GAP דה Mind

אהבתי את גאפ הרבה שנים. ג'ינס, מכנסי חאקי, טריקו עם וי ארוכות, קצרות. באטלדרס שחור קצר ומצוין שמלווה אותי כבר כמה חורפים, תיקי גב, גופיות, טייטס.
גאפ עונה על צרכי תלמידת התיכון שבי. הטעם שלי, שעבר תהפוכות לא מעטות במשך השנים, חזר והתייצב על הקאז' הגאפי. הקטנוע בחיי רק חידד את אופנת הנוחות היוניסקסית והעובדה שאני לא צריכה ללכת יותר למשרד כדי לעבוד הותירה את כותנות הכפתורים והמכנסיים המחויטים עמוק בארון החדש שלי.

כל סיבוב בניו יורק היה מלווה בהמון שעות גאפ – חנות הפתעות עצומת מימדים שתמיד יכולתי למצוא בה מציאה חסרת תקדים (חולצת טי ב-9.99$ נראתה לי תמיד המבצע של הלייף). בקיץ האחרון לא יכולתי לטוס, וביקשתי משם חולצת טריקו אחת, רק כדי להיזכר בניחוח ובמגע הטריקו הרך, שאין פה.

TS

קיבלתי שלוש וכיסיתי בהן את הקיץ. כ-12$ האחת.

ואז הגיעה גאפ לארץ. באוגוסט לירושלים, אבל לא העליתי בדעתי לנסוע, בכ"ז, יש גבול, והוא עובר ברכבת צפון, ולפני שבוע לתל אביב, לקניון עזריאלי. חיכיתי שיעברו כל אירועי הפתיחה, ודשדשתי לשם. ממילא לא התכוונתי לקנות כלום (משטר חירום), אבל רציתי לגעת, לראות מה חדש, איך התחושה, מה המחירים, אם יש אנשים, ואם זה בדיוק כמו שם.

מספר הקונים היה סביר. פחות או יותר כמו כל חנות שוקקת בקניון בנוסח קסטרו או זארה. המוכרים לא נתנו לי להלך עשרים שניות בלי לשאול אם אני צריכה עזרה, אולי בגלל הסלולר שלוף המצלמה. היו שם איזה שני ג'ינסים מליין 1969 שהייתי מודדת בימים כתיקונם, וגם החולצות הארוכות עם התקתקים האלו לטעמי הן, אלמלא היו עולות 90 ש'.

הסתכלתי בקנקן, והבנתי שזה כמו לשתות יין סביר בכוסית פלסטיק, אקט שמשבית כל תענוג אופציונלי מהמשקה. מה שהכי הפריע לי, חוץ ממחירי הטי שירטס, זה הצופף. נראה לי סביר שגאפ מכתיבה לשלוחותיה בעולם מה צריך להיות מטראז' החנות ולכן קצת תמהתי למראה צפיפות התצוגה פר מטרים רבועים. אולי הסבירו לגאפים שהישראלים אוהבים להתחכך ולהצטופף בחללים קטנים.

gap

גאפ עזריאלי

gap_store

גאפ ניו יורק

מה חסר, חוץ מחלל? אתר לחנות, או לשתי החנויות הישראליות, Gap Body בפנים והשדרה החמישית בחוץ.
אני רואה שלא תהיה לי ברירה אלא לקנות כרטיס ללה גווארדייה ניו ארק.

חודש ביפו

הכל התחיל ב-15 בנובמבר. בעלי הבית הודיעו לי שהם מוכרים את דירת החלומות בה גרתי.

ב-2 בינואר, דקה אחרי שהיא נמכרה, התחלתי לתור אחר חווילה חדשה.
הייתי ממוקדת מטרה מאוד. ידעתי שהיא תהיה קטנה. ידעתי שאין לי שום סיכוי למצוא דירה בתקציבי בלב תל אביב. זכרתי שברשותי שני גלגלים מהירים שיכולים לשנע אותי לכל קצוות העיר בשניות ולכן הרחבתי את גבולות המעטפת.

ב-6 בינואר מצאתי דירה. מה זה מצאתי דירה, מצאתי את ה-דירה. הזו הזו. ביפו. כן, נראה לי מתאים להווייתי לגור פה.

ואז התחיל תהליך הניפוי והאריזה. ידעתי שאצטרך להיפטר מחלקים נכבדים מרכושי.

זרקתי את רייטינג, הנצחתי את הריאות הירוקות שמעבר לחלון דירת החלומות, תיארתי יום בחיי המקפלת, האורזת והזורקת, צילמתי את אלף התיקים שלי, הצעתי את רכושי למכירה.

גמרתי לארוז. עברתי!

התחברתי, הקמתי את הספרייה שבית אריאלה מחווירה לידה.

ביליתי בארבעה בתי מאכל בסביבה:
יאפא קפה (לחבריי השמאלנים), קפה פוריה (אורז וירקות מבושלים, רטרו שברטרו), רוז'ט לצורכי מיץ גזר, וליימך בשוק הפשפשים (בלילה).

יצאתי לטיול בוקר על הטיילת החדשה ואירחתי מלא מעצבי פנים.

מה חסר לי?
וילונות מצלילים לגמרי. הבדים השחורים על החלונות זעזעו את המעצבים. האמת, גם ספריית איקאה (ע"ע "הספרייה").

היום חגגתי חודש בעיר החפורה לה יחדיו בחברת אופניי המתקפלים ברכיבה של לפני השקיעה בטיילת בה השתבצו כבר כמה דייגים.

hafo17.2

שמפניה וחנוכת בית – בהמשך. אולי.

מרוצה? השתלבת? מאוד מאוד מאוד.

הגהה רפואית

אחד הדברים שבגינם נוהגים לקנטר אותי כאן הוא על כך שאני "מגיהה". והכוונה בכך היא כמובן להוכיח את רדידותי.
יש לי וידוי. העובדה שעיתונאים (כתבים/עורכים) לא יודעים לכתוב עברית תקנית, וליתר דיוק סבירה או קריאה, נראית לי עכשיו שולית למדי. אז הם לא יודעים, לא נורא. לא צריך לקרוא עיתונים, לא צריך לצפות בטלוויזיה, זה באמת לא חשוב.

ואיך הגעתי להכרה הזו? בחודשים האחרונים יוצא לי לקרוא כמה פעמים בשבוע דוחות רפואיים שכותבים מיטב אנשי מערכת הבריאות בישראל, ולמקרא כל מכתב או סיכום מחלה, אני מתחלחלת מחדש. כמות הטעויות המאכלסת כל מסמך לא תתואר.
מילא, הם לא יודעים עברית, שטויות, הבעיה היא טעויות בעובדות ובשנים. למשל, האין זה קריטי לכתוב אם החולה אובחן בשנת 2007 או 2009? או אם המחלה שלו היא בשלב 1 או 3? או מה השם המדויק של התרופה שקיבל וכמה? לא חשוב?

בעבר התלוננו על שכתב ידם של רופאים ושות' אינו קריא. היום, משאפשר להבין כל מילה כי הם מדפיסים את דבריהם, אפשר רק לשמוח על שלא הבנו את דבריהם, כי מי יודע מה היינו מגלים שם.

קחו לדוגמה מכתב שהגיע אלי היום, אותו אני צריכה להעביר מחר לרשויות נוספות, ובו מופיע המשפט הבא:
nizol

האינטליגנטים שבכם מוזמנים לפענח ולמצוא את המשפט הנכון, ואני אצטרך רק להתמודד מחר עם פקידת כך וכך ולהסביר לה למה הכוונה במשפט הדגול הזה.
אין איזשהם סטנדרטים בסיסיים של הגהה ועריכה אחרי שגמרתם, לובשי החלוקים הלבנים, לשרבט משפטים המתארים את מצבו של חולה?

אני רוצה להבין: גם בחו"ל, לא משנה איזה חו"ל, מקבלים חולים מכתבים כאלו?
למה יש לי תחושה שלא?

ומה קורה בבתי ספר לרפואה, סיעוד, עו"סיות, אין שום קורס בכתיבת דוחות? ואם אין, לא כדאי שיהיה? לא רחמים על החולים או על קרוביהם מעורערי העצבים שנאלצים לקרוא את הזוועות, לפענח אותן ולהסביר הלאה, לבאים בתור?

תשע בכיכר

יום ראשון הוא היום שאני הכי אוהבת. זה יום החופשה שלי, וההנאה גדולה כפליים כי אני יודעת שבזמן שאני קמה בעצלתיים ליום של ספא ופדיקור (Not) מדינה שלמה חוזרת לעבודה זעופה ונרגנת אחרי סופשבוע ארוך, נשאבת לשבוע מערבל חדש. נחמה קטנה מאוד למי שמבלה את כל שבתותיה בעבודה, אבל כזו אני, מתמוגגת מהדברים הקטנים.

את הפגישה הראשונה ליום החופשה קבעתי בתשע בכיכר השעון, ומשחלפו דקותיים מהשעה היעודה ועדיין עמדתי בכיכר יחד עם תייר מזדמן שקבע גם הוא שם פגישה ותהה אם אני היא חברתו הישראלית שבוששה להגיע, הנצחתי את השעון במזג אוויר שרק נראה בריטי, אבל למעשה היה אביך עד מביך. בכל זאת, אמצע פברואר.

shaonyafo

משנמצאה האבידה והתבררה סיבת העיכוב הנוראי (שתי דקות) אפשר היה לצאת לדרך, ופגישת בית קפה סטנדרטית הומרה בצעידה על הטיילת מהנמל לכיוון דרום, עד הכמעט חיבור שלה לבת ים, עבור בהר הזבל של עג'מי, שהוא עכשיו הר דשא ענק. כאמור, כולם היו בעבודה כך שהטיילת הייתה ריקה מאדם, למעט ג'ימי טורק שרץ עליה, מבסוט גם הוא מהשממה האנושית. מומלץ למי שרוצים ליהנות ממרחבים ומאוויר ים לפני שיתחיל הקיץ ולפני שהמונים יגדשו את הדשא הסינתטי ואת רצועת החוף הלא מבויתת ואת הטיילת שעוד נראית חדשה ונוצצת, בעיקר אחרי שמפעיל המפוח המקומי והראוי להשמדה הפריח כמה קילו קליפות גרעינים שחורים שפוצחו כנראה אתמול.

החלק השני של היום כלל מצעד מעצבי הפנים, כלומר כל אלו מחבריי שלא ראו עדיין את בית הבובות התכלכל בו אני מתגוררת. לכל אחד מהם היה רעיון עיצובי חדשני שיפתח את החלל ויגדיל את יכולתי לפרוס ידיים לצדדים בלי לנפץ את החלון תוך כדי, או להיכוות מהכיריים, ליתר דיוק כיר אחד, הניצבים על פיסת השיש הסמלית המכונה מטבח (לא, אני לא מתלוננת). לאור העובדה שלמעצבים לרגע היו רעיונות סותרים האחד את השני, כולל להיפטר מספריית איקאה, החלטתי בשלב זה על הקפאת השיפוצים, לפחות עד שאצליח להבין איך נועצים מסמר בקיר אבן בן מאה שנים, להבדיל משיטת הביקוע של קיר גבס פריך.

הספרייה

עם כינונה של הספרייה הסתיים מבצע השיכון שלי ביפו.
הספרייה הייתה סאגה ארוכה, שתחילתה בכך שספריית העץ המסיבית שלי, מעץ חשוף, לא צבוע ולא מהוקצע, אותה עיצבתי לבד וביקשתי שיבנו לי, נאלצה להיפרד ממני מאחר שלא עברה את מסדרון הכניסה לבית. הייתי בלחץ-מובילים: זה היה הפריט האחרון אותו ניסו להכניס לדירונת (40 מ"ר), והם החלו נושפים בעורפי, יאללה יאללה, נו, מה את רוצה לעשות איתה, אי אפשר להכניס (מקללים בשפת אמם), ואני, אחרי שבועיים של אריזות, התקפי חרדה וסיוטים, אומרת להם בסדר, קחו אותה לאן שתרצו (רק שתקו כבר וחדלו להתנרגן, אוף), וכך נפרדנו אחרי 15 שנים מאושרות.

ואז החל מבצע חיפוש המדפים, כשבינתיים הבית עמוס בשמונה ארגזי קרטון מעצבנים שמזכירים לי שעוד לא ממש התמקמתי. נשבעתי שאני לאיקאה לא חוזרת, אבל מה לעשות, ברחוב הרצל לא מצאתי וגם לא בשוק הפשפשים (קל"ב), וגם לא סתם מדפי עץ (49 ש' המדף בהום סנטר). שיטוט ברחבי הרשת לא העלה דבר. כלומר כן, מצאתי ספריות יפהפיות אבל הן עלו 5,000 ש'.

אז נאלצתי לחזור לאיקאה בדלת האחורית: בעזרת חברה שהייתה צריכה להחליף משהו נכנסנו מפתח היציאה, ודהרתי ישר לנקודת האיסוף, אחרי עבודת הכנה שעשיתי באתר וכך ניצחתי זמנית את השיטה, לא עברתי את הויה דולורוזה של כל החנות, ושילמתי בדיוק את הסכום שחישבתי: 690 ש'.
אהממ, 690 ש'? לא בדיוק, לזה צריך להוסיף 195 ש' הובלה ועוד 200 ש' הרכבה. תגידו, מה יש, את לא יכולה להרכיב לבד? והתשובה היא לא. לא יכולה, לא רוצה, לא מעניין אותי, לא רוצה לבקש טובות, ואין לי מקדחה.

אחרי כך וכך שעות הגיעו הספריות, ואחרי עוד כמה שעות הורכבו. ואחרי שעה התפרקה אחת מהן. ואחרי עוד יומיים של צעקות באו להרכיב אותה כיאות, אבל זהו, המדפים עומדים דום, לא זזים והספרים ניצבים עליהם בנוחות. אז לא אקבל את פרס העיצוב, אבל זה המקסימום שיכולתי לקבל במינימום כסף.

sifriya

וזה פריט מתוכה:
ג'-ד'-ה' (שמות מחברים)

sifryonet

רואים תחירורים האלו, בצדדים? זה כדי שאפשר יהיה לשנות את גובה המדפים.
מכוער בטירוף, אבל ה-Billy האלו (שם הסדרה של הספריות) חוגגות עכשיו 30 שנה. אז שאני אצא נגד קלאסיקה מהאייטיז?

לבן על לבן

האחים (הרחמנים) הטובים ביותר הם "הערבים". אלו עושים את עבודתם מכל הלב, במיומנות ובמקצוענות.
האחיות הגרועות ביותר הן "הרוסיות". אלו מחלטרות כיוצאות ידי חובה, בהבעת מרירות נצחית ותוצאה קלוקלת.

נתקלתי באמירות האלו לאחרונה ומיד קפצתי: איך אתם מדברים, הזדעזעתי מהקובעים נחרצות, אבל כל מי ששמע אותי חוזרת עליהן אמר שמן המפורסמות היא. ככה זה וזהו. רק אלו יודעים לעשות את העבודה, רק אלו מצ'קמקות אותה עד מוות. ליטראלי. כששאלתי את הדוברת אם עכשיו, לאור הגילוי על האחים הערבים היא תצביע מרצ, ענתה לי אל תגזימי.

הרעיון הזה, של חלוקה מקצועית על פי מוצא די מחריד ואני מתקשה להבין את המקור שלו.

אבל זה עוד כלום: מעבר הדירה מפגיש אותי עם בעלי מקצוע רבים, שלא באשמתם. אחד מהם, עולה ישן מבריה"מ סיפר לי שהמשפט הנפוץ ביותר שהוא שומע זה "מי בכלל הביא אתכם לפה" או "למה באתם לפה". כן, היום, אתמול, עכשיו במלאת 20 שנה לעלייה הגדולה.

ואז אני צופה בסדרה כמו מגדלים באוויר ששודרה בערוץ 10, ולמרבה התדהמה אין בה אף דמות שמקורה אינו מזרח אירופי. אפילו השיפוצניקים הם מיטב בחורינו צחורי הצוואר וזהובי הזקנקן בדרכם למסע ליפן או לתאילנד או לא משנה לאן. שלא לומר הרופאים בבית החולים, והמתמחים. והמתמחות. והשכנים, והבויפרנדז, והמאהבת לשעבר. כולם כולם ישראל אחת הומוגנית, שום טיפה כהה מעט יותר בחלב הצח הזה. כלום. אפס מוחלט.

תוספת, 4.2: קלטת המופת של יהודית רביץ לפעוטות, גם אני רוצה חיבוק, באמת מוצלחת, והתינוקת הצופה בה אוהבת אותה עד כלות. רק בעיה אחת קטנה: גם שם כל הילדים לבנבנים וצהבהבי פדחת. אולי היא צולמה בשוודיה? כן, בטח. חבל.

ואיפה כן תמצאו מזרחים, כלומר קריקטורה שלהם? בארץ נהדרת.

ולעומת כל אלו סרוגים, שהעונה השנייה שלה מצוינת כמו הראשונה, וזה לא פשוט בכלל, ובה, אף שהיא עוסקת במגזר מאוד מובהק יש לפחות יוצא טוניסיה אחד לרפואה, אמיר (עמוס תמם) המתחתן עם יפעת (יעל שרוני), ואף אחד לא עושה מזה רבע עניין, וכשמציינים משרד עורכי דין הוא נקרא גרוסמן-צוברי. אז כן, מישהו חשב על הפרטים הקטנים האלו, וזה משמעותי, בחברה כל כך מפולגת ומפוצחת ומחולקת על פי צבעים.