איך אומרים To Floss?

הוטרדתי מכך מאוד בשבתי אצל רופאת השיניים. היא הציעה לי לפנות למחדשי הלשון אבריג וג'קי לוי, ואמרתי לה, עלי. לא צריכה עזרה.

החלטתי על –
לפַלְשֵן (צירוף של לפלס + שן), ומיד שלחתי מייל לאקדמיה ללשון עברית.

תוך שבוע קיבלתי תשובה:

שלום דבורית,
תודה על מכתבך ועל הצעתך.

נראה שההצעה היא הרכב של "פלש" ו"שן". האקדמיה ממליצה למעט ביצירת מילים בהרכבת מילה על מילה, מפני שאין זאת דרך תצורה אופיינית לעברית הקלסית. איש לא יערער היום על חידושי הדורות האחרונים, כגון רמזור וקרנף, אבל אין להרבות בהרחבת המילון בדרך זו. למעשה יש מילה קדומה במקורות במשמע 'flossing', והיא – חֲצִיצָה. הנה תשובה שנכתבה בעבר בעניין זה:

הצירוף חצץ את שיניו משמש למן התלמוד בהוראה זו של 'הכניס קיסם בין שיניו לנקותן ולהוציא את שיירי האוכל שנתקעו ביניהן' (מילון אבן-שושן), למשל: "ואין חוצצין בה שיניים" (בבלי. מסכת חולין טז ע"ב). פעולת החוט הדנטלי זהה לפעולת הקיסם, ולכן אפשר להתחיל לומר חצץ (שיניים) וחציצת שיניים על פעולה זו. כמובן במקום "חוט דנטלי" כדאי לומר "חוט שיניים".

בברכה,
ד"ר קרן דובנוב
המזכירות המדעית
האקדמיה ללשון העברית

חיבורים

מה חדש ביפו, מה?
יומיים אני שותקת, כדי שאיש לא יידע שלמעשה גם אני סובלת מתסמונת טורט. עד עכשיו לא הפסקתי לטרט את טכנאי יס ובזק.
הנוהל הוא כזה: בא טכנאי, כותב דו"ח (אין תשתיות בלה בלה בלה), הולך.
למחרת בא עוד טכנאי, שלא קיבל את הדו"ח של הטכנאי הקודם, ואומר לי בתדהמה: אין תשתיות! אי אפשר! וכך זה נמשך עד עצם היום הזה.
היום קרה נס, אולי בעקבות ההשתוללות חסרת התקדים שלי עשו הטכנאים קסמים, ועכשיו יש לי גם קו וגם אינטרנט על שמי.

doaryafo

את שאר היום, בזמן שלא ערכתי מופע אימים מול המחווטים, ביליתי בדואר יפה התואר ובסיבוב היכרות בשוק הפשפשים, בחיפוש אחר מדפים (הספרים, לא עלינו, עדיין מאורגזים). לא מצאתי. מחר יגיע ארון, ואולי תוך כמה ימים אוכל לפרוש זרועות בבית ולנשום לרווחה את אוויר התעלות הפעורות של הרכבת הקלה.

ומחר, כנס יפו החמישי.

אני ביפו, כלומר בערך

איפה אני עומדת?
אין לי קו בזק. וגם לא אינטרנט (אז איפה אני? בבית קפה בתל אביב).
אין לי חיבור ליס – אין תשתיות. התגלית המדהימה התבררה היום, עת הגיע המתקין הזוטר להתקנה פשוטה, אלא שהמתקין הבכיר, שהיה בסיור לוקיישן באדיבותי כבר לפני שבועיים, והבין את מהות הבעיה (אין צלחת על הגג ואין גג) פשוט לא עדכן את בא כוחו. לא  אטרחן עם כל תולדות חלם, אבל השורה התחתונה היא שאין יס.

גם לבזק לא חסרות בעיות, אבל פה אני מקווה שתוך ארבעה-חמישה ימים מקסימום יהיה לי קו, ואינטרנט. כן, הכי חשוב. אינטרנט. איזו מילת קסם.

מה עוד?
מדפי הספרים.
ספריית העץ מסיבית שעוצבה לי לפי הזמנה לפני 15 שנים לא צלחה את המסדרון העקלתוני ולכן רק ראתה את כיכר השעון אבל נאלצה להישאר בחסות ליאוניד המוביל. אין לי מושג מה עלה בגורלה.

הדירה קטנה. קטנה. קטנה. עוד יותר מהסימולציה שעשיתי בטרם העברתי אליה מחצית מחפציי (החצי השני כזכור פוזר לכל רוח). ספות איקאה הצנועות נראות בה כעוג מלך הבשן.

הקטנוע כבר איבד את לוחית הזיהוי שלו אחרי שעמד חמשעות ביפו. מישהו מצא לנכון להסיר אותה. למה?

היום המפרך התחיל בשש בבוקר, ועוד לא נגמר. אני חייבת להתקפל מכאן ולחזור לרפד את הקן. זאת אומרת, סיבוב מוסך מחר בבוקר, בנוסף לכל המטלות.

מה עלי לקנות?

מדפים חדשים. צנועים.
ארון בגדים. פעוט.

אעשה מאמצים די גדולים לא לעבור דירה במילניום הקרוב.

כוורת חוזרת

reik

אוקיי, גמרנו. כלומר כמעט, סידורים אחרונים, את המחשב והראוטר והדיוידי וכאלו אארוז בלילה. בינתיים אני רוצה עוד להשתעשע איתם.
עדיין, למרות כל הזריקות והחלוקות וההיפטרויות, יש לי יותר מדי חפצים. לא יכול להיות שאדם אחד צריך כל כך הרבה חפצים כדי לחיות, לא?
אני חושבת שאמשיך במגמת העלמת החפצים גם בדירה החדשה.

אגב, הכוורת הזו שימשה אותי כמה שנים, ועכשיו היא חוזרת לבעליה החוקיים, שחושק בה שוב. כך אני עושה עם מכונת הכביסה שלי: נותנת אותה למשמורת. גם זו דרך לסחר הוגן.

בדרך כלל אין פה טוקבקים עוינים. כלומר יש את טרול הבית שנכנס לתרדמת, ופה ושם איזו הערה מרושעת.
אבל משומה, בעקבות לינק לפה שהעליתי בקפה, הגיעה מישהי בעלת יכולות מוגבלות בהבנת הנקרא שהאשימה אותי:

1. בשמאלנות 2. בפולניות 3. באהבת אדם 4. בקפיטליזם 5. במכירת זבל.

אני מודה רק בסעיף הראשון. באשר לשני, הרי שמדובר בגזענות לשמה, ואני מתעלמת.
באשר לכל השאר כדאי למשמיצה לשייף את אונותיה היטב, אולי יבריקו קצת יותר.

מוכרת בלבד. לא קונה יותר כלום

מעבר הדירה הזה קשה כשאול. וזה למה? מאחר שאני נוכחת בכל שנייה בכמויות החפצים המיותרים בחיי. המונים. אני חושבת שזרקתי מהבית כבר עשרות קילו זבל ושטויות, ועוד היד נטויה.

קחו למשל את ארון המטבח. נדהמתי למראה הכלים המשונים שהיו בו. אין לי שמץ של מושג למה קניתי אותם, איפה, ומה עשיתי בהם אי מתי. כל כך הרבה פריטים מיותרים קניתי בחיי, שבאמת, אין לתאר. המונים. אני חושבת לעצמי: מה, הייתי תחת השפעת חומרים משני תודעה? מישהו כפה עלי משהו? לא, לא ולא. אני משוכנעת. איזה בזבוז נורא של כסף, ועמידות בתורים וסחיבות. זהו, no more. חי נפשי שלא אקנה מאומה בעשור הקרוב.

סיבוב נוסף בבית החדש עם מטר ביד הביא אותי למסקנה שאני חייבת להיפטר מעוד כמה חפצים:

שולחן שחור וכיסא משרדי
יום יבוא ותוכלו להתגאות כשתראו את היצירות שנכתבו פה על המסך.
80X120
400 ש'
tablechair

מכונת ייבוש 58X45
לא פרגית אבל תותחית.
קריסטל c222
400 ש'

drier

כיריים קטנטנות שתי להבות
26X48
100 ש'

אל תשאלו אילו ארוחות גורמה בושלו עליהן: קישואים וחציל חתוכים. בימי קדם קינואה במים.
בימים מיוחדים מרק ירקות.
טוב, אם להודות על האמת, לקנות כיריים ממני זה כמו מכונית יד ראשונה מרופא. יענו לא נהגתי עליה כמעט: עמדה בשממונה חודשים לא פעם.
ciraiim

ואל תגידו "מסרי".
אני לא נוסעת לשומקום. נכון לעכשיו, אפילו למייבש הכביסה חסה לא הצלחתי למצוא ארון קריר לשכון בו לבטח ליד קרש חיתוך וסיר צ'ולנט.
וכל התיקים עוד עמי. מחר – לפח.
נראה שקוראי הבלוג הזה כולם אנשים מסודרים לגמרי, שדבר לא חסר להם בחיים.

Lady Bag

בשם כל התיקנים, למה אישה אחת צריכה כל כך הרבה תיקים? מה חשבת לעצמך?
תרבות השפע המתועבת, אימת הדקדנס וטלטלת המאה ה-21 ניכרות בכל סנטימטר מיותר של בד, עור ופלסטיק.

tikim

עדכון מרגש, חמישי, אחה"צ:
כל התיקים מצאו בעלים בפוטנציה. עכשיו צריך רק לראות שהם באמת יקחו אותם, ושיקיריי לא ימצאו את עצמם לבסוף בצער בעלי תיקים, ממתינים בתור להרדמת נצח.
תודה לכל מי שהתנדבו לקחת אותם כדבוקה, אבל זהו, חילקתי אותם למשפחות אומנות רבות.

יום בחיי זאת שעוברת דירה

כל יום עובר כמו שנה, ואני ממש לא זוכרת את חיי הקודמים – שבוע מהיום – לפני יריית הפתיחה של מעבר הדירה.

ספרים, דיוידיאים ודיסקים

זה היה סיוט מתמשך ומאובק. אני לא יכולה להיפרד מספרים בני עשרים שנה. אני ממש קשורה אליהם בעבותות. לשמחתי, הצלחתי להיפטר מכמה חדשים יותר. בסופו של דבר אני אומדת את ההקלה בכמה עשרות. מה עשיתי איתם? הבאתי, בשתי נגלות על הקטנוע, להלפר באלנבי.  כמה קיבלתי? זיכוי של 100 שקלים. האמת, לא היה אכפת לי. רציתי רק שימצאו בית איפשהו, לא רציתי לזרוק אותם לרחוב. למגינת לבי אמר ההלפר שקטלוגי הקולנוע והטלוויזיה עבי הכרס אינם מְכירים. הכל יש באינטרנט, כך חושבים כולם. הסברתי לו שלא. ממש אין הכל באינטרנט. בכל מקרה, האנציקלופדיות-זוטא, ידיעונים, קטלוגים שעובי כל אחד מהם כמעט עשרה ס"מ, מצאו את מקומם בקדמת החנות, ליד המדרכה, וכל אחד יכול לקחת. איזה כאב לב. סחבתי אותם מניו יורק בתחילת המילניום, כשהאינטרנט היה עדיין פעוט מקרטע.

לא מעט דיוידיאים הבאתי לאוזן השלישית. ברור שלא לקחתי עליהם ולו בדל זיכוי, מאחר שקיבלתי אותם בשעתו לצורכי עבודתי. אבל אני שמחה שהם מצאו אכסניה.

גם את הדיסקים הבאתי לאוזן. חלק גדול מאלו שרכשתי במשך שנים, חלק קטן מאלו שקיבלתי במהלך עבודתי.
ודווקא פה הייתה סצינה קשה: לא רציתי זיכוי, ואז אמר לי דלפקאי המוזיקה: למה, חזרת בתשובה? מה קרה? עניתי שלא, והוא שאל, מה, כי קיבלת אותם? עניתי שכן. בסוף התפשרנו על כך שאזדכה על הדברים שלי. את בטוחה ששמעת הכל? את לא אוהבת? הוא תהה, עניתי שכן, נו, מה לעשות, לא בא לי לשמור דיסק של הרולינג סטונס.

אבל רגע, זה לא הכל. משומה הצטברו אצלי די הרבה דיסקים של יעל לוי. אני כבר לא זוכרת למה. ופה התרחשה סצנה מהאגדות. זאת אומרת, אם הייתי כותבת אותה בתסריט, היו אומרים לי שהיא לא אמינה, כאילו, מה הסיכויים, נו?
בעודי מגיעה לדלפק אני רואה מימיני את קובי אור. מכירה אותו שנים. הוא לא זוכר אותי כמובן. עכשיו, לאור יש אובססיה קשה ליעל לוי. הוא כתב עליה טקסטים לוהטים, אולי היה אפילו ממגליה:

גבע קרא עוז
פורסם: 22.03.04, 15:49
"ואני רוצה לשכב איתה", כתב קובי אור על יעל לוי אחרי ששמע את תקליטה הראשון, באחת האמרות הידועות ביותר בתולדות המוזיקה הישראלית. זה היה לפני 22 שנה. היום לוי כבר כמעט בת 50. תקליטה החדש "5" מציג אותה בוגרת, מפוכחת ושלווה יותר – אבל לא פחות מקסימה.

והוא עומד שם, בחנות, ואני כבר יכולה לדמיין את הטקסט שהוא כותב בראשו, על האישה-מפלצת שבאה להיפטר מדיסקים של יעל לוי. בסוף, לפני שנפרדתי מהמוכר, כשבכיסי זיכוי ששוויו 170 ש', אור נאנח וצקצק "אוי, יעל לוי, יעל לוי!". אם הייתה לו מכונת ירייה ביד כבר אפשר היה לפשפש כעת בגופתי באבו כביר.

צבע

הדירה נצבעת ברגעים אלו, במין כחלחל לבן. מלחיץ לקחת את המניפה של טמבור ולבחור. מצד שני, ידעתי מה אני רוצה, כך שזה היה די קל. ותקרות צובעים בלבן. כך הסבירו לי.

קרש גיהוץ, כיסא מתקפל, כיריים

מכל אלו אני צריכה להיפטר. חבל, אם לא תיקחו, אני אוריד הכל למטה, ליד פחי הזבל. אה, וגם מייבש החסה נותר מיותם.

משקפיים

פטנט של ט', ששמעה אותו מרופא העיניים שלה: הולכים לשוק, קונים משקפיים ב-20 ש', הולכים איתם לאופטומטריסט שלכם ומבקשים שיתקין לכם את העדשות הראויות.

דואר עוקב

אם רק הייתי יודעת שצריך ללכת לסניף הדואר כדי לקבל קוד שיאפשר לי להירשם לשירות שיגרום לדואר לעקוב אחריי לדירה החדשה, הייתי עושה את זה ביום שבו רכשתי שטר חוב בשקל. שם, בסניף.

מרכז רפואי רבין

שנים לא הייתי שם. הערב נאלצתי. נכנסתי לבניין, והייתי בטוחה שהתבלבלתי. מה זה? מוזיאון. מוזיאון פלאטו שרון בקומת המסד, ממנה עולים למחלקות (אגב, המעלית שם היא המהירה ביותר בה עליתי בחיי). מה יש במוזיאון? אילו יצירות מוצגות שם? אין לי מושג, הלו, אנשים מגיעים לבית חולים, מה הסיכויים שהם ייעצרו ליד היצירות? בכל מקרה, תודה לפלאטו. באמת.

סרוגים, עונה שנייה

שעלתה אתמול בערב ביס. אהבתי את העונה הראשונה. ביוני הייתי בכנס איגוד התסריטאים ועשיתי לייב בלוגינג. גם חוה דיבון, היוצרת, הייתה שם. חיכיתי לעונה השנייה, שהתחילה אתמול בסערה: החתונה המקולקלת של יפעת ואמיר (יעל שרוני ועמוס תמם): הרבה דם. הוא נפצע במהלך טיול בטבע שערך עם נתי (אוהד קנולר), העד והחבר, שבזכותו הגיעו השניים עד הלום. היא קיבלה כמה שעות לפני החופה. אמא של נתי נפטרה בדקה לחופה. הזוג הצעיר משקר לרב ולא מספר על הנידה. אמיר לא מספיק להגיע לכותל להתפלל כמו שרצה. יפעת והודיה (טלי שרון) רבות. הודיה שוכבת על מיטת הזוג הצעיר טרום החופה. בקיצור, הכל מתקלקל. שום דבר בערב החתונה לא מתנהל על פי הספר. חתונה עגנונית למשעי. ההמשך, כפי שאפשר לשער מכל הרמזים המטרימים הוא שהנישואים האלו לא יעלו יפה. לפחות לא בהתחלה. כי מה לעשות, קלקולים הם אלו שמובילים את הדרמה. ואם זוג כבר מתחתן בפרק הראשון, צפויים לו חיים קשים. זה ברור.

הירוק שבתוכי

זה יהיה שבוע התרפקות קשה.

מאחר שזו הפעם היחידה, אם אני זוכרת נכון, שעלי לפנות דירה על פי דרישת בעליה ולא לפי רצוני, אני מרגישה שלא מציתי את הקשר בינינו ושלא התענגתי עליה מספיק. למשל על הנוף. כנראה שזו הפעם האחרונה בחיי שמחלון דירה בה אני גרה ייתגלה אחד כזה. ואני ממש לא בנאדם של נופים ואגמים.

tree2

tree1

אם מישהו מצליח לצלם מחלון דירתו התל אביבית (בהנחה שאינה נושקת לפארק הירקון) נוף מוצלח מזה, אני נותנת לו מייבש חסה במתנה.
hasa

זורקת את "רייטינג"

עקב מעבר דירה (הקטנה בחצי מזו הנוכחית) וסתימת בלוטות הנוסטלגייה אני זורקת את כל גיליונות רייטינג שברשותי, מהשנים 1999-2005 (מ-2006-2007 כבר נפטרתי. את כהונתי סיימתי באוגוסט 7), לא לפני שאני שולפת מהם את ביקורות הקולנוע שלי.

אם יש מי שמעוניין בנכס נא לכתוב לי לאלתר. אני באמצע אריזות והשלכות.

ratings

בדרך לצד השני של פסי הרכבת

מצאתי דירה

מבחינתי, ההגדרה של בית צרה באופן מחריד, מביכה אפילו, נטולת כל פאתוס או רגש. בית זה ארבעה קירות, המקום שבו אני גרה. אני ורק אני. מאז ומתמיד, כילדה בת 15 כבר דמיינתי את הבית שלי, ואת הכיף בכך שיהיה לי בית משלי. לא במובן של רשום בטאבו על שמי, אלא כמקום בו אוכל לחיות את חיי בלי הפרעה. כן, על זה הדגש, בלי הפרעה. מהר מאוד מימשתי את השאיפה שלי, והפכתי לעצמאית חודשים ספורים אחרי שהשתחררתי מהצבא, כשבמהלכם חסכתי פרוטה לפרוטה (כן, אז עוד היו פרוטות) כדי לממש את החלום. לא זכיתי לברכת הדרך אלא רק למטחי איומים וחרדות, מה שדרבן אותי להימלט כל עוד רוחי בי לבית משלי.

דווקא נטיתי להישאר שנים לא מעטות בכל דירה ודירה, והמעברים ביניהן נעשו ברוגע ובצורה שקולה, בכל פעם בה הרגשתי שזה הזמן לזוז. המקרה הנוכחי היה שונה, מאחר שהדירה כאמור נמכרה. יכולתי לבחור את מועד העזיבה, בגבולות מוגדרים של כמה חודשים, והעדפתי לעשות זאת בשנייה הראשונה שאוכל. לא רציתי לגרור את הפרידה על פני כמה חודשים, כמו גם את תהליך החיפוש הממושך אחרי דירת חלומות. לא ראיתי את עצמי משוטטת בין כתובות שונות, נאבקת על כמה עשרות מטרים רבועים עם עוד כמה עשרות אנשים בכל פעם, מתלבטת אם זו עסקת חיי.

וכך, במוצאי שבת האחרונה החלה להירקם העסקה החדשה: דירה התפנתה בבניין שהיכרתי בזכות חברה שגרה שם, ובו ביום התברר שגם בעל הבית הוא מכר ותיק שבוותיקים. וכך קרה שבתוך זמן קצר אני עוברת לצד השני של פסי הרכבת. משכונה צפונית עתירת סנוביזם, עמוסת חשיבות עצמית והכרה בערך צפוניותה ועליונותה (לכאורה, נו, הכל פסאדה), אני עוברת ליפו. זה נראה לי המקום הנכון בשבילי כרגע. הבניין היפואי הוא מלרוז פלייס 2010 ואני יכולה להמציא את עצמי מחדש שם כאמנדה ההיא (תמונות בהמשך).

נכון, לא יהיה לי פח מחזור כחול לעיתונים, ומי יודע אם יהיה פח בכלל, אבל תמיד אוכל ללמוד לזרוק את הזבל מהחלון.
ובתי הקפה שם – חבל על חבל על חבל. צפופים ושוקקים עד כדי כך שמי יודע, ייתכן ואחזור למנהגי הבילוי בחיי הקודמים. אולי דווקא המרחק ממרכז העיר יעשה את זה.

מאחר שהדירה קטנה, כמבוקש, אני עוסקת כעת בחלוקת רכוש לכל מאן דהוא. כיף שאין לשער.

ובינתיים בקצה השני של הממיר

בדרך הביתה של תומר הימן נסתיימה הערב ביס דוקו. הימן זגזג בה בין חייו בתל אביב (וביפו, עוד שנאלץ לעזוב בעוון הומואיותו) לבין בית אמו, מעגן ילדותו בכפר ידידיה. במשפחת הימן חמישה בנים, שניים מתוכם, תומר ואחיו ארז, תאומים. שלושה מאחיו חיו בחו"ל, שבר גדול בקיבוץ ההימני המאוחד (חלקם חזרו בינתיים, לא לדאוג), אלא שדמויותיהם בסדרה, כמו גם מקומו של האב (ההורים התגרשו ממש בתחילת הסדרה) – קטן. הגיבורים הראשיים הם האם הגדולה, בני הזוג שעברו בסך בחייו, וקצת פחות, חלק מהאחיינים שלו. וחבל, היה מקום לדמויות המשנה האלו שעוררו את סקרנותי אבל הציצו במשורה.

עבור תומר, הבית הוא המקום בו יש לו מישהו לאהוב. אמא או גבר מסוים. וכשזה לא קורה, או לא בנמצא, הוא די מדוכדך. עד כמה הסדרה פותחת את כל הדלתות לדינמיקה במשפחת הימן? באופן חלקי, אבל מספיק כדי להתאהב במה שקורה שם, בתיעוד האובססיבי של תומר את הרגעים האינטימיים בחייו ובחיי הסובבים אותו, ולעתים גם במחשבה: איך הוא יכול היה לצלם את הרגע הזה, ואת זה ואת זה.
שלא כמו בחיים, הסדרה מסתיימת בטון אופטימי: תומר ואנדריאס (אחד מהאהובים) משתכשכים באגם בגרמניה, כשתי נמפות געשניות. העתיד מעולם לא נראה ורוד יותר.

ראיונצ'יק מהיום עם הימן בנרג'.

ראיון קודם עם הימן במוסף הארץ.

פרקים מהסדרה (בתשלום, אבל למנויי יס חינם) – הזדמנות למי שלא היה שם, ורוצה לנסות לבדוק את האמירה על אומללות ואושר במשפחות.