התקף חרדה, הקאמבק

ההתקף הראשון המפורסם של טוני סופרנו ואלו שבאו אחריו הפכו את התקפי החרדה למגה-קוליים. אם הארכי-קרימינל של ניו ג'רסי סובל, גם לנו מותר. אני נהניתי מהתחושה המקסימה הזו שנים רבות לפני שנולדה דמותו. בהתחלה הייתי משוכנעת שמדובר בהתקף לב. הייתה לי אפילו כרטיסיה לניקובים בחדר מיון, וניצלתי אותה עד הסוף. הם היו מזנקים בתקופות מלחיצות בחיי, ובמשך השנים למדתי לזהות אותם, ובעיקר לחיות איתם, והתמדתי לטפל בעצמי: כשזה קרה מיהרתי לחזור הביתה,  חוף מבטחים מבחינתי, לשכב, לנשום נשימות קצביות ועמוקות, להסדיר באופן זה את הדופק, ולא לחשוב על שום דבר; לדעת שמדובר בהתקף חרדה ותו לא. באותן שנים חבשתי ספסלי המתנה של פסיכולוגים, שכמובן לא פטרו אותי מהצרה. הכל לבד.

לרוב, כנרמז, ההתקפים היו מגיעים כשהייתי לבד מחוץ לבית. כמה פעמים, בתחילת דרכם של ההתקפים אפילו במערכות עיתונים בהן עבדתי: ברור שאיש לא ידע, הייתי אוספת את עצמי משם בו-ברגע, החוצה. לפני כמה שנים זה קרה בארוחת ערב אצל חברים, אחרי הפסקה ממש ארוכה, ואין לתאר את המבוכה שאחזה בי. באחרונה, בגלל איזשהו תהליך כתיבה מאוד תובעני רגשית, שכרוך בחיטוט במורסות שמעולם לא הגלידו חוזרים הללו מדי פעם, בלי אזהרה. כהרגלם.

האחרון בא להתארח השבוע, אחרי יום ארוך וטעון בשלל פגישות משמעותיות ומגוונות. דווקא הפגישה האחרונה של אותו יום הייתה צריכה להיות הקלילה והפחות מאיימת מכל השאר, אבל אז זה קרה. אף שידעתי, כמובן, שמדובר בהתקף חרדה – הרי הסימפטומים מאוד קלים לזיהוי מבחינתי – ואף שניסיתי לאלף את עצמי בינה, לנשום עמוק ולצאת מזה לבד, כדרכי, על מנת להמשיך במפגש, לא הצלחתי, מחמת הפדיחה והבושה של החשיפה הלא צפויה לעיני הצד שכנגד שלא מכיר אותי מספיק כדי לחוות את התענוגות האינסופיים שמזמנת חברתי. זה נגמר בכך שהלכתי הביתה באמצע. מה זה הלכתי, ברגליים כושלות הגעתי לקטנוע ועליתי עליו. באותו רגע התחילו להיעלם הסימפטומים: הידיעה שאני צריכה להתרכז בכביש, והמחשבה שאני נוסעת הביתה להתבודד עם הבושה הועילה לי.

הגעתי בשלום, הודעתי לצד הנדהם שהכל בסדר, וזהו. הערב עבר, הלילה הגיע, ולא הצלחתי להירדם: השילוב של עייפות נוראית, שהרי חוץ מהיום המפרך, הטלטלה שהגוף עובר, קוצר נשימה, רעד, וכו', מתישה מאוד, והאדרנלין שעדיין המשיך לשעוט בכלי הדם, הובילו לליל נדודים.

אבל זהו, הכל עבר, ואני ערוכה להתקף הבא. אני כן, אבל מי שנאלץ להתבונן במחזה הביעותים עדיין בהתאוששות ואין ספק שיעבור עוד זמן רב עד שתפונה לי שעה ביומן הפגישות הצפוף. לא נורא, תמיד אוכל להתנחם בכך שאצל טוני זה היה הרבה יותר דרמטי וקיצוני.

23 מחשבות על “התקף חרדה, הקאמבק

    • ליאת- סתם אינפו: מי שסובל מהתקפי חרדה מרגיש כמעט תמיד שאף אחד לא יבין אותו. ברגעים האיומים האלה רק רוצים להיות לבד (הפרדוקס הוא שלפעמים התקפים קורים בדיוק בגלל שהנתקף נשאר לבד, ואז הוא רוצה שמישהו יציל אותו אבל מסוגל להקיא מבהלה כשהוא חושב על האפשרות שמישהו אחר יראה אותו ככה, הרוס ולא מתפקד). לכן רשימת הסימפטומים שפירטה דבורית אמנם אוניברסלית וקלה להבנה שכלית, אבל נפשית- זה כמו לתאר צלילים לאדם שנולד ללא חוש השמיעה. לא מאחלת לך. תגידי תודה שאין לך. 😕

  1. מה, לא ראיתן את הסופרנוס?
    יש טיובית בפוסט.

    אלו הסימפטומים
    קוצר נשימה
    סחרחורת
    הרגשה של חוסר יציבות או עילפון
    הפרעות בקצב הלב
    רעד
    הזעה
    תחושת מחנק
    בחילה
    עקצוץ, נימול (בקצות הגפיים)
    גלי חום או קור
    לחץ בחזה
    פחד מוות

  2. למרות כל מה שאמרו לך, התקף חרדה הוא עניין שנובע ממצב פיזי ופחות נפשי ואם מתעקשים יש בד"כ סימנים פיזיים (קלושים) כאלה שמזוהים מהתקף קודם, שמספרים לך שחדש עומד להגיע. תלמדי להכיר את הסימנן זתומרת תנסי לשחזר בראש מה הסימן ואז תתעסקי בו והוא לא יגיע. באחריות.

  3. האם ההוא שאת הפגישה איתו ביטלת יודע את הסיבה האמיתית?
    אם לא,
    הייתי שולחת לו לינק אל הפוסט הזה ובכך תצאי"גדולה" לקראת
    הפגישה הבאה. אולי אפילו יעשה מאמץ להקדימה.

  4. וזה בדיוק מה הערתי לך. לא נאבקים בסימנים, הולכים איתם. הסימנים הם כמו תינוק. תגידי לתינוק לא, יעשה לך דווקא תגידי לו לך על זה, יפסיק. זה לא מצחיק. אבל את צריכה לדעת לדבר עם הגוף שלך. תגידי לו או קי אני יודעת שהולך לקרות ככה וככה אז יאללה תביא אותה ונעבור את זה. לא יביא לך כלום. תנסי.

  5. לפני כמה שנים ניסיתי להפסיק לעשן בעזרת כדורי הזייבן. כשבוע אחרי שהתחלתי לקחת אותם התחלתי לחוות התקפי חרדה – בהתחלה לא זיהיתי מה זה וזה קרה לי שלוש פעמים בשבועיים עד שהבנתי במה מדובר ועד שקישרתי לכדורים והפסקתי לקחת אותם. לא היה לי לחץ בחזה אבל קוצר נשימה, נמלול, סחרחורות, חיוורון, צמא, חולשה קשה והרבה רעד. מאוד לא נעים. דווקא לא תקף אותי בעבודה אלא באירועים עם חברים – אבל תמיד מחוץ לבית (המוגן). הסדרת נשימה ודמיון מודרך עזרו לי בהתקף השלישי, כשכבר הבנתי במה מדובר. אני דווקא כן הייתי ממליץ לנסות שוב אצל פסיכולוג – את מצטיירת כבן אדם קצר רוח ומתקשה להיפתח ( IN PERSON) אז בוודאי עברת מפסיכולוג למשנהו ללא סבלנות בחיפוש אחר פתרון מיידי ונראה לי שצריך יותר סבלנות, אבל גם פעם בכמה חודשים לקצר פגישה וללכת לנוח – זה לא נעים אבל לא נורא. שיהיה בהצלחה.

    • אבל אולי היו אלו תופעות לוואי של הפסקת העישון?
      וגם, כן, אני מנסה לנשום בעזרת דמיוני המודרך.
      באשר לאבחון שלך אותי, הוא די מדויק
      בעניין אכזבותיי ממכווצי הגולגלות, נראה לי לי שנתתי להם את כל הקרדיט שבעולם, פלוס.
      אבל אולי באמת אפנה לאלטרנטיבות

      והכי חשוב: אתה עדיין לא מעשן?

      • עדיין מעשן, היו לפני ואחרי כמה נסיונות הפסקה ללא הכדורים לכן לא ייחסתי את זה לנסיון הפסקת עישון – לא חוויתי דבר כזה עד אז, וגם לא מאז, לשמחתי. הנסיון שלי עם ההתקפים הללו בהחלט לא נרחב כשלך וזה גם מאוד אינדבדואלי לדעתי כך שמה שעזר לאחד לא בהכרח יעזור לאחר, אבל באמת בהתקף השלישי (והיו עוד שניים אחריו שלא התפתחו למשהו עוצמתי, אולי בגלל סיכול ממוקד ואולי סתם כי שאריות הכדורים בדם כבר התדלדלו) ביקשתי סליחה מהחברים שישבתי איתם, יצאתי החוצה לכמה דקות, רועד וחיוור, לשבת על ספסל, והתחלתי לפרק את הסיטואציה לגורמים. העובדה שכבר ידעתי בשלב הזה שמדובר בהתקף חרדה (ושאני לא הולך למות באותו הרגע) עזרה לי להירגע, וגם מחשבות מרגיעות על דברים שאני אוהב. נשמע קצת GO TO YOUR HAPPY PLACE אבל זה עזר. אני יודע שחוץ מטיפול פסיכולוגי נרחב יש גם סדנאות התמודדות עם חרדה באופן כללי, באמצעות סוגסטיות ודמיון מודרך, וזה לא אמור להימשך הרבה מאוד זמן, אולי זה משהו שיכול לעזור.
        מה שהכי מסקרן בהתקפים הללו שאין להם כלל קשר לחרדות ספציפיות, זה לא שהם הופיעו לפני משהו שפחדתי ממנו או משהו שהייתי לחוץ ממנו במיוחד, אלא סתם כך רנדומלית (רק מחוץ לבית)- כמו שתיארת, זה הגיע כבר בסוף יום פגישות לחוץ, לא בתחילתו.

  6. סבלתי ממגה חרדות שכללו את כל הסעיפים שתיארת (חוץ מהנימול) בין גיל 18 ל-22, בין שני התקפים של חוליים יותר גרנדיוזיים מ"סתם" חרדה.

    אצלי זה קרה תמיד תמיד כשהייתי בבית לבדי. בגיל ההוא הדימוי החברתי כל כך קריטי שאולי הלא מודע דאג שזה לא יקרה בציבור.

    כל פעם מחדש הייתי בטוחה שאלה הן שניותיי האחרונות עלי אדמות. נדמה לי שקיבלתי אז השראה מאיזה סרט של וודי אלן, וניסיתי לנשום לתוך שקיות ניר. היו אז כאלה חומות. המוח מקבל דו תחמוצת הפחמן, החמצן יורד, וקצב הלב המטורף מתחיל להירגע. סיוט.

    אם הייתי סובלת מזה עד היום, הייתי נעזרת בכימיקלים. חד וחלק. מיד איך שמופיעים הסימנים המקדימים. לוקח רק 20 דקות עד שזה עובד.
    מכרה וירטואלית שלי שהיא חברה שלך ודאי הייתה מצדדת בעמדתי זו.

  7. לי נהיה קר. קררררר. בגב התחתון, בצוואר ובכתפיים. והלב משתולל. ובחילה. אצלי זה לא פחד מוות- זה פחד מלהשתגע, פחד מ'להיתקע ככה', במצב הזה, לתמיד. כמובן שזה לוקח כמה דקות במקרה הטוב ולא יותר (בואי לא נדבר על תקופות אחרות בהן זה לקח הרבה יותר), אבל כשאני בתוך זה- זה מרגיש כמו נצח. כמו נפילה חופשית לגיהינום. אבל זה לא קרה לי כבר שנה כמעט. טפו טפו טפו חמסה חמסה שום בצל מלח מים. וזה שיפור מטורף לעומת פעם, שכל דבר קטן היה משליך אותי אל היורה הרותחת (או הקפואה, בעצם).
    התרופה?
    כימיקלים קלים.
    טיפול שיחתי (כרגע בהפסקה ממנו, לצערי, על רקע כלכלי)
    ובחודש האחרון גם ביו-פידבק דרך קופ"ח (שלוש פגישות עולות כמו פגישה אחת עם פסיכ' פרטי!) על מנת לתרגל תרגילים לקראת האתגר הגדול של חיי: נסיעה לחו"ל! (לא שיש לי מושג איך לעזאזל זה הולך להצליח)
    hasta la victoria siempre 😛

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s