המטפלים הטלוויזיונים שלי

אם אני צריכה לבחור בין ראובן דגן מבטיפול לבין נח מתיבת נח, ברור שאני מעדיפה את זה השני. מארק איווניר הגרום והמיוסר החי על יאכטה, או אסי דיין הטובע והמפוטם? אין היסוס.

כל אחד מעשרות הפסיכולוגים בחיי המליץ לי בזמנו על טיפול קבוצתי. תמיד סירבתי לכך בנחישות ובשפיפות. לא לא לא, אני לא רוצה לשבת עם עוד כמה אנשים ולשמוע על הצרות שלהם. ואני לא רוצה לספר על הצרות המבישות שלי בפני כולם. אני מגיעה ממקום בו יש תחרות קשה על התואר מי סובל יותר, ואני ממש לא מוכנה להכניס את עצמי לחדר בו אתחרה על סבלותיי האינסופיים עם עוד כמה אנשים.

לא, נהגתי לומר לעצמי ולמטפלים המתוסכלים ממני: נכון שזה באמת עקב אכילס שלי, התנהלות מול אנשים אחרים, אבל זה לא אומר שאני רוצה לשנות את זה. זה לא אומר שאני מוכנה לדינמיקות קבוצתיות כאלו, בהן ממילא אעשה מאמצים להוכיח שאני הכי שווה והכי מתנשאת והכי סובלת ובכלל ראויה להכי הרבה תשומת לב. ידעתי מראש שאכשל בתחרות הזו, על תשומת הלב הקיבוצית, ולכן העדפתי להימנע ממנה. לא שהיום דעתי שונה. גם היום, כל מטפל שיפגוש בי יציע לי טיפול קבוצתי, וגם היום אגיד בלי לחשוב פעמיים, לא.

והצפייה בתיבת נוח (של רני בלייר ושמוליק קלדרון ומאיה הפנר, שישי, 22:40, ערוץ 2), אחת משתי סדרות הדרמה הפחות צעקניות שאפשר לצפות בהן עכשיו על המסך, מוכיחה לי את צדקתי. הרי לשבת בקבוצה כזו זה להוסיף עוד מצוקות לאלו היומיומיות של המטופל הממוצע. אני לא מאמינה שמיקרוקוסמוס כזה, המתנהל בטיפול הקבוצתי יכול היה להשפיע על התנהלותי בעולם. ולכן נמנעתי. חוץ מזה, עוד הייתי עלולה להתאהב בנח זה, צרה בפני עצמה.

אבל הצפייה בה מיטיבה עמי, אני  יכולה לראות את עצמי בלתי משתלבת שם, אבל כן נהנית לראות איך זה היה עלול להיות, או איך זה קורה אצל אחרים. יש סדרות טלוויזיה שאני צופה בהן לא כדי ליהנות או לא, אלא כדי לעשות בעזרתן סימולציות לחיים שלי.
תיבת נח היא כזו. אני חושדת שבגלל שיבוץ הצפייה היא תתקשה להפוך לבטיפול של 2009-10, אבל אולי אמצא איזו כת צופים סודית שאוכל לפטפט איתם עליה.

הסדרה השנייה בה אני צופה עכשיו היא מגדלים באוויר של ניר ברגמן (והכותבות מירב נחום ומירב צוריאל שקד, ערוץ 10, שני, 21:40). נו טוב, ניר ברגמן, תגידו.  שלוש אחיות עגומות בכל קנה מידה, מתעמתות עם הבגידה של אבא ואמא, ועם דרמות גדולות יותר או פחות בחיים שלהן. אין הרבה התפתחויות לא צפויות בה. אין איזושהי תחושה של משהו חדש שעוד לא ראיתי בסדרות המקור המקומיות, אבל יחד עם תיבת נוח מדובר בשני איים של שקט במפגעי הרעש הטלוויזיוניים האחרים – מהאח הגדול, דרך רקדני הכוכבים ועד כל מיני סטנד אפיסטים עם בדיחות נוראיות ומאולצות שמבריחים אותי לערוצי העשרה בטלוויזיה, שם אפילו כל פרק עיוועים של ניפ/טאק מהווה רטיית תה מרגיעה לעיניים למודות הסבל.

הקוראים בקלפים, בכפכפים ובפנים

במסגרת מנהגי העידן החדש, בו לכל קוראת בקפה או בקפלים, בכפכפים או בקלפים, יש פינה בתוכנית אירוח טלוויזיונית או רדיופונית, ולכל נוחי דנקנר יש רנטגן משלו, ולכל אחד ואחת מהקוראים והרבנים יש עדת מעריצות ומעריצים, נהוג גם ללגלג עליהם, על ההבלים והשטויות, על אחיזת העיניים והקשקושיות.

אבל נקודת המבט שלי השתנתה באחרונה. הקשבתי לכמה קוראות שכאלו, העונות לצאן מרעיתן, וגם לכמה עשרות פסיכולוגים והאמת היא שאין הבדל גדול בין אלו לבין אלו. ולמה הכוונה, לפני שיו"ר איגוד הפסיכולוגים הבינלאומי תובע אותי לדין?

אני מתכוונת לתמיכה הנפשית. ראו את הקוראות והרבנים. או הקוראים והרבניות: הרי מה הם אומרים לפונים אליהם, הסובלים ממצוקות?

אם לאחד את הכל, זה נשמע בערך כך: יהיה טוב, יש לך הרבה כוחות שאת אפילו לא יודעת עליהם. כן, המצב הכלכלי ישתפר. כן, תמצאי עבודה, כן, תמצא זיווג. כן עסקייך יחבקו את כל העולמות. כן, הבריאות גם היא תהיה בסדר: רק לכו לרופאים ועשו מה שאומרים לכם, ועברו בדיקות ואל תזניחו, ואני נשבע/ת שהכל ישתפר.

ומה רע בכך? הרי שכנוע עצמי ותמיכה חיצונית יכולים רק להועיל. ואם לא להועיל, לא להזיק. לא, אני לא אומרת שצריך אדם להתמכר ולשלם ממיטב כספו לקוראים ב- מדי שבוע או חודש, אבל אני לא רואה שום פסול בשיחת עידוד כזו אחת ל. בסך הכל כל הקוראים הללו, ואני באמת לא מבחינה בין רבנים לקלפניות, משתמשים באינטואיציה בריאה, בנסיון חיים ובכריזמה שיש להם.

אם תקשיבו טוב טוב לדבריהם, תראו שאין שם שום דבר מסוכן או מטריד: שיחת חיבוק, תמיכה ועידוד, וקריאה לאדם שנמצא במצוקה להאמין בעצמו.

הקשבתי באחרונה גם לפסיכולוגית ולפסיכיאטר מוערכים, כאלו שנאמר עליהם שהם חודרים לחדרי הלב בתוך עשרים שניות, וקוראים את פרצופו של אדם בתוך שנייה וחצי. ובכן, שטות גמורה. הדברים שאפשר לשמוע מפיהם לא מאוד רחוקים מאלו שמשמיעות ומשמיעים הקוראים ב-, אלא שהם מגובים במראי מקום אקדמיים, ולחלקם לפחות יש גם את האסמכתא לתת מרשמים לתרופות פסיכיאטריות. חלק אפילו נוהגים לחלוק את רעיונותיהם בנושא המינונים והכדורים בתוכניות שונות.

אז מה אני אומרת, שהפסיכולוגיה, הפסיכותרפיה והפסיכיאטריה הם עפר ואפר? לא, בטוח יש מי שחייהם השתנו בזכות שכאלו. אני אומרת רק שאין לפסול גם את הקוראים בפעמוני רוח, אלו שבמקום לדווח על ממצאים ומחקרים מדעיים טורפים קלפים ומסתכלים במשקעי הקפה ומשליכים נרות לאש ואומרים לך שיהיה טוב, ושיש בתוכך תעצומות נפש שלא ידעת על קיומם. חי נפשי, הם צודקים. יש לך.

הקופסה בכניסה. כמה? כמה שתרצו.

מחפשת דירה

yaartelavivi
הג'ונגל הנשקף מסלוני הארעי. וכן, זה בתל אביב

טרום טיסתי הודיעו לי בעלי הבית שבכוונתם למכור את הדירה בה אני מתגוררת עכשיו. האמת, אין לי על מה להתלונן. הייתה זו מציאה ענקית, זכייה בפיס שאין כמוה בשומקום, וגרתי בה ארבע שנים וחצי. באמת (ומי מכם שביקר, יודע). חתיכת נדל"ן תל אביבי ששוויו זהב ואבנים טובות.

אמנם ידעתי בו כמה רגעי אימה (פאק, עברה כבר חצי שנה!), אבל זה באמת היה כמו לגור בארמון, לפחות מבחינת המרחבים התל אביביים הידועים כמצומצמים.

כשקיבלתי את ההודעה הייתי שוות נפש. מאחר שאני עובדת מהבית, לא ממש אכפת לי עכשיו איפה אגור. טוב, זה צריך להיות למעשה להפך, אבל התכוונתי להגיד שאני לא לחוצה יותר על לעבוד-קרוב-לבית, או משהו כזה. לא זו אף זו, כזכור, אני בעלת כלי רכב מפואר ביותר, כך שאני יכולה להתנייד ברחבי הגוש לאן שרק ארצה. ובנוסף, קיפדתי במו ידיי את חיי כבליינית תל אביבית לפני זמן די רב, כך שלגור בלב העיר, קרוב לדופק המצמרר שלה, ממש לא מזיז לי יותר.

ובקיצור:

מחפשת דירת 2 חדרים, או סטודיו, או לופט, ריקה לגמרי, בתל אביב המורחבת על שלל שכונותיה (הגבול המזרחי הוא גבעתיים רמת גן, קרוב לאיילון), רצוי משופצה, רצוי לא על עורק תחבורה ראשי, רצוי עם שכנים שלא מטגנים שניצלים כל יום, וגם לא מבשלים מרק עוף. ולא מעשנים בחדר המדרגות. ואין להם תינוקות שבוכים בלילות.
כמה כמה? כמה שפחות.

עדכון, 19.11
בינתיים התברר שאשאר בדירתי עד גמר החוזה, הווה אומר, סוף מרץ, כך שכל ההצעות החביבות ייאלצו לחכות עד אז.
תודה לתורמים.

10 דברים על רומניה, כלומר בוקרשט

אני נמצאת כאן כבר כמה ימים. בוקרשט לא הייתה אף פעם ברשימת היעדים המועדפים עלי לחופשה, אבל הוזמנתי לכנס הבלוגרים הבינלאומי הראשון שנערך כאן, אז נסעתי. על הכנס כתבתי פה ופה ופה ופה ופה ופה, למי שבמקרה לא מגיע לשם. בקיצור, כמה תובנות חפוזות, של מי שמגיעה לעיר on a mission, ולא ממש חווה אותה מנקודת המבט של תיירת מהמניין.

WBFdvorit

Photo: Dana Popa

1. סיגריות א'. מותר לעשן, והרומנים מעשנים בכל מקום ואתר, אף שעל קופסאות הסיגריות שלהם מופיעים, בנוסף להצהרות הידועות על הסכנה שבעישון, גם ציורים/תצלומים מפחידים במיוחד של גרוגרות מלאות גידולים וכנהלאה. לא מזיז להם. כך שבילוי של יומיים עם אנשים המעשנים בלי הפסק הפך אותי למעשנת בעל כורחי. תל אביב היא גן עדן מהבחינה הזו, כך מתברר.

2. סיגריות ב'. מילא הרומנים מעשנים, ניחא, אבל הבלוגרים, הבלוגרים הפעוטים, רובם בני 30 ומשהו, חלקם פחות, מעשנים בלי הפסק. הייתם מצפים ממתקני עולם, מצילי סביבה ואלו הדואגים להגן על ההמונים ולמנוע עוולות חברתיות להיות מודעים? לא לא לא. פשוט לא. בכל רגע נתון הם שולפים קופסאות.

3. פקקים. בוקרשט פקוקה מהבוקר עד הלילה, בלי הפסק. אף שיש פה אוטובוסים וחשמלית, כלום לא זז. תל אביב הפקוקה בשעותיה הקשות היא גן עדן לעומת בוקרשט בשעותיה הקלות. וזה למה? אין בעיר כמעט קטנועים. ואף לא אופניים. במשך כל הימים בהם הסיעו אותנו ממקום למקום באוטובוס ראיתי אופנועים ספורים ברחובות. על כף יד אחת אני יכולה לספור אותם. אבל ממש. כשאני נזכרת בכל שורות הדו גלגליים העומדות בתל אביב תחת כל רמזור מעונן, אני רואה את ההבדל העצום. למה לא מעודדים פה את התופעה? לא יודעת. קל וחומר אופניים. אף זוג אחד לא ראיתי פה לרפואה. לא קשור ולא מתגלגל. כלום.

4. בשרים. בשפע והמון. אף שאם מתאמצים אפשר לגרד פה ושם איזה סלט או פיצה צמחונית. כלומר בסופו של דבר בהחלט דאגו לצרכיי המועטים. האוכל, רובו ככולו כבד. המון בצקים ממולאים, וכאלה. באשר לאלכוהול, לא פחות משמעשנים פה, גם שותים, הרומנים כמו גם הבלוגרים. חיי שתי הישויות האלו ידועים כקשים עד בלתי אפשריים. אני לא יכולה להביע את דעתי על האלכוהול, מאחר שהשתדלתי להיצמד ליין ולא להציק לגופי עם כל מיני תזרימים שבהם 70% אלכוהול.

5. יופי. ליווה אותנו מקבץ לא ייאמן של נשים יפות עד יפהפיות. על אמת. מצד שני, אין לי אפילו מילה טובה אחת לומר על יפי תוארם של הגברים ברומניה.

6. שפות. מי שליוו אותנו היו סטודנטיות לשפות. כך שנוצרה הרגשה שכל הרומנים דוברי אנגלית שוטפת, הולנדית מהממת וגרמנית מדהימה, שלא לומר ספרדית. כך היה בשיחות עימן, וכך גם במהלך התרגום שלהם (היו גם כמה מתרגמים) את הכנס למי שלא דיברו או הבינו אנגלית. בהחלט תופעת טבע.

7. אירוח. אולי בחרו באנשים נעימים במיוחד אבל הסברת הפנים שלהם הייתה פשוט מדהימה: דאגה אינסופית לכל צרכינו, מהתחלה ועד הסוף.

8. המוני מוכרי פרחים יש פה בכל קרן רחוב. ליתר דיוק מוכרות פרחים, נשים מבוגרות עם מטפחות על הראש, בדיוק כמו שהייתם מצפים לראות.

9. היכל (ארמון) הפרלמנט, אותו בנה צ'אוצ'סקו ירום הודו, כדי לכנס שם את כל הוועידות המקומיות והכלל עולמיות. אלפי מטרים רבועים, אולמות ענק מרופדי שטיחים ונברשות עצומות. כמה עלה ההיכל הפלאי הזה? עוד לא הגיע הזמן לגלות, כך אמרה לנו המדריכה. אבל חפשו בגוגל, יש כמה וכמה הערכות.

10. אינטרנט חינם בשדה התעופה, בזכותו יכולתי לעדכן.

זוכרים את "החיים האלה"?

זה היה לפני יותר מעשור. טסתי לניו יורק. אולי הייתה זו הפעם הראשונה שלי. אולי. למשך לילה או שניים התארחתי בבית של חברים. דירה קטנטנה במקום שבו גרה לימים סמנתה של קארי. בלילה, בשוכבי פרקדן על הספה בפסאודו סלונצ'יק שמעתי את העכברים (או חולדות) מכרסמים איפשהו מתחת לכיור. שניהם היו בתחילת הדרך שלהם בניו יורק. היא הייתה שחקנית שגיששה את דרכה בעיר, שזה אומר לשחק בתיאטרון אוף אוף אוף ברודווי, לשפר את האנגלית ולהתפרנס מעבודות מזדמנות. הוא ניסה ליזום חברת תקשורת גרנדיוזית. בינתיים נפרדו דרכי כולנו. החלומות שלהם היו פחות או יותר בשמיים. החלום שלי? להיות בניו יורק כמה שיותר.

אחד האירועים הטלוויזיוניים המלבבים באותה תקופה, 1996, היה פריצתה של הסדרה  החיים האלה (בישראל היא שודרה כמה שנים לאחר מכן). חמישה עורכי דין שנונים, ארסיים ולא מרוצים שחלקו דירת ענק בלונדון. פיתרון כלכלי ויצירתי גם יחד. התחברתי אליה עד כדי כך ששקלתי להמיר את הפנטזיה הניו יורקית שלי בלונדונית. בעיקר הייתי מאוהבת במיילס (ג'ק דוונפורט) ובאנה (דניאלה נרדיני) הבעטנית.
לפני  כמעט שלושנים יצר הביביסי פרק איחוד של שעה וחצי, מעין פיצ'ר למעשה, שנקרא החיים האלה, 10+.  ועכשיו, עם מיתוגו מחדש של ביביסי פריים, שיושק  כביביסי אנטרטיימנט (ב-11 בנובמבר), יזכו גם האנשים שהאח הגדול חוזר לחייהם עוד פחות משבוע לחזות בפלא. אוקיי, לא ממש פלא. מיילס התחתן עם ויאטנמית צעירה, אנה רוצה לשדוד את בנק הזרע, אג (אנדרו לינקולן) נשוי למילי (אמיטה דהירי), שהפכה לאם במשרה מלאה, בעוד הוא הפך לסופר מצליח ("לשאול סופר איך מתקדם הספר החדש שלו זה כמו לשאול חולה סרטן איך מתקדמת המחלה שלו", הוא אומר לאנה בעצבים).

הם נפגשים בבית הכפרי של מיילס, כשאת האירוע מתעדת דוקומנטריסטית צעירה. כל התקוות מתנפצות שם אחת אחרי השנייה, כולל זו שהודה של הסדרה ישוחזר, אבל מה לא עושים (לפחות אני) למען הנוסטלגיה, וכדי להחזיר את הגלגל קצת לאחור, או לפחות לגנוב איזה עשר שנים שנעלמו כמאות בקבוקי מים מינרליים שהושלכו לפח המחזור.

במלאת עשור לעליית הסדרה הם רוקדים בלילה, בברביקיו על גדות בית האחוזה של מיילס את המניק סטריט פריצ'רס (שיצא בסמוך להולדת הסדרה). ואם יש משהו שממיס אותי מיד זה שירים מהפסקול הפרטי שלי שמשולבים בסרט או בסדרה.  כך שמחלתי על האכזבה.