המירוץ לדירה מתחיל

הדירה נמכרה, ותוך שבועיים אני יכולה לעבור מפה, בלי לחכות עד סוף החוזה.

הדירה הנוכחית הייתה (ועדיין) ענקית: הרבה יותר מדי גדולה בשבילי. באותם ימים, לפני כמעט חמשנים הייתי משוכנעת שאהפוך אשת רעים להתרועע, שאערוך בביתי התכנסויות לרוב. זה לא קרה. מתברר שמטראז' לא משנה את אופיו של אדם.

לא רק זה: ככל שחיי הרשת שלי הלכו והתרחבו, הצטמצמו המפגשים החברתיים שלי. אני לא אומרת את זה בעצב או בצער, בביקורת עצמית או כשבח. רק כציון עובדה.

השורה התחתונה היא שאני רוצה דירה ממש קטנה. קטנטנה אפילו. המטרה שלי היא להיפטר מכמה שיותר חפצים ורהיטים, ולעבור להתנהלות נזירית יותר (יש יגידו: נזירית יותר מהיום? איך אפשר? שכרי לך קופסת קרטון וזהו). ובכן כן, אני יודעת בוודאות שאני רוצה לצמצם שטחים, ולא חייבת לגור יותר במרכז העיר, כמו שכבר כתבתי. מצד שני, גם חיק טבע זה לא משהו מעורר השתוקקות מבחינתי, ומצד שלישי, החיים בשולי העיר יגרמו לי בוודאות להתעורר בימי שישי עם ריחות מטבחים שאני לא יכולה לסבול, ויזכירו לי דברים שאני מעדיפה לשכוח.
הדירה הבאה שלי שצריכה להיות איזשהו יצור כלאיים שאינו זה, אף לא זה. משהו שלא יתאים לאיש, כנראה, מלבדי.

הייתי צריכה לסכם פה את השנה, את העשור, משהו, אלא שאני לא כל כך רוצה, או יכולה. יותר מדי דברים להתעמת איתם, יותר מדי חשבונות שיש לי לעשות עם עצמי.

את השעות האחרונות של השנה עברתי בהליכה מהירה במסלול הקבוע. כרגיל, היו בו כלות וחתנים. לא רציתי לצלם אותם, כי מה, נו באמת. אבל מיא התעקשה שפה נמצאת הדרמה האמיתית. יכול להיות, אבל אני מעדיפה דרמות שאני יכולה להתחבר אליהן.
בכל מקרה, הזוג הזה הצליח להעביר את הלך הרוח שלי יותר מהמשוער.

31.12.1