יום בחיי זאת שעוברת דירה

כל יום עובר כמו שנה, ואני ממש לא זוכרת את חיי הקודמים – שבוע מהיום – לפני יריית הפתיחה של מעבר הדירה.

ספרים, דיוידיאים ודיסקים

זה היה סיוט מתמשך ומאובק. אני לא יכולה להיפרד מספרים בני עשרים שנה. אני ממש קשורה אליהם בעבותות. לשמחתי, הצלחתי להיפטר מכמה חדשים יותר. בסופו של דבר אני אומדת את ההקלה בכמה עשרות. מה עשיתי איתם? הבאתי, בשתי נגלות על הקטנוע, להלפר באלנבי.  כמה קיבלתי? זיכוי של 100 שקלים. האמת, לא היה אכפת לי. רציתי רק שימצאו בית איפשהו, לא רציתי לזרוק אותם לרחוב. למגינת לבי אמר ההלפר שקטלוגי הקולנוע והטלוויזיה עבי הכרס אינם מְכירים. הכל יש באינטרנט, כך חושבים כולם. הסברתי לו שלא. ממש אין הכל באינטרנט. בכל מקרה, האנציקלופדיות-זוטא, ידיעונים, קטלוגים שעובי כל אחד מהם כמעט עשרה ס"מ, מצאו את מקומם בקדמת החנות, ליד המדרכה, וכל אחד יכול לקחת. איזה כאב לב. סחבתי אותם מניו יורק בתחילת המילניום, כשהאינטרנט היה עדיין פעוט מקרטע.

לא מעט דיוידיאים הבאתי לאוזן השלישית. ברור שלא לקחתי עליהם ולו בדל זיכוי, מאחר שקיבלתי אותם בשעתו לצורכי עבודתי. אבל אני שמחה שהם מצאו אכסניה.

גם את הדיסקים הבאתי לאוזן. חלק גדול מאלו שרכשתי במשך שנים, חלק קטן מאלו שקיבלתי במהלך עבודתי.
ודווקא פה הייתה סצינה קשה: לא רציתי זיכוי, ואז אמר לי דלפקאי המוזיקה: למה, חזרת בתשובה? מה קרה? עניתי שלא, והוא שאל, מה, כי קיבלת אותם? עניתי שכן. בסוף התפשרנו על כך שאזדכה על הדברים שלי. את בטוחה ששמעת הכל? את לא אוהבת? הוא תהה, עניתי שכן, נו, מה לעשות, לא בא לי לשמור דיסק של הרולינג סטונס.

אבל רגע, זה לא הכל. משומה הצטברו אצלי די הרבה דיסקים של יעל לוי. אני כבר לא זוכרת למה. ופה התרחשה סצנה מהאגדות. זאת אומרת, אם הייתי כותבת אותה בתסריט, היו אומרים לי שהיא לא אמינה, כאילו, מה הסיכויים, נו?
בעודי מגיעה לדלפק אני רואה מימיני את קובי אור. מכירה אותו שנים. הוא לא זוכר אותי כמובן. עכשיו, לאור יש אובססיה קשה ליעל לוי. הוא כתב עליה טקסטים לוהטים, אולי היה אפילו ממגליה:

גבע קרא עוז
פורסם: 22.03.04, 15:49
"ואני רוצה לשכב איתה", כתב קובי אור על יעל לוי אחרי ששמע את תקליטה הראשון, באחת האמרות הידועות ביותר בתולדות המוזיקה הישראלית. זה היה לפני 22 שנה. היום לוי כבר כמעט בת 50. תקליטה החדש "5" מציג אותה בוגרת, מפוכחת ושלווה יותר – אבל לא פחות מקסימה.

והוא עומד שם, בחנות, ואני כבר יכולה לדמיין את הטקסט שהוא כותב בראשו, על האישה-מפלצת שבאה להיפטר מדיסקים של יעל לוי. בסוף, לפני שנפרדתי מהמוכר, כשבכיסי זיכוי ששוויו 170 ש', אור נאנח וצקצק "אוי, יעל לוי, יעל לוי!". אם הייתה לו מכונת ירייה ביד כבר אפשר היה לפשפש כעת בגופתי באבו כביר.

צבע

הדירה נצבעת ברגעים אלו, במין כחלחל לבן. מלחיץ לקחת את המניפה של טמבור ולבחור. מצד שני, ידעתי מה אני רוצה, כך שזה היה די קל. ותקרות צובעים בלבן. כך הסבירו לי.

קרש גיהוץ, כיסא מתקפל, כיריים

מכל אלו אני צריכה להיפטר. חבל, אם לא תיקחו, אני אוריד הכל למטה, ליד פחי הזבל. אה, וגם מייבש החסה נותר מיותם.

משקפיים

פטנט של ט', ששמעה אותו מרופא העיניים שלה: הולכים לשוק, קונים משקפיים ב-20 ש', הולכים איתם לאופטומטריסט שלכם ומבקשים שיתקין לכם את העדשות הראויות.

דואר עוקב

אם רק הייתי יודעת שצריך ללכת לסניף הדואר כדי לקבל קוד שיאפשר לי להירשם לשירות שיגרום לדואר לעקוב אחריי לדירה החדשה, הייתי עושה את זה ביום שבו רכשתי שטר חוב בשקל. שם, בסניף.

מרכז רפואי רבין

שנים לא הייתי שם. הערב נאלצתי. נכנסתי לבניין, והייתי בטוחה שהתבלבלתי. מה זה? מוזיאון. מוזיאון פלאטו שרון בקומת המסד, ממנה עולים למחלקות (אגב, המעלית שם היא המהירה ביותר בה עליתי בחיי). מה יש במוזיאון? אילו יצירות מוצגות שם? אין לי מושג, הלו, אנשים מגיעים לבית חולים, מה הסיכויים שהם ייעצרו ליד היצירות? בכל מקרה, תודה לפלאטו. באמת.

סרוגים, עונה שנייה

שעלתה אתמול בערב ביס. אהבתי את העונה הראשונה. ביוני הייתי בכנס איגוד התסריטאים ועשיתי לייב בלוגינג. גם חוה דיבון, היוצרת, הייתה שם. חיכיתי לעונה השנייה, שהתחילה אתמול בסערה: החתונה המקולקלת של יפעת ואמיר (יעל שרוני ועמוס תמם): הרבה דם. הוא נפצע במהלך טיול בטבע שערך עם נתי (אוהד קנולר), העד והחבר, שבזכותו הגיעו השניים עד הלום. היא קיבלה כמה שעות לפני החופה. אמא של נתי נפטרה בדקה לחופה. הזוג הצעיר משקר לרב ולא מספר על הנידה. אמיר לא מספיק להגיע לכותל להתפלל כמו שרצה. יפעת והודיה (טלי שרון) רבות. הודיה שוכבת על מיטת הזוג הצעיר טרום החופה. בקיצור, הכל מתקלקל. שום דבר בערב החתונה לא מתנהל על פי הספר. חתונה עגנונית למשעי. ההמשך, כפי שאפשר לשער מכל הרמזים המטרימים הוא שהנישואים האלו לא יעלו יפה. לפחות לא בהתחלה. כי מה לעשות, קלקולים הם אלו שמובילים את הדרמה. ואם זוג כבר מתחתן בפרק הראשון, צפויים לו חיים קשים. זה ברור.

15 מחשבות על “יום בחיי זאת שעוברת דירה

  1. מזל טוב, תתחדשי! אני מעריכה אותך ומקנאה ביכולתך להיפטר מחפצים. אינשאללה בקרוב אצלי. אמנם קודם יצטרכו לקשור אותי, אבל בכל אופן.
    הסצנה עם קובי אור היסטרית! המקריות היא תסריטאית מקורית עם חוש הומור מיוחד.

  2. אני לא מאמינה שמסרת דיסקים, ועוד של הסטונס. כשאני עשיתי את המעבר הגדול כל הדיסקים שלי נעלמו בדרך מסתורית. 20 הדיסקים שהיו במארז של האוטו שרדו עוד כמה שנים ונגנבו גם הם. איך איך איך הצעת מייבש חסה ולא הצעת דיסקים? רבאק.
    כנראה אין בגורלי דיסקים. לא שלי ולא של אחרים.

    • הכל היה צריך להיות במסות. אין לי זמן וסבלנות לחכות לעשרות אנשים שיבואו לפשפש בספרים או בדיסקים.
      לא יכולתי לעשות רשימות. אקנה לך כל דיסק שתרצי.

      אה, והקטע עם המייבש הוא משני טעמים: מדובר בחפץ שתופס המון מקום יחסית לפעולה שהוא עושה – בדיוק כמו חסה בקיבה – המון מהומה על לא מאומה.
      ובנוסף, זהו אמצעי ספרותי המתכתב עם הירוק שבפוסט.

  3. אם הלפר לא רוצה את הקטלוגים נסי את רובינזון בגרוזנברג (סיכוי לא רע), צט קריאה באבן גבירול-רמברנדט (סיכוי קצת יותר נמוך) או הבוק שוק בברודצקי (סיכוי טוב למדי אך דורש טיול לרמת אביב).

    • לא, גמרתי עם הסיבובים. יש גבול למספר השעות ולקילומטרים שאני מוכנה לעשות בשביל זה. משאביי מוגבלים, כמו גם הסבלנות שלי. הכל שם. מי שירצה, מוזמן להגיע ולקחת.

  4. הכי חשוב ביום המעבר הארנק, התעודות והמפתחות נמצאים עליך כל הזמן ולא באיזה תיק שכוח וכו'.

    סרוגים: ההברקה בעינני היתה ההקבלה בין החתונה לפטירה. בשניהם נתי לא היה.

    כאשר אמיר מכסה את יפעת, מכסים את הנפטרת וכו'.

    כל שנותר הוא לחכות לשבע ברכות/שבעה.

    בהצלחה

    • כן, אני מהאנשים שערכת ההישרדות הזו: ארנק, מפתחות, מסמכים, ביומיום תמיד עליו, כך שאין מה לחשוש.
      בעניין נתי: נכון. תיאור טוב מאוד.

  5. תתחדשי. דירות חדשות זה (כמעט) תמיד כיף.
    יש בזה משהו מאוד משחרר- להפטר מדברים.
    סוג של ניקיון נפשי.

    אני אשכרה מתחבטת לגבי מייבש החסה :mrgreen:

  6. איחרתי בשני פוסטים (בקשר לזריקתך את הרייטינג), אבל אני מעדיף לראות את שלושת הפוסטים האחרונים כקשורים זה לזה…

    מאז התחלתי לקרוא ביקורות קולנוע בצורה רצינית (עניין של כמה שנים), את הטובה שנתקלתי בה. כולל כל הקאנונים של ביקורת הקולנוע הישראלית.

    ואני איתך בנוגע לאינלנד אמפייר של לינץ'. אם כבר זורקים DVDים שלא צריכים…

  7. אני נתקל בקובי אור מדי פעם בשיטוטי בחנויות דיסקים בתל אביב.ידען גדול אבל טיפוס מוזנח למדי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s