המטפלים הטלוויזיונים שלי

אם אני צריכה לבחור בין ראובן דגן מבטיפול לבין נח מתיבת נח, ברור שאני מעדיפה את זה השני. מארק איווניר הגרום והמיוסר החי על יאכטה, או אסי דיין הטובע והמפוטם? אין היסוס.

כל אחד מעשרות הפסיכולוגים בחיי המליץ לי בזמנו על טיפול קבוצתי. תמיד סירבתי לכך בנחישות ובשפיפות. לא לא לא, אני לא רוצה לשבת עם עוד כמה אנשים ולשמוע על הצרות שלהם. ואני לא רוצה לספר על הצרות המבישות שלי בפני כולם. אני מגיעה ממקום בו יש תחרות קשה על התואר מי סובל יותר, ואני ממש לא מוכנה להכניס את עצמי לחדר בו אתחרה על סבלותיי האינסופיים עם עוד כמה אנשים.

לא, נהגתי לומר לעצמי ולמטפלים המתוסכלים ממני: נכון שזה באמת עקב אכילס שלי, התנהלות מול אנשים אחרים, אבל זה לא אומר שאני רוצה לשנות את זה. זה לא אומר שאני מוכנה לדינמיקות קבוצתיות כאלו, בהן ממילא אעשה מאמצים להוכיח שאני הכי שווה והכי מתנשאת והכי סובלת ובכלל ראויה להכי הרבה תשומת לב. ידעתי מראש שאכשל בתחרות הזו, על תשומת הלב הקיבוצית, ולכן העדפתי להימנע ממנה. לא שהיום דעתי שונה. גם היום, כל מטפל שיפגוש בי יציע לי טיפול קבוצתי, וגם היום אגיד בלי לחשוב פעמיים, לא.

והצפייה בתיבת נוח (של רני בלייר ושמוליק קלדרון ומאיה הפנר, שישי, 22:40, ערוץ 2), אחת משתי סדרות הדרמה הפחות צעקניות שאפשר לצפות בהן עכשיו על המסך, מוכיחה לי את צדקתי. הרי לשבת בקבוצה כזו זה להוסיף עוד מצוקות לאלו היומיומיות של המטופל הממוצע. אני לא מאמינה שמיקרוקוסמוס כזה, המתנהל בטיפול הקבוצתי יכול היה להשפיע על התנהלותי בעולם. ולכן נמנעתי. חוץ מזה, עוד הייתי עלולה להתאהב בנח זה, צרה בפני עצמה.

אבל הצפייה בה מיטיבה עמי, אני  יכולה לראות את עצמי בלתי משתלבת שם, אבל כן נהנית לראות איך זה היה עלול להיות, או איך זה קורה אצל אחרים. יש סדרות טלוויזיה שאני צופה בהן לא כדי ליהנות או לא, אלא כדי לעשות בעזרתן סימולציות לחיים שלי.
תיבת נח היא כזו. אני חושדת שבגלל שיבוץ הצפייה היא תתקשה להפוך לבטיפול של 2009-10, אבל אולי אמצא איזו כת צופים סודית שאוכל לפטפט איתם עליה.

הסדרה השנייה בה אני צופה עכשיו היא מגדלים באוויר של ניר ברגמן (והכותבות מירב נחום ומירב צוריאל שקד, ערוץ 10, שני, 21:40). נו טוב, ניר ברגמן, תגידו.  שלוש אחיות עגומות בכל קנה מידה, מתעמתות עם הבגידה של אבא ואמא, ועם דרמות גדולות יותר או פחות בחיים שלהן. אין הרבה התפתחויות לא צפויות בה. אין איזושהי תחושה של משהו חדש שעוד לא ראיתי בסדרות המקור המקומיות, אבל יחד עם תיבת נוח מדובר בשני איים של שקט במפגעי הרעש הטלוויזיוניים האחרים – מהאח הגדול, דרך רקדני הכוכבים ועד כל מיני סטנד אפיסטים עם בדיחות נוראיות ומאולצות שמבריחים אותי לערוצי העשרה בטלוויזיה, שם אפילו כל פרק עיוועים של ניפ/טאק מהווה רטיית תה מרגיעה לעיניים למודות הסבל.

2 מחשבות על “המטפלים הטלוויזיונים שלי

  1. אני לא כל כך מבינה את הקונספט של לעשות תחרות מי סובל יותר. אחת הסיבות שאני אוהבת לצפות בסדרות כאלה היא כי אני מאוד שמחה לגלות שיש אנשים שסובלים יותר ממני. מבחינתי להתוודע אליהם זאת ברכה ואם הייתי הולכת לטיפול קבוצתי בטח הייתי יוצאת משם מאוד אופטימית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s