בדרך לצד השני של פסי הרכבת

מצאתי דירה

מבחינתי, ההגדרה של בית צרה באופן מחריד, מביכה אפילו, נטולת כל פאתוס או רגש. בית זה ארבעה קירות, המקום שבו אני גרה. אני ורק אני. מאז ומתמיד, כילדה בת 15 כבר דמיינתי את הבית שלי, ואת הכיף בכך שיהיה לי בית משלי. לא במובן של רשום בטאבו על שמי, אלא כמקום בו אוכל לחיות את חיי בלי הפרעה. כן, על זה הדגש, בלי הפרעה. מהר מאוד מימשתי את השאיפה שלי, והפכתי לעצמאית חודשים ספורים אחרי שהשתחררתי מהצבא, כשבמהלכם חסכתי פרוטה לפרוטה (כן, אז עוד היו פרוטות) כדי לממש את החלום. לא זכיתי לברכת הדרך אלא רק למטחי איומים וחרדות, מה שדרבן אותי להימלט כל עוד רוחי בי לבית משלי.

דווקא נטיתי להישאר שנים לא מעטות בכל דירה ודירה, והמעברים ביניהן נעשו ברוגע ובצורה שקולה, בכל פעם בה הרגשתי שזה הזמן לזוז. המקרה הנוכחי היה שונה, מאחר שהדירה כאמור נמכרה. יכולתי לבחור את מועד העזיבה, בגבולות מוגדרים של כמה חודשים, והעדפתי לעשות זאת בשנייה הראשונה שאוכל. לא רציתי לגרור את הפרידה על פני כמה חודשים, כמו גם את תהליך החיפוש הממושך אחרי דירת חלומות. לא ראיתי את עצמי משוטטת בין כתובות שונות, נאבקת על כמה עשרות מטרים רבועים עם עוד כמה עשרות אנשים בכל פעם, מתלבטת אם זו עסקת חיי.

וכך, במוצאי שבת האחרונה החלה להירקם העסקה החדשה: דירה התפנתה בבניין שהיכרתי בזכות חברה שגרה שם, ובו ביום התברר שגם בעל הבית הוא מכר ותיק שבוותיקים. וכך קרה שבתוך זמן קצר אני עוברת לצד השני של פסי הרכבת. משכונה צפונית עתירת סנוביזם, עמוסת חשיבות עצמית והכרה בערך צפוניותה ועליונותה (לכאורה, נו, הכל פסאדה), אני עוברת ליפו. זה נראה לי המקום הנכון בשבילי כרגע. הבניין היפואי הוא מלרוז פלייס 2010 ואני יכולה להמציא את עצמי מחדש שם כאמנדה ההיא (תמונות בהמשך).

נכון, לא יהיה לי פח מחזור כחול לעיתונים, ומי יודע אם יהיה פח בכלל, אבל תמיד אוכל ללמוד לזרוק את הזבל מהחלון.
ובתי הקפה שם – חבל על חבל על חבל. צפופים ושוקקים עד כדי כך שמי יודע, ייתכן ואחזור למנהגי הבילוי בחיי הקודמים. אולי דווקא המרחק ממרכז העיר יעשה את זה.

מאחר שהדירה קטנה, כמבוקש, אני עוסקת כעת בחלוקת רכוש לכל מאן דהוא. כיף שאין לשער.

ובינתיים בקצה השני של הממיר

בדרך הביתה של תומר הימן נסתיימה הערב ביס דוקו. הימן זגזג בה בין חייו בתל אביב (וביפו, עוד שנאלץ לעזוב בעוון הומואיותו) לבין בית אמו, מעגן ילדותו בכפר ידידיה. במשפחת הימן חמישה בנים, שניים מתוכם, תומר ואחיו ארז, תאומים. שלושה מאחיו חיו בחו"ל, שבר גדול בקיבוץ ההימני המאוחד (חלקם חזרו בינתיים, לא לדאוג), אלא שדמויותיהם בסדרה, כמו גם מקומו של האב (ההורים התגרשו ממש בתחילת הסדרה) – קטן. הגיבורים הראשיים הם האם הגדולה, בני הזוג שעברו בסך בחייו, וקצת פחות, חלק מהאחיינים שלו. וחבל, היה מקום לדמויות המשנה האלו שעוררו את סקרנותי אבל הציצו במשורה.

עבור תומר, הבית הוא המקום בו יש לו מישהו לאהוב. אמא או גבר מסוים. וכשזה לא קורה, או לא בנמצא, הוא די מדוכדך. עד כמה הסדרה פותחת את כל הדלתות לדינמיקה במשפחת הימן? באופן חלקי, אבל מספיק כדי להתאהב במה שקורה שם, בתיעוד האובססיבי של תומר את הרגעים האינטימיים בחייו ובחיי הסובבים אותו, ולעתים גם במחשבה: איך הוא יכול היה לצלם את הרגע הזה, ואת זה ואת זה.
שלא כמו בחיים, הסדרה מסתיימת בטון אופטימי: תומר ואנדריאס (אחד מהאהובים) משתכשכים באגם בגרמניה, כשתי נמפות געשניות. העתיד מעולם לא נראה ורוד יותר.

ראיונצ'יק מהיום עם הימן בנרג'.

ראיון קודם עם הימן במוסף הארץ.

פרקים מהסדרה (בתשלום, אבל למנויי יס חינם) – הזדמנות למי שלא היה שם, ורוצה לנסות לבדוק את האמירה על אומללות ואושר במשפחות.