התקף חרדה, הקאמבק

ההתקף הראשון המפורסם של טוני סופרנו ואלו שבאו אחריו הפכו את התקפי החרדה למגה-קוליים. אם הארכי-קרימינל של ניו ג'רסי סובל, גם לנו מותר. אני נהניתי מהתחושה המקסימה הזו שנים רבות לפני שנולדה דמותו. בהתחלה הייתי משוכנעת שמדובר בהתקף לב. הייתה לי אפילו כרטיסיה לניקובים בחדר מיון, וניצלתי אותה עד הסוף. הם היו מזנקים בתקופות מלחיצות בחיי, ובמשך השנים למדתי לזהות אותם, ובעיקר לחיות איתם, והתמדתי לטפל בעצמי: כשזה קרה מיהרתי לחזור הביתה,  חוף מבטחים מבחינתי, לשכב, לנשום נשימות קצביות ועמוקות, להסדיר באופן זה את הדופק, ולא לחשוב על שום דבר; לדעת שמדובר בהתקף חרדה ותו לא. באותן שנים חבשתי ספסלי המתנה של פסיכולוגים, שכמובן לא פטרו אותי מהצרה. הכל לבד.

לרוב, כנרמז, ההתקפים היו מגיעים כשהייתי לבד מחוץ לבית. כמה פעמים, בתחילת דרכם של ההתקפים אפילו במערכות עיתונים בהן עבדתי: ברור שאיש לא ידע, הייתי אוספת את עצמי משם בו-ברגע, החוצה. לפני כמה שנים זה קרה בארוחת ערב אצל חברים, אחרי הפסקה ממש ארוכה, ואין לתאר את המבוכה שאחזה בי. באחרונה, בגלל איזשהו תהליך כתיבה מאוד תובעני רגשית, שכרוך בחיטוט במורסות שמעולם לא הגלידו חוזרים הללו מדי פעם, בלי אזהרה. כהרגלם.

האחרון בא להתארח השבוע, אחרי יום ארוך וטעון בשלל פגישות משמעותיות ומגוונות. דווקא הפגישה האחרונה של אותו יום הייתה צריכה להיות הקלילה והפחות מאיימת מכל השאר, אבל אז זה קרה. אף שידעתי, כמובן, שמדובר בהתקף חרדה – הרי הסימפטומים מאוד קלים לזיהוי מבחינתי – ואף שניסיתי לאלף את עצמי בינה, לנשום עמוק ולצאת מזה לבד, כדרכי, על מנת להמשיך במפגש, לא הצלחתי, מחמת הפדיחה והבושה של החשיפה הלא צפויה לעיני הצד שכנגד שלא מכיר אותי מספיק כדי לחוות את התענוגות האינסופיים שמזמנת חברתי. זה נגמר בכך שהלכתי הביתה באמצע. מה זה הלכתי, ברגליים כושלות הגעתי לקטנוע ועליתי עליו. באותו רגע התחילו להיעלם הסימפטומים: הידיעה שאני צריכה להתרכז בכביש, והמחשבה שאני נוסעת הביתה להתבודד עם הבושה הועילה לי.

הגעתי בשלום, הודעתי לצד הנדהם שהכל בסדר, וזהו. הערב עבר, הלילה הגיע, ולא הצלחתי להירדם: השילוב של עייפות נוראית, שהרי חוץ מהיום המפרך, הטלטלה שהגוף עובר, קוצר נשימה, רעד, וכו', מתישה מאוד, והאדרנלין שעדיין המשיך לשעוט בכלי הדם, הובילו לליל נדודים.

אבל זהו, הכל עבר, ואני ערוכה להתקף הבא. אני כן, אבל מי שנאלץ להתבונן במחזה הביעותים עדיין בהתאוששות ואין ספק שיעבור עוד זמן רב עד שתפונה לי שעה ביומן הפגישות הצפוף. לא נורא, תמיד אוכל להתנחם בכך שאצל טוני זה היה הרבה יותר דרמטי וקיצוני.