקים העירוניים ולהפחית את הזיהומאוויר.

יש. שוב התעשרתי הערב.

IMG_2483

מונית לארבעה בפראג. נו, זה כבר מסורבל. לא נראה לי שזה פותר את הבעיה.

איך יוצאים הבקבוקים מהכלובים?

שבועיים? שבועיים? לא הגזמת?
כן, כן, אבל היו לי מיברג וברנע על הראש, אל תשאלי, שאב אותי לגמרי.
ומה עכשיו? זו לא השעה של היוגה? מה את עושה פה?
או. טוב ששאלת. יצאתי מהבית בעשרה לחמש ו- הקטנטנוע לא מניע!@#$
מה זה זה, הוא לא עול ימים?
עול לגמרי. הייתי בהלם. פעם ראשונה שזה קורה לי, ואני, לא יודעת יותר לתכנן את סדר היום שלי אלא רק לפי זמן-אופנוע. בכלל שכחתי שהיה עידן אחר בחיי עד לפני חצי שנה.
אז מה עשית?
נו, התחלתי לייבב, לשאול מה עושים (כלום), להתקשר למוסך, אמרו לי תכף יתקשרו אלייך, לחכות למתאם קשרי לקוחות דו גלגליים כדי שיחזור אלי, ובינתיים להתעצבן ולקלל. בסוף זה קרה. ההוא התקשר, ירדתי למטה שוב, ניסינו להתניע ביחד דרך הסלולרפון, ומתברר שזה לא עובד.
פאק.
לגמרי. התקשרתי לגרר וביקשתי שיבוא עכשיו (לפחות יש לי מנוי חינם), אבל מה פתאום. לא גוררים בלילה.
מה לילה?
לדעתו חמש וחצי אחר הצהריים זה לילה. בחיי.
טוב, נו, שעון חורף.
כן, טפו, כ@#$%^&*)_)(___.
קבענו שמחר עד שבע וחצי בבוקר הוא פה. ברור לך הרי שיש לי שבוע מלא נסיעות, כן?
לא חשבתי אחרת. וחוץ מזה מה ככה?
כיף, הטמפ' ירדה – כך אני רואה על סרגל המחשב – מ-38 מעלות בצל ל-36. אופס – 34.
באמת הקלה.
למרות שנשאבתי בין שני הכוחות העצומים המוזכרים לעיל תכננתי לכתוב פוסט על השכלה כללית ואי נחיצותה בעידן הגוגל.
למה תגידי ככה?
כי אנשים ממש לא עושים מאמצים לזכור שום דבר. רואה מונית הכסף?
לא, השתגעת?
טוב, אז אני רואה. רואה ורצה לספר לחבר'ה. למשל בשבוע שעבר שאלו שלושה נערים מיהו חוזה המדינה. הם לא ידעו. רק אחד מהם חיטט ככה בנבכי מוחו והצליח לדלות – בני! צעק בשמחה. בסוף בעזרת הנהג טוב הלב הוא הצליח להגיע לתשובה הנכונה.
די.
נשבעת לך. ושבוע קודם שאלו שלושה נערים (אחרים) באיזו מדינה הייתה המהפכה הצרפתית. לא ידעו. אחד מהם התקשר לאמא לשאול. מזל שהיא ידעה.
לא מאמינה.
באמשלי. רוצה שאלה?
נו.
איך אוספים את הבקבוקים מהכלובים?
אמממ.
הנה.
bakbuk

פועל על עיקרון של שואב אבק, ומצד ימין מחובר למשאית כזאת. כשראיתי את זה הייתי מוקסמת לגמרי, ותהיתי איך לא שאלתי את עצמי את השאלה הזו אף פעם: איך יוצאים הבקבוקים מהכלובים?
לא נראה לי שזה יעזור לך למונית הכסף.
נכון, לפני שבוע שאלו מישהו – נראה מהנדס תוכנה – מי היה החבר של חומוס בזהו זה

בורגול!
בחיים לא הייתי יודעת.

למה נדחות הפגישות?

זו לא אני, זה אתם.
היומן החדש שלי מלא פגישות של אחרי החגים, כי הרי, כידוע, מי עובד בישראל בחגים? כלומר ביניהם? או באוגוסט, שאז חם מדי? למעשה, זמן העבודה בישראל מוגבל לחודשים ספורים בשנה, לחמישה ימי עבודה ברוטו. אני משוכנעת שמתוך יום עבודה שלם שמבלה אדם במשרדו, חצי מהזמן הוא מבזבז על בהייה, גלישה באינטרנט ושיחות טלפון עקרות. במה באמת בהו, או איך עבדו אנשים לפני פרוץ הרשת? הרי אני לא חושדת בהם שעבדו יותר שעות. הם בטוח התבטלו אותו מספר שעות כמו היום.

ונחזור רגע ליומן שלי. על כל פגישה מתוח קו המסמל שבוטלה, ואחר כך חץ המכוון קדימה, לתאריך הייעודי הבא. ואז, כשכבר יש תאריך משנים את השעה שלו. ואז, כשכבר נדמה לך שהכל תקין וממשמש ובא, ערב לפני הפגישה הגורלית שנקבעה לפני שלושה חודשים ונדחתה לשלושה מועדים שונים, ובתוך יום הפגישה סומנו והוזזו מגוון אינסופי של שעות ביממה, מגיע המייל המודיע לך שקרה משהו בלתי צפוי, והפגישה נדחית בשבוע. טוב, שבוע זה לא חודש, מה אני מתלוננת.

שאלות קשות
1. למה אנשים דוחים פגישות שהם עצמם קבעו?
2. מה קורה בין פרק הזמן שהפגישה נקבעה ועד המועד בו היא צריכה לצאת לפועל?
3. האם איש מהדוחים לא חושב על כך שתהליכים מתעכבים בשל הדחייה, שהתוצרת לא מיוצרת, שהזמן מבוזבז למוות?
4. האם רק הפגישות איתי נדחות, או שמא גם איתכם?
5. ואם אתם בין דוחי הפגישות, מה מביא אתכם לדחות אותן?

כל יום בעלי רוצה להתחתן איתי

חושך. החול היה רטוב והים גם. צג השעון הדיגיטלי שעל סוכת המציל הורה 28 מעלות, 22:01.

הם הגיעו מכיוון יפו. הוא היה גבוה ודק ולבש ג'ינס, חולצטריקו במכנסיים וחגורה.

היא הייתה נמוכה ממנו בשני ראשים, לבשה שמלה ארוכה עד החול, ראשה מצונף כולו במטפחת המקובלת. רק הפנים העגולים הגיחו.

המרחק ביניהם היה כארבעים ס"מ. פתאום הוא דחף אותה בכתף, בחיבה. זאת שהלכה מולם הבינה שהוא רק רצה לגעת בה. ההיא לא הגיבה.

זאת שמולם המשיכה ללכת. זאת שהלכה לידה בדיוק סיפרה על השיפוצים בדירה שלה. הדירה השנייה שלה. לא זאת שבה היא גרה. עושה החלונות מטירה שולח אליה כל הזמן לקוחות פוטנציאליים. הפך את הדירה השנייה שלה לאולם תצוגה. זאת שלידה דמיינה את עושה החלונות שולח לקוחות.

בדרך חזרה – כשהולכים על שפת הים צריך לחזור, אי אפשר לעשות הקפות כמו בעיר – התנגשה בזוג שבא מכיוון יפו שוב.

עכשיו הם עמדו. הוא הוריד את החולצה ונשאר עם גוף גרום ושרירי, וריח כבד של אפטרשייב, או דיאודורנט שהיכה גלים על החוף, למרות המרחק ביניהם. הוא הסתכל על האישה עם השמלה עד החול והמטפחת על הראש שעמדה בקצה המים, מטר וחצי ממנו, והרטיבה את השוליים.

ההיא שהגיעה ממול שאלה את זאת עם הדירות אם לדעתה הם נשואים.